למהדרין: פוג'ה (טקס פולחני הינדי) שבמרכזו אש, נקרא "ארטי"
נחנו בחדר עד הגיע הזמן לרדת מה סוויס קוטג׳ לסיבוב, ולחכות למונית שהזמנו ביחד עם פרידה ומוצי לנסיעה לפוג׳ה (ארטי) בהארידבר. כמובן שחיכינו קצת והמונית הגיעה באיחור הודי קל ונסענו להארידבר, ולשמחתנו הדרך לשם עברה בלי הרבה פקקים כפי שניבא ג׳אינט, למרות שזה היה סופשבוע.
עצרנו במגרש חניה ליד הפסל הענק של שיווה שמשקיף על הכביש הראשי ונראה מרחוק, להפתעתנו המגרש היה גדול ומסודר היטב, וקבענו עם הנהג שנגיע אחרי שהפוג׳ה תיגמר. הלכנו קצת על הגדה הסלולה והמסודרת ועברנו גשר שהביא אותנו למדרגות היורדות לנהר ליד המקדשים הגדולים שלידן ייערך הטקס.
היה חם מאוד ובגדה שממול למקדשים לא היה צל, אז ישבנו על המדרגות בגדה האחרת והתבוננו בהמונים שירדו לנהר והתרחצו, הנשים במלוא בגדיהן והגברים עם תחתונים בלבד. כולם צחקו והשתעשעו במים הנקיים והקרים, ותפסו את שרשרות המתכת במים כדי לא להיסחף בזרם החזק. כל הזמן אנשים עלו מהמים והתלבשו, הגברים החליפו תחתונים מתחת למגבות והנשים הלכו לשירותים וחזרו לבושות בבגדים יבשים.
כמה בחורות נחמדות ממשפחה שהייתה לידינו דיברו אתנו, וסיפרו שהן מאיזה עיר באזור גוראפור כנראה, ואחרי הפוג׳ה ייסעו באוטובוס לילה לאמריצר ומשם לדלהי והביתה. מצא חן בעיני שלמרות שהם הינדים מסורתיים ובאו לרחוץ בנהר הגאנגא הקדוש ולהיות בפוג׳ה שלידו, הם נוסעים למקדש הזהב של הסיקים, וליד הנהר ראינו הרבה סיקים מגיעים עם משפחותיהם כעולי רגל אף על פי שזו אינה המסורת שלהם. זה משהו שמאפיין את הודו, כבוד הדדי בין הדתות, שרק המוסלמים אינם חלק ממנו ולעולם לא תמצאו מוסלמים אדוקים בתלבושת במקומות העלייה לרגל של ההינדים, הבודהיסטים או הסיקים, ולהיפך.
הזמן עבר וראינו את האנשים מתיישבים על המדרגות של הגדה ממול למקדשים, והחלטנו לעבור את הגשר ולהצטרף אליהם כדי ראות טוב את הפוג׳ה. בצד השני כבר היו סדרנים במדים שכיוונו את ההמונים ומילאו את החללים הריקים, ודאגו שאף אחד לא יעמוד ויסתיר ליושבים בצפיפות על הרצפה.
