מסעות באוטובוס ותלאות בלקנאו - מנפאל לרישיקש

אזהרת צפייה - סיפורים קשים ואין תמונות

חציית הגבול עברה בקלות, אחרי כשעתיים בהן ישבנו במשרד של סוכן הנסיעות מיסטר גופטה, חבר של בעל מלון אדם מפוקארה. מיסטר גופטה סידר לנו כרטיסים לאוטובוס ישיר שנוסע לדלהי ועוצר בלאקנאו, בה נישן וניסע למחרת באוטובוס להארידבר. לפני כן ניסה להשיג לנו כרטיסים ברכבת ללא הצלחה, וגם הניסיון להזמין כרטיסים ברשת לאוטובוס מלאקנאו נכשל. כבר היה מאוחר וידענו שהאוטובוס אמור לצאת ב11 מהצד ההודי של הגבול, והסוכן הבטיח ללוות אותנו כדי שנמצא את המקום.

פחות מחצי שעה לפני יציאת האוטובוס החלטנו ללכת עם ריקשת האופניים שלקחה את התיקים לגבול. הטיפול בצד הנפאלי היה מהיר ונעים וחששנו קצת מהצד ההודי, שההתקלויות שלנו בו היו לא נעימות עד אז. להפתעתנו גם הצד ההודי היה נעים ויעיל ושני הפקידים המנומנמים הסבירו לנו שהאוטובוס עומד ממש קרוב ולא נאחר. חשוב לציין שכמו בין תאילנד וקמבודיה, הגבול בין נפאל והודו הוא רצף עירוני אחד בו הולכים ונוסעים מכוניות אופנועים וריקשות ואנשים באופן חופשי ואי אפשר לחשוד לרגע אפילו שזהו גבול. אשריהם!!!

כמובן שלמרות שהשעה הייתה כבר אחד עשרה, האוטובוס לא היה שם והיו שם אוטובוסים אחרים בלי מיזוג שנסעו לדלהי מלאים למדי. סוף סוף הגיע האוטובוס שלנו וחיכה, לפחות עם מיזוג פועל, עד שיוכל להתקדם לעמדת היציאה, ואחר כך המשיך לחכות לא ברור למה בדיוק, עד שיצאנו באיחור קליל של ארבעים דקות, לא משהו מיוחד בהודו, כפי שמיהרנו להזכיר לעצמנו נשכחות מהטיול לפני אחת עשרה שנים.

היציאה מן העיר הקטנה הייתה די איטית, ומיד עלינו על ״דרך ראשית״ שעברה ליד כפרים ועיירות במישור רחב, כשמשני צדי הכביש נפרשים שדות קצורים של חיטה או שעורה. הכל היה צהוב ודי מדכא, אם כי מדי פעם ראינו עצים ירוקים בלב השדות ולפעמים אפילו קבוצת עצים קטנה. הכפרים היו עלובים והעיירות מלוכלכות עם מצבורי אשפה בלב העיירה ונחלי ביוב בצדי הרחובות.

אחרי כמעט שלוש שעות נכנסנו לגוראפור, העיר הגדולה שממנה חשבנו קודם לנסוע ברכבת להארידבר. העיר באמת ענקית והנסיעה הייתה קשה מאוד, בכל מקום עבדו, הרחיבו כבישים, הכניסו צינורות מים וביוב, והכבישים היו צרים מדי לעומס התנועה העצום. בצמתים הגדולים בכלל היה כאוס מוחלט, עד שהגיעו שוטרים ושחררו קצת את הפקקים. קשה לתאר את התנועה ואת הדרך בה נדחפים ממש מול האוטובוס, אופניים, אופניריקשה, אוטוריקשאים, מכוניות קטנות ומשאיות וטנדרים, וכמובן הולכי רגל ופרות. כולם נדחפים לכל הכיוונים מתעלמים מכל שיקול ביטחוני ונוסעים נגד התנועה וברגע האחרון זזים הצידה לפני ההתנגשות.

סוף סוף יצאנו מהפקקים ועצרנו לצד הכביש ליד מגרש חניה גדול של אוטובוסים. אף אחד לא אמר לנו כמה זמן נעמוד שם, ואחרי כרבע שעה שאלנו שני צעירים שנסעו אתנו והם אמרו שרק בארבע ניסע. הזמן עבר וכבר יצאנו לקנות משהו לאכול ולשתות, וחזרנו, ואז הצעירים אמרו לנו שיש בעיה באוטובוס ונצא רק בעוד שעה. החלטתי בכל זאת לנצל את השירותים במקום, כיוון שאפי שניצל אותם פעמיים, אמר שניקו אחרי הפעם הראשונה שלו ועכשיו הם בסדר גמור. ההליכה בכביש הצפוף הזה היתה סיוט, והרגשתי שאני נמצאת במשהו שמזכיר את הגהנום: חום כבד שהאספלט הלוהט רק הגביר, והאדים השחורים המזהמים שיצאו ממפלטי האוטובוסים שהיינו ממש צמודים אליהם הוסיפו לתחושה הקשה. ממש נגענו במכוניות ובריקשות שפשוט נסעו בלי להתייחס להולכי רגל, עמדתי בכביש ונפנפתי למכוניות לעצור וכך עברנו...

כשהלכנו כבר היה חמישה לארבע, והצעיר שאמר לנו שיש עוד שעה רץ אחרינו ואמר שבעוד חמש דקות יוצאים. הבנו שקודם ניסה לעבוד עלינו ונבהל כשיצאנו, ואמרנו לו בשלווה שאנחנו רק הולכים לשירותים. כשחזרנו האוטובוס לא היה במקום ולא מצאנו אותו במגרש החניה, וכל מי שניסה להראות לנו איפה הוא לא עזר, ורק אחרי שהלכנו בכביש הסואן ממש בין המכוניות והאופניים, מצאנו אותו בהמשך של מגרש החניה, מגרש גדול יותר שלא ראינו מהמגרש הקטן. כבר חיכו לנו במתח ואנחנו כעסנו על הצעיר שחשב שזו בדיחה טובה למתוח את הזרים, ונבהל כשהבין מה התוצאות של הבדיחה הזאת.

יצאנו לדרך והבנו שעכשיו יש עוד כשבע שעות כפי שנאמר לנו, כלומר לפחות שמונה או תשע. זה אמר להגיע ללאקנאו בסביבות אחת עשרה בלילה, ולקחת אוטוריקשה למלון שנמצא ליד תחנת האוטובוסים שממנה נצא לרישיקש.

הדרך נמשכה ונראתה בערך אותו דבר ולאט לאט החשיך וכבר נמנמנו קצת, ועוד ארבע שעות עברו כמעט בלי שום הפסקה ממשית, מלבד פקקים שעיכבו אותנו ועצרו את האוטובוס לפעמים לדקות ארוכות. כשכבר התקרבנו ללאקנאו עצרנו לחצי שעה במסעדה גדולה על אם הדרך, בלי מבחר של אוכל מלבד טאלי פשוט, אבל עם שירותים ושתייה קרה שהיו ממש בזמן.

בנוסף לעומס התנועה הבלתי נתפס בעיר הענקית הזאת, התחילו לחפור שם בדיוק במרכז ההומה, רכבת תחתית, ושטח עצום בין הכבישים היה מגודר והאט עוד יותר את הנסיעה הכאוטית והצפופה.

השעה הייתה כמעט עשר, והתחלתי להיות מודאגת מכך שנגיע לעיר הודית לא מתוירת ונצטרך למצוא את המלון בלילה בלי שיהיה לנו טלפון, כי עוד לא קנינו סים הודי אחרי שעברנו את הגבול. פחדתי גם שלא היה מי שיקבל אותנו במלון ונצטרך להעיר את העובדים כדי להיכנס. אוי, כמה טעיתי בדאגות הקטנות שלי, וכמה שכחתי את התהום התרבותית הפעורה בין המערב להודו בכל מה שקשור לתיירות…

האוטובוס עצר אחרי אחת עשרה, והכרטיסן והנהג נעלמו, והנוסעים שירדו בלאקנאו חיפשו את התיקים שלהם בחללי האכסון בצדי האוטובוס, והתחילו למשוך החוצה בין השקים הכבדים שהונחו שם יותר מאוחר את התיקים שלנו ושלהם. היינו כבר לחוצים וצעקנו על הכרטיסן שהופיע פתאום ועזר לנו.

מיד הופיעו נהגי אוטוריקשה והציעו את שירותם, והראינו להם את הכתובת והשכונה, והם ניענעו בראשם לאות ידיעה ברורה כן, בטח שהם מכירים את המלון וחזרו על שמו בהבעת חשיבות: europ plaza hotel! נסענו לאזור בו נמצא המלון ועברנו דרך רחובות גדולים בלי אנשים ומכוניות לאזור הומה וצפוף, לחלק יותר עני של העיר. שלושת נהגי האוטוריקשה שישבו יחד במושב הנהג, נסעו בביטחון למלון שנקרא אדלדם או משהו כזה, ואמרו לנו זהו, הגענו. אפי היה קצת יותר אופטימי ממני ואמר לי לא לכעוס כי אולי המלון שם ואנחנו לא רואים, ואז יצא וראה בעצמו שזהו פשוט מלון אחר שהביאו אותנו אליו כדי לקבל עמלה מהמלון. ממש התרגזנו, וחזרנו על שם המלון והכתובת והציון של ׳מאחורי תחנת המטרו׳ שוב ושוב בכעס, והם חזרו בפנים חפויות לרכב והמשיכו לנסוע, ועכשיו כבר לא היו בטוחים והתחילו להאט ולשאול אנשים.

אף אחד לא ידע איפה המלון שלנו, שאמור היה להיות מאחורי תחנת המטרו, או איפה תחנת המטרו שלמעשה עדיין לא בנויה ורק החפירות שלה היו נקודת הציון של המלון. עוד מישהו ועוד, ואז ראיתי מכונית משטרה. רצתי אליהם ושאלתי אותם אם הם יכולים לעזור, ולפחות הם דיברו קצת אנגלית. אפי הראה להם את הכתובת בטלפון, הם הסבירו לנהג לאן לנסוע והוא ניענע בראשו בהתלהבות לאות הסכמה.

חשבנו שכבר נחלצנו אבל שוב הם שאלו נהגי ריקשות ואוטו ריקשות, ועכשיו כבר התייאשנו מהם לגמרי ועצרנו אותם בלב רחוב הומה וצפוף, למרות השעה המאוחרת בלילה, וחיפשנו טקסי בתמימות, שוכחים איפה אנחנו נמצאים…

בחור צעיר לבוש בצורה מוקפדת (מה שאני קוראת ׳מגוהץ׳ כלומר בן המעמד הבינוני דובר האנגלית) בא לעזרתנו ודיבר אתם, הוא אפילו השתמש בטלפון שלו ודיבר עם המלון ושמע איפה הם נמצאים. הוא ניסה לדבר עם הנהג ולהסביר לו איך לנסוע אבל גם הוא התייאש, ופשוט עלה על הרכב והדריך אותו איך לנסוע, ומסתבר שהיינו ממש קרובים והמלון היה בתוך סמטה שקטה ללא מוצא ליד הרחוב ההומה. הודינו לו מאוד והוא חייך באדיבות ואחר כך ניגש אלינו ואמר שהוא חושב שאנחנו צריכים לתת לנהגים יותר כסף, שאלנו אותו למה הרי הסכמנו על המחיר, והוא אמר: אבל הם לא ידעו כמה זה יהיה כשהסכימו. אמרנו לו שזאת בדיוק הבעיה, הם הסכימו לנסוע למקום שלא היה להם מושג איפה הוא מלבד השכונה והחליטו להביא אותנו למלון שנותן להם עמלה ולהרוויח עוד קצת, והופתעו כשהתעקשנו להגיע למלון שהזמנו כבר שילמנו עליו…

עד כאן פרשת הנסיעה בתוך לאקנאו, קשה ומעייפת ומלחיצה כמה שהייתה לא הכינה אותנו למה שהיה אחר כך. במלון קיבלו אותנו בחיוך, אבל אז החלה פרשת הרישום, צילום הדרכונים והוויזות, ומילוי פרטים בטופס מיוחד לזרים, ובדיקה של כל פרט בדרכון: הייתם בסיקים? כשהוא רואה את החותמת של אישור הכניסה, נכנסתם באחד עשרה למרץ? כשרואה את החותמת, ואפי פשוט אמר לו שמספיק, כבר מאוחר ועד יגמור לרשום כבר נצטרך לצאת… והוסיף בציניות שאבא שלי נולד במוסקווה (פרט ביוגרפי מומצא בבקשת הוויזה להודו…) ואז נענה ברצינות, כי האיש לא הבין את הבדיחה ואמר, כן וצריך את שם האבא שלך…

סוף סוף נחלצנו מהבדיקה המגוחכת שהראתה לנו בבירור שמעולם לא הגיעו למלון אורחים מערביים… והלכנו לחדר שלנו. הייתה שם מיטה בלי סדין להתכסות בו, ועם שתי שמיכות עבות וסדין פלנל גס כאילו אנחנו בחורף קשה, (בחוץ כארבעים מעלות צלזיוס) שולחן גדול וכורסאות מכוסות בניילון, ארון גדול, מזגן מטרטר שהיה קר לעמוד לידו אבל בחדר הוא לא הורגש כמעט ומאוורר תיקרה רעשני. טוב, חשבתי, אפשר לחיות עם זה, במיוחד שאנחנו עייפים כל כך, למרות שעל תשלום של יותר מחמישים דולר ללילה ציפיתי ליותר.

ואז נכנסתי לשירותים וחשכו עיני: האסלה הייתה שחורה והכיור היה גם כן שחור ומלא סדקים או לכלוכים, וזה היה יותר מדי בשביל העצבים המתוחים שלי והעייפות הגדולה. צעקתי בבהלה, יצאתי מהשירותים והיה שם שטיח רצפה קטן מלא לכלוך. העפתי אותו הצידה לפינה, ומתחתיו התגלה חול ואבק שחור. אפילו אפי הקשוח בדרך כלל, נשבר ויצא לחפש משהו לנקות, וחזר עם מטאטא זרדים שהעובד השני, הנחמד יותר נתן לו. העובד הרגיש ממש לא נוח, ורצה להיכנס לנקות בעצמו, אבל ברור שאת השירותים האלה כבר אי אפשר לנקות, צריך פשוט להחליף אותם באחרים…

להפתעתי, למרות האדרנלין שזרם חופשי בעורקי מאז שהגענו לעיר הצלחתי להירדם ולישון ואפילו לבקר בשירותים השחורים במהלך הלילה… כנראה שיש עייפות שמכריעה אותך גם כשהכל מפריע…

בבוקר התעוררתי בהחלטה להתקלח ברצינות לאחר השטיפה הקלה של הלילה ולצאת מהר ככל האפשר מהמקום המגעיל הזה. אפי הצטרף לרעיון בשמחה, ומוקדם בבוקר השארנו את התיקים ועשינו צ׳ק אאוט, והעובד הנחמד לא גבה מאתנו את מלוא הסכום בגלל אי הנעימות שהייתה לנו עם החדר. שאלנו איפה יש מרכז קניות נחמד וגדול עם מיזוג אוויר ונסענו לשם באוטו ריקשה שהנהג שלו התגלה כאיינשטיין, ׳דובר אנגלית׳ ומבין מה שאנחנו רוצים!!!

הגענו לקניון והוא היה סגור והתברר שייפתח רק באחת עשרה. היה כבר אחרי תשע והיינו רעבים, וניסינו להסביר לנהג שאנחנו מחפשים מסעדה טובה רצוי במלון עם אוכל מערבי. הוא היה נחמד אבל לא הבין, ושוב בא לעזרתנו דובר אנגלית חביב שהסביר לו והוא הסכים לקחת אותנו בחזרה בלי כסף עד למסעדה.

מלון לאוואנה היה כמו גן עדן אחרי הגהנום של הערב והלילה. חדר אוכל קריר ונעים עם ארוחת בופה עשירה ביותר ומלצרים אדיבים ולבושים בקפידה, וכמובן קשר אינטרנט שהחזיר אותנו לעולם. אכלנו ושבענו והחלטנו להישאר בלובי של המלון עד שייפתח מרכז הקניות הסמוך.

המרכז היה באמת מערבי, ממוזג ועם מבחר של חנויות בגדים וחשמל אבל בלי החנויות שהיינו צריכים, שעונים, ומוצרי חשמל נלווים למחשב. חוץ מזה היינו צריכים למצוא משרד של חברת הטלפונים הסלולרית בה קנינו את הסים כשהגענו להודו במרץ. יצאנו קודם כל לחפש משרד כזה, וזה התברר כמשימה כמעט בלתי אפשרית. כולם, גם השוטרים האדיבים וגם דוברי האנגלית המגוהצים התלבטו ולא ידעו.

נהג אופניריקשה ממולח שנראה לאפי אינטיליגנטי, שכנע אותו שהוא יודע ועלינו על כלי הרכב המפחיד הזה, שקשה לי לעלות עליו ועוד יותר לרדת ממנו, ובארבעים מעלות ומעלה הוא לא ממש תענוג… נסענו והתרחקנו מהקניון וסביבתו והגענו לרחוב שיש בו באמת הרבה משרדים של חברות טלפונים, אבל כמובן שלא של חברת איירטל, אותה חיפשנו…

לאופניריקשה שילמנו רק חצי וכשעשה פרצוף אמרנו לו ולסובבים שלא הביא אותנו לאן שהבטיח ושיגיד תודה ששילמנו לו משהו על עבודתו. שוב האנשים הנחמדים דוברי האנגלית, ושוב פנים מרוכזות ודיון שמצטרפים אליו עוד כמה ׳מגוהצים׳, ועכשיו נשלפו הטלפונים החכמים, ומיד נמצאה הכתובת ואוטוריקשה שעמדה בצד הוזמנה והכתובת נמסרה לנהג. עכשיו היינו בדרך הנכונה והגענו למשרד, שהיה די קרוב למרכז הקניות שהיינו בו קודם…

המשרד הממוזג היה נפלא, טיפלו בנו היטב והטעינו שוב את הסים ההודי שנשאר אצלנו כשיצאנו לנפאל, התפתחה שיחה נעימה ומנהל המשרד אפילו נתן לנו טיפים על מקומות בקשמיר, ועל מקום יפה בלאקנאו עצמה, ארמון שהוא טען שתמיד קריר שם. הסבירו לנו איפה למצוא חנות לתיקון שעונים, וכבל למחשב שאפי היה צריך וזה היה ממש ליד.

יצאנו מעודדים ומיד מצאנו את החנות בה תיקנו לי את רצועת השעון, ואחר כך עברנו מחנות לחנות של מוצרי מחשבים עד שבסמטה צרה סמוכה, מצאנו מישהו שהיה לו הכל ואפי קנה אצלו אפילו משהו שעוד לא היה צריך, מתוך ידיעה שלא נימצא בקרוב במקום בו אפשר יהיה למצוא דברים מקצועיים כאלה…

עכשיו חזרנו למרכז הקניות ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת במסעדות הג׳אנק פוד שהיו שם, ואפילו הכנו סנדוויצ׳ם לנסיעה הארוכה להארידבר שהייתה אמורה להתחיל בארבע וחצי. כשיצאנו מהקניון ראינו שהשעה כבר כמעט ארבע, והבהלנו כי אמנם זה לא היה ממש רחוק, אבל היינו צריכים למצוא מישהו שיידע איפה המלון.

עכשיו הסתבכנו באמת, הנהג כמובן עשה עם הראש בתקיפות לאות שהוא יודע בדיוק איפה המלון, אבל כשהגיע לאזור התחיל לשאול ולהתלבט, והשעון מתקדם ואין התקדמות למרות שהיינו ממש באזור קרוב מאוד. היינו כל כך לחוצים וירדנו מהרכב וכמובן לא שילמנו. החלנו לשאול כל מיני אנשים ואף אחד לא ידע. מצאנו מכונית משטרה גדולה מתקדמת בקושי בתנועה ההומה והראינו להם את הכרטיס של המלון ואת המפה הקטנה מאחוריו וזה לא ממש עזר. ניסינו לדבר עם המלון כבר באוטו ריקשה אבל אף אחד לא ענה שם. לבסוף, הגענו עם המשטרה לאחר עזרה של עוברים ושבים. איש הקבלה האנטיפטי במלון היה אדיש לגמרי, גם כשאמרנו לו שהאוטובוס אמור לצאת ממש עכשיו, ולאט הביא את התיקים והסביר ארוכות לנהג אוטוריקשה איך להגיע לתחנת האוטובוס. כבר היינו די מיואשים, הנסיעה הייתה הרבה יותר ארוכה ממה שאמר לנו העובד השני בבוקר שחשב שנוכל להגיע אפילו ברגל…

כשהגענו לתחנה היה שם כאוס נוראי, ונהג האוטוריקשה רצה לעזוב מיד והוריד את התיקים שלנו למדרכה. סבל נחמד שלא ידע אנגלית אבל הבין מה אנחנו רוצים ודיבר בתנועות ידיים, הוליך אותנו למקום בו היה אמור להיות האוטובוס, וכמובן שהוא כבר יצא. היינו במצב של השלמה ודיכאון, הרעיון להישאר עוד לילה בעיר הקשה הזאת ובמלון הזוועתי היה קשה מנשוא. הסבל הוליך אותנו כשהוא נושא את התיקים הכבדים על הראש לקופת הכרטיסים שלידה היו מושבים ואפילו חדר המתנה עם מיזוג. אפי נעמד בתור הכאוטי לקופה, דחוף בין הגברים האחרים שהצטופפו לידה, ונעזר בשני דוברי אנגלית נחמדים שעמדו לידו ועזרו לו בקניית הכרטיסים. אמנם בשמונה בערב היה עוד אוטובוס עם מיזוג להארידבר, אבל כמובן שכבר לא היו כרטיסים לנסיעה הזאת ואפילו לאוטובוס של הבוקר לא היו כרטיסים. נאלצנו לקנות כרטיסים לנסיעה למחרת בערב.

עכשיו היו לנו כרטיסים אבל אל היה לנו מלון, ולא הייתי מוכנה לחזור למלון מהגהנום בו היינו בלילה. מצאנו בטריפאדוויזר מלון יקר אבל טוב ונסענו אליו באוטוריקשה שהנהג שלה ידע כבר יותר טוב איך להגיע אליו, אם כי כמובן ששאל כשלוש פעמים בדרך, אחרי שאמר בביטחון לדובר האנגלית שעזר לנו לקחת אותו שהוא מכיר את המלון…

אחרי הלילה והיום הקשה הזה, המלון עם השם הצרפתי המפונפן היה כמו נווה מדבר לתועים בדרך, ונכנסנו מיד להתקלח ולכבס את הבגדים שכמובן לא יכולנו אפילו להכניס לכיור המלוכלך במלון הקודם… נחנו, אכלנו את הסנדוויצ׳ים שהכנו לדרך, והלכנו לישון במיטות הנוחות עם הסדינים הלבנים והמזגן החרישי והניתן לוויסות…

בבוקר קמנו מאוחר, אכלנו מאוחר ארוחה מערבית די פשוטה שלא בהתאם למחיר של החדר, ועלינו לשהות בחדר עד היציאה המואוחרת מהחדר באחת בצהריים. עדיין היו עוד כשש שעות להעביר עד יציאת האוטובוס וישבנו במין ספה לא הכי נוחה מול הקבלה, כי לא היה שם לובי ממשי וממש לא התחשק לנו לצאת לחום הנורא ולחפש מקום יותר טוב. ראיתי בעיתון הבוקר באנגלית שנדחף מתחת לדלת שלנו מוקדם בבוקר, שהחום הכבד בכל הודו ובמיוחד באזור בו היינו, גבה כבר מחיר כבד של מתים וחולים שהובהלו לבתי החולים, וזה חיזק את ההתנגדות לצאת כל מקום שאינו הכרחי.

אחרי הצהריים הלכנו למרחק קצר מאוד למסעדה מומלצת לאכול ארוחה הודית מצויינת בתוך מיזוג אוויר חזק ואפילו קטלני… חזרנו למלון ושעה וחצי לפני הבורדינג טיים שהיה כתוב בכרטיס, לקחנו מונית יקרה להחריד, אבל היינו שקטים שנגיע לפני הזמן ולא נפסיד את האוטובוס. חיכינו בחדר ההמתנה המאוורר ויצאנו רק כשהאוטובוס הגיע, ומכאן הכל היה בסדר. עוזר הכרטיסן עזר להעמיס את התיקים בחלל האיכסון ולסמן עליהם את מספרי המושבים שלנו, ולשים אותם כך שנוכל להוריד אותם בהארידבר בקלות מפני שהאוטובוס המשיך לדראדון אחרי הארידבאר.

האוטובוס היה כמעט מלא ועמדו אנשים ליד הדלת והתחננו בפני הכרטיסן לכרטיס, ורק אחד לבסוף זכה ונכנס אחרי שכל הנוסעים היו במקומם והכרטיסן המכובד בדק את הכרטיסים שלהם.

לאט לאט יצאנו מהתחנה, ונכנסנו לפקקים הנוראים של הערב, מזדחלים עוצרים בעוד תחנה אחת שבה עלו עוד כמה נוסעים. יצאנו מהעיר מתרשמים מתנופת הבנייה והפיתוח המתחוללת בה, ואפילו מגדלי מגורים ענקיים אחרי היציאה, שחלקם היו כבר מאוכלסים. כמובן שבמקביל היו גם שכונות קטנות של אוהלים מאולתרים מסמרטוטים וחלקי ברזנט של העניים, קרוב לוודאי מכת הטמאים שעדיין סובלים מקיפוח נורא למרות כל הרפורמות שמנסים להכניס.

מעניין שגם בקטמנדו וגם בלאקנאו לא ראינו אנשים ישנים ברחוב, והסתובבנו הרבה בלילה בעיר, ורק בתחנת הרכבת הגדולה בחצר ישנו אנשים שהגיעו וחיכו לרכבת מאוחרת או בבוקר.

התחלנו לנסוע בכביש הפתוח יותר וגם זה לא היה מדויק, כי היו המון משאיות, אופנועים ומכוניות שהיה צריך לעקוף ולכן לצפור כל הזמן כדי להזהיר. משני צדי הכביש התמשך מישור בו היו חלקות מסומנות בשורות ירוקות בולטות, חלקן ירוקות וחלקן קצורות וצהובות, וביניהן בתים קטנים עם גגות קש, ובתים גדולים יותר עם גגות אבן. הופתעתי לטובה מהאורות שהיו גם בבתים וגם בדוכנים הקטנים לאורך הכביש.

השעות עברו וכבר היה אחרי תשע ועשר, ובכל עיר קטנה המרכז המה אנשים ומכוניות ואופנועים, ודוכנים עם ירקות וקטניות ואורז, בגדים ואפילו חנויות מכשירי חשמל, הכל היה פתוח והמה אנשים ולא נראה כעומד להיסגר בקרוב, ממש אמצע היום!

מדי פעם ראינו תזמורת חתונות במשאית המקושטת שאנשיה לבושים בבגדים בנוסח ׳סרג׳נט פפר׳ וגם מרכבה מוזהבת של חתן וכלה, ומה שהיה הכי מרשים היו מתחמי החתונות המגאלומניים, שטח עצום שכולו מכוסה במנורות צבעוניות ואורות בוהקים, הכניסה מכוסה ביריעות בד צבעוניות ובתוכו אולם ענק, מואר במנורות צבעוניות. כמה פעמים ראינו מחוץ למתחם כזה שתי שורות של אנשים לבושים בבגדי הטקס המסורתיים, ועל ראשיהם מנורות ענקיות ומאירות בהרבה אורות קטנים או באור גדול. האנשים עמדו בשני טורים התזמורת ניגנה ונראה שחיכו לחתן ולכלה, ואנשים רקדו בין השורות. מדי פעם ראינו מרחוק זיקוקי דינור שכנראה היו חלק מחתונות אחרות. אבל ראינו גם מקומות צנועים יותר בהם היה רק קישוט של בד צבעוני על השער והמכונית של החתן והכלה הייתה מקושטת בענפים ירוקים פשוטים.

נרדמתי והתעוררתי כשהתחלנו לעלות והיינו בתוך יער שגם בתוכו היו כפרים ועיירות קטנות. עצרנו במסעדה גדולה ושם נאלצנו לרדת כי הנהג כיבה את המנוע ולא היה מיזוג. כשיצאנו הבנו איזה מזל היה לנו שנסענו באוטובוס היקר עם המיזוג, וכמה הפיספוס של האוטובוס ביום הקודם היה בעצם לטובה. היה חם נורא, לא הייתה רוח והאוטובוס לא נסע כל כך מהר כדי שתיכנס רוח (חמה אומנם) כל הזמן. המשכנו לנסוע והרגשנו מאוד את הקפיצות של האוטובוס במקומות בהם היו בורות או בליטות גדולות, ובכלל הנהג התנהג כאילו הוא נהג מכונית מירוץ קטנה שנוסע בזריזות בין כלי הרכב ועוצר מדי פעם בכוח, ומעיף את הנוסעים בתוך הכסאות קדימה כמעט עד התנגשות במושב שלפניהם.

הבוקר התחיל האיר ואני התעוררתי לגמרי מהשינה הלא נוחה ולא יציבה, וראיתי שהאזור בו נסענו הרבה יותר ירוק ומסביב יש הרים ירוקים. ידענו שאנחנו כבר מתקרבים להארידבר ההררית. כשקנינו את הכרטיסים אמרו לנו שנגיע להארידבר בשש בבוקר, אבל קצת לפני שבע עצרנו במקום קטן עם מסעדה ושירותים והייתה הפסקה ארוכה לנהג, כמו שצריך להיות אחרי נסיעה של כשלוש וחצי שעות.

חשוב לציין את ההיררכיה והסדר אצל נהגי האוטובוסים בהודו וגם בנפאל. יש נהג והוא בכלל לא עושה כלום חוץ מלנהוג, שעות ארוכות בלי הפסקה ובלי מחליף בדרך כלל. יש כרטיסן שהוא אחראי לבדיקת הכרטיסים ולגביית כסף מנוסעים שמגיעים בהמשך הדרך בלי כרטיס, והוא גם מודיע על ההפסקה בשפת המקום כמובן, חוץ משניהם יש נער צנום בדרך כלל, שעוזר לכרטיסן בהכנסת התיקים והמזוודות ויורד בכל מקום שעוצרים ובודק שהדרך פנויה, ואם לא מסמן לנהג איך לצאת ולהיכנס לתנועה, וקופץ על האוטובוס כשהוא כבר נוסע. כל אחד עושה רק את עבודתו ואין אפשרות שהאחד יבצע משהו מהתפקידים של האחרים…