תפשנו מקומות ואז התחילה מוסיקה ונפסקה, וכבר ראינו מולנו מתחת למקדש שורה ארוכה של כוהנים לבושים בלבן. ברמקולים נשמע דקלום ארוך מאוד, וכולם ישבו בשקט והקשיבו. אחר כך התחילה מוזיקה ושירה ואז שוב דקלום והפעם הקהל הצטרף בהרמת ידיים בסוף כל משפט ביחד עם אמירת אההההה קצר. ואז הסדרנים התחילו לעבור בקהל עם פנקסי קבלות, ולנאום בצעקות על הצורך לתרום, ואנשים שנראו דווקא הכי פשוטים ועניים נתנו שטר וקיבלו קבלה. לשמחתנו לא נדנדו לנו, למרות שזכרנו שבפעם הקודמת ג׳אינט המליץ לתרום להם כשנכנסים, ולשמור את הקבלה שלא יטרידו יותר. ואז בא שוב דקלום ושוב הרמת הידיים, והסדרנים מעודדים את הקהל להגביר את הקריאות ואז התחילה שוב מוסיקה והקהל הצטרף בשירה ובמחיאות כפיים וענה לסולן שנשמע ברמקולים בפזמון קבוע שגם אני הצלחתי להצטרף אליו…
בינתיים החשיך וכל האזור, המקדשים, הגדות והגשר הוצף בנורות חשמל צבעוניות שחלקן נצנצו והסתובבו במעגלים חשמליים, תצוגה שלמה של אורות ביחד עם המוסיקה והשירה, ואז הדליקו את מנורות השמן מרובות החורים שמהם יצאו להבות אש, ירדו אתן לנהר והעבירו אותן בטקסיות מצד לצד. ילדים עברו בקהל עם צלחות פשוטות יותר וכל האנשים העבירו יד מעל האש ואחר כך העבירו אותה על הראש. אישה הגיעה עם קופסת צבע אדום קטנה ועשתה לי ולפרידה טיקה אדומה, וכמובן ביקשה כסף אבל לשתינו לא היה כלום…
אנשים כבר קמו והתחילו לצאת. ואנחנו לא מיהרנו כי המונית חיכתה במגרש החניה, וירדנו עם האנשים במדרגות לנהר וראינו איך שמים על המים צלחת מעלים שבתוכה פרחים ומקל קטורת ונר שמדליקים לפני שמניחים את הצלחת על המים. הנהר נמלא צלחות עם נרות וזה היה ממש יפה, ועוד ועוד הגיעו עם המנחה והניחו על המים.
הטקס היה מרשים, אבל הנופך המודרני שנוסף לו עם השנים היה קצת מוזר בשבילי, וחשבתי איך היה הטקס הזה לפני שהיה חשמל ולא היו רמקולים ותאורה ססגונית. האם אנשים אז התרגשו פחות, ואולי דווקא זה היה יותר מרשים, כשהיו רק הקולות כפי שהם והאש בחושך? כנראה שבכל תקופה אנשים עושים דברים בהתאם לזמן והמסורת מקבלת את הצבע המיוחד של כל עידן.
חזרנו לרישיקש בנסיעה איטית מאוד על הכביש הראשי, עם הרבה פקקים וטור מכוניות איטי ובלתי נגמר בצד השני, בכיוון לדלהי. הספקנו עוד לאכול במסעדה שליד המלון והלכנו לישון.
היום האחרון ברישיקש היה חם מאוד והייתה הפסקת חשמל דווקא בשעות הכי חמות, ולא היה לנו כוח אפילו לזוז מהמלון, ורק אחרי הצהריים, כשהשמש התחילה לרדת מאחורי ההרים חזר החשמל והצלחנו להתייבש קצת מהזיעה בעזרת המאוורר המצויין. בערב ירדנו לעיר וחזרנו למסעדת לאקי לאכול את הבמיה הטעימה שלהם, ואז עלינו ברגל בחזרה לגבעת הסוויס קוטג׳, שבאותו ערב המתה צעירים שישבו במסעדות וצחקו וניגנו בגיטרה והעברית נשמעה אפילו עוד יותר מהרגיל ברחבי הגבעה הקטנטנה.
 |
| ירח עולה ברישיקש |
 |
| 'זריחה בסוויס קוטג |
לסיכום השהות ברישיקש, אני שמחה לומר שלמעשה רישיקש לא השתנתה באופן בסיסי, היא עדיין שילוב מעניין וקצת הזוי של עיר קדושה מאוד להינדים, עם מקדשים ואשרמים ורחצה טקסית בנהר הקדוש ביותר, ומצד שני עיר מאוד אהובה על התיירים המערביים, שרובם באים ללמוד יוגה ולחיות בזול ועם הרבה פינוקים מערביים, וחלקם הקטן יותר מתעניינים גם במדיטציה ובמסורת ובפילוסופיה ההינדית והם יושבים באשרמים והולכים לראות אפילו את הפוג׳ה בהארידבר, שהיא חוויה הינדית טהורה וחזקה מאוד. לקסמן ג׳ולה מגלמת את השילוב הזה בצורה הכי בולטת, ומעידה על הפתיחות של ההודים למערב ולמערביים מחד, ועל השמירה הקפדנית על המסורת ההינדית מאידך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה