בבוקר אפי עוד הלך לבקר את הסדהו הנודד שישב תחת העץ ליד הכביש, מסתבר שקוראים לו קלגרי, כששמתקרב המונסון הוא נוהג לטייל ברגל לכיוון נפאל, ואחרי חצי שנה הוא חוזר לאט לאט, שמח בחלקו ואפילו משוויץ בידע הגיאוגרפי שלו כמו למשל שישראל היא במזרח התיכון.
הוא גם אסטרולוגיה במשרה חלקית וניבא כל טוב והרבה מסעות...
הוא גם אסטרולוגיה במשרה חלקית וניבא כל טוב והרבה מסעות...
בצהריים יצאנו מהחדר ואכלנו ארוחה אחרונה במסעדה הטובה הסמוכה, ואז לקחנו אוטוריקשה לתחנת האוטובוס למקלאודגאנג׳ בפאתי רישיקש. הצטרף אלינו לנסיעה בחור ישראלי מבוגר שהיה במלון שלנו, ומהר מאוד התברר שהוא בגילנו, והיה בנח״ל ולחם במלחמת ששת הימים וביום כיפור באותם מקומות בהם אפי היה, ושניהם התחילו להעלות זכרונות ושמות כמו כל שני חתיארים זקנים…
הגענו לתחנה וכמובן שהיה עוד המון זמן לחכות בחום הכבד בחוץ בלי שום אוורור. התפתחה שיחה נעימה והתברר שהוא משומרת, ומכיר בת כיתה שלי שהייתה בגרעין שלו וכרגיל השיחה על ההפרטות בקיבוצים, על הלינה המשותפת והמשפחתית וכו׳.
סוף סוף הזמינו אותנו לשים את המטען בחלל האכסון מאחור ולעלות לאוטובוס, ושוב חיכינו כחצי שעה בתוכו, וכיוון שהיה בלי מיזוג כולם ירדו שוב בגלל החום. ואז כשהגיע הנהג התחילו לחפש בבהילות את אלה שהתרחקו לקנות משהו או לשירותים והאוטובוס יצא לדרך. יצאנו מהר מרישיקש כי היינו כבר בקצה העיר והרוח שנשבה הקלה על החום. היה טוב עד שהגענו לדראדום, עיר גדולה שבפעם הקודמת האוטובוס יצא ממנה, והפעם עצרנו בשני מקומות להעלות נוסעים נוספים. העצירה השניה הייתה מתסכלת כי היא נמשכה זמן רב ולא היו שם שירותים או חנות לקנות משהו לאכול, ושוב חיכינו בחוץ כחצי שעה לנוסעים, ופטפנו והחום כבר היה פחות כבד כי השמש כמעט שקעה.
עכשיו הנסיעה נמשכה כמעט בלי עצירות ופקקים עד ההפסקה הבאה, בעשר בלילה, שעה סבירה לכל הדעות, לפני ששוקעים בשינה עמוקה. מסעדה נחמדה ומסודרת עם מיזוג ומאווררים שהגישה ארוחות חמות ואפילו היה לה תפריט! ממש תחכום באמצע הדרך!!!
אחרי ההפסקה הזאת שקענו בשינה שהופרעה מדי פעם בקפיצות של האוטובוס מעל הגבהות או נפילות לבורות וסיבובים חדים, אבל הדרך הייתה די טובה והעליה מתונה ולא מתפתלת מדי. השמש התחילה להאיר בחמש, והתעוררתי כמעט לגמרי למראה הכפרים הצבעוניים והמטופחים יחסית למישור, שהזכירו לי קצת את סיקים. העליה הפכה יותר תלולה והאוטובוס התאמץ לעלות בכל פעם שנעצר בגלל רכב שבא ממול בדרך הצרה, והעלייה הפכה יותר איטית.
הגענו לפאתי דהארמסלה וחלק מהנוסעים שעלו בדארדום ירדו, הופתענו קצת מכיוון שכולם היו טיבטים ולא ידעתי שהטיבטים ממקלאוד גאנג׳ עברו לגור בדהארמסלה. כנראה שמצוקת הדיור במקלאוד גאנג׳ אילצה אותם לרדת לעיירה ההודית הגדולה בה יש יותר אפשרויות מגורים ועבודה.
שארית הדרך כבר הייתה מוכרת והתרגשנו מאוד, הנה הכנסיה העתיקה שטיילנו אליה פעם, הנה הבתים הראשונים, והנה תחנת המוניות שהשתנתה והפכה להיות כולה מרוצפת וחלקה מתחת לגג בטון. נהג מונית מיהר לקחת את התיקים כשהוא מבטיח בהתלהבות שהוא מכיר את המלון שהזמנו. כמובן שלאחר שנכנס לעיר התחיל לשאול, ומכיוון שהוראות ההגעה באתר שבו הזמנו היו שגויות, טוב שהמלון היה די מוכר בחלק הזה של העיר ומצאנו אותו די מהר.
התאכזבנו קצת כי זכרנו שכל המלונות בחלק הזה הם ״הודיים״ למהדרין, ואני אשתדל להסביר שזו אינה פסילה של מקומות הודיים כנחותים, אלא ניסיון שלימד אותנו שמה שחשוב להם אינו מה שחשוב לנו ולהיפך. כלומר להודים מאוד חשוב שתהיה כניסה מרשימה ויחס כנוע של העובדים שאמורים לכרכר סביבם ולעשות כל דבר במקומם, ואילו לנו חשוב שהשירותים יהיו נקיים ומוחזקים, שיהיה הרבה אור בחדר, שיהיה נוף יפה בחלון, שלא יהיו חוטי חשמל באוויר במקומות מוזרים, ושלא יהיו כתמים מוזרים על השמיכות ועל הסדינים ועל הרצפה או על השטיח...
עודדנו את עצמנו שזה רק ליום אחד ונמצא עוד באותו יום מלון יותר זול ויותר נחמד שנוכל להיות בו עוד כמה ימים עד שנמצא דירה. היינו אפילו מוכנים לכך שבכלל לא נמצא דירה וננסה להוריד את המחיר במלון בזכות השהות הארוכה.
היה כבר שמונה וחצי, בכל המלון אמר שהחדר יהיה פנוי בשתים עשרה, ושלח אותנו לחכות מול הנוף המרהיב על המרפסת בה הגישו לנו תה. השירותים על המרפסת היו נקיים אך מאוד לא נוחים (בול-פגיעה גבוה מעל הרצפה) והכל נראה די מדכא.
החלטנו ללכת לאכול, ולעשות סיור נוסטלגיה ולחפש מלון יותר זול או דירה. יצאנו לכיוון הרחוב הראשי בו גרנו, ומצאנו את Green Hotel בו ישבנו שעות בביקור הקודם בקפה אינטרנט המשובח שהיה בו. מצאנו את המקום משודרג, כשבמקום הקפה אינטרנט כל השטח הוקדש למסעדה עם כורסאות וספות עליהן אפשר לשבת בנוחיות עם טאבלטים או מחשבים ניידים ולגלוש חופשי כל זמן שקונים משהו לאכול או לשתות.
אכלנו ארוחת בוקר טובה ויצאנו לרחוב, ועברנו ליד סנדלר בעל יוזמה, שעצר את אפי כשראה שסנדלי ה״שורש״ שלו נפתחו וזקוקות להדבקה. עמדנו וחיכינו שהדבק יתייבש, ובינתיים קראנו מודעה על לוח המודעות על דירות מרוהטות להשכרה. צלצלנו והם הבטיחו לבוא תוך חצי שעה, חיכינו בסבלנות ואכן כך היה. אבל כשהתחלנו ללכת לראות את הדירות, הבנו שזה בכפר הרחוק מאוד מהעיר, ולא יהיה לנו נוח להגיע ללימודים ולעיר בכל יום או כמה פעמים ביום, וביטלנו את העניין.
המשכנו למלון שחברה הלומדת במקלאוד כבר שנים המליצה עליו. המקום באמת נראה נחמד, והבעלים טיבטים חביבים, אבל לא היה מקום פנוי והעובד במקום לא ידע אם יהיה מקום למחרת, במיוחד לא בקומות העליונות עם הנוף. הוא הציע שנחזור לפני 12 ואולי מישהו יעזוב או יודיע שהוא עוזב למחרת.
חיפשנו בעוד כמה מלונות קרובים, אחד היה כנראה המלון שהיינו בו רק כמה שעות בביקור הקודם. (אז ירדנו מהאוטובוס די מטושטשים, ומישהו ממש פיתה אותנו לבוא אתו, וזה היה כל כך נורא, קטן ובלי נוף והמון אורחים הודיים צועקים, עד שיצאנו לחפש מקום אחר ומצאנו את הyellow gesthouse בו נשארנו עד שמצאנו את הדירה.)
במלון השני היה חדר לא רע אם מרפסת ענקית הצופה לנוף ההרים, אך הוא היה קצת יקר. המשכנו בסיור והגענו למקדש ולמוזיאון, אך לא נכנסנו כי רצינו לחזור למלון הנחמד לפני 12 בתקווה שיהיה משהו למחר. אך לצערנו לא היה שום דבר והשארנו את המספר שלנו אם יהיה פתאום מקום.
חזרנו למלון שלנו, ועדיין החדר לא היה נקי, אז המשכנו לשוטט והחלטנו ללכת למסעדה היפנית שכל כך אהבנו המשמשת גם כמקום הכשרה לטיבטים והכנסותיה קודש לקהילה הטיבטית. בדרך למסעדה עברנו ליד מסעדה אחרת שזכרנו, The Choclade log, וראינו מודעה קטנה על קוטג׳ים להשכרה לתקופות ארוכות. צלצלנו, ואישה אחת ענתה לנו שאנחנו יכולים לרדת במדרגות ולראות את הקוטג׳ מיד. כך פגשנו את ג׳ון ושריל, שבקוטג׳ שלה אנחנו מתארחים בכוונה להיות פה חודשיים, מלבד שלושה ימים ביוני שהוזמנו כבר על ידי זוג הודי.
המקום הוא יותר ממה שחלמנו עליו: החדר הגדול עם המטבח המאובזר בטוסטר ובקומקום חשמלי, והכי חשוב - במקרר גדול, השטיחים הצבעוניים השלמים והרצפה השלמה מתחת להם, השירותים הענקיים והחלונות הגדולים הצופים אל הנוף היפה, והעיקר הוא זול יחסית, במיוחד בהתחשב בעובדה שנוכל לאכול לפחות שתי ארוחות ביום בבית.
שריל סיפרה על כל המעלות של הקוטג׳ ואז הגענו לשאלה החשובה של ה׳וואי פאי׳ והתברר שאין לה בכלל שום קשר אינטרנט. אפי נראה מודאג, ולא מרוצה ואז היא הציעה שנקנה קשר בעצמנו ואפילו נוכל להשתמש באביזר שיש לה דרך המסעדה הטיבטית שמעל הקוטג׳. לבסוף הכריעו כל היתרונות של המקום, ואפי אמר שאולי טוב שהוא יעשה קצת ״דיאטה״ בגלישה בכל מקרה, וזה יהיה חלק מהאופי המיוחד של השהות הארוכה במקלאוד גאנג׳.
קבענו שנבוא למחרת בבוקר והיא תשלח סבל קשמירי למלון שיעזור לנו לקחת את התיקים.
קבענו שנבוא למחרת בבוקר והיא תשלח סבל קשמירי למלון שיעזור לנו לקחת את התיקים.
שארית היום המתיש הזה עברה במנוחה בחדר ויציאה לארוחת ערב בלבד, אחרי הלילה באוטובוס והחיפוש אחרי מקום לגור, היינו כמו שאומרים: ״עייפים אך מרוצים״…
למחרת בבוקר, העברנו את חפצינו לקוטג׳, והתמקמנו בחדר הנעים והמסודר, אחרי שיחה ארוכה עם שריל וג׳ון. שריל סיפרה שהיא גדלה בבתי ספר נוצריים דוברי אנגלית בבאנגלור, אביה קשמירי, אמא חצי בורמזית וחצי איטלקיה, בבית דיברו בליל של שפות והיא ספגה מכל התרבויות. לפני כשלושים שנה באה למקלאוד וקנתה את השטח עליו בנויים הקוטג׳ים ואחר כך הקימה את מסעדת The Chocolade Log שהיא הייתה המבשלת שלו עד לפני כמה שנים. עכשיו היא רוצה למכור את המקום אבל זה קשה ולוקח הרבה זמן.
ג׳ון סיפר אחר כך לאפי שהיא הייתה מורה וחיפשה משהו שיהיה שונה ככל האפשר מההוראה וכך הגעה למסעדנות ולאירוח. הוא עצמו גדל במערב אנגליה והיה איש מחשבים בחברה בריטית. בשנים האחרונות אין במקלאוד שלג בחורף וזה מדאיג את התושבים מאוד כי בעתיד יכולות להיווצר כתוצאה מההתחממות הזאת בעיות מים קשות. עוד סיפר שכאשר שריל הגיעה לכאן לפני שלושים שנה, מלבד הבתים של הטיבטים והמקדש, היה רק יער והסתובבו ליד הקוטג׳ דובים כי זה היה קצה הכפר לכיוון ההרים.
הלכנו לעשות קניות ראשונות למטבח ובישלנו ארוחה ראשונה בעצמנו, ונהנינו מאוד לשבת בחדר היפה והביתי כל כך, עם השטיחים והוילונות הצבעוניים, ולסדר את הבגדים בארון לאחר זמן כל כך ארוך שהיו בתיקים…
בערב פגשנו את מוצי ופרידה ואכלנו אתם במסעדה ההודית הנחמדה, שלבעלים שלה יש גם מסעדה באום קוראשבאר אשר במדינת מדיה פאראדש, בה טיילנו עם מכונית ונהג בטיול הקודם.
קבענו לצאת לטיול למקדשי סרור החצובים בסלע ובמעיינות חמים שלידה בשבת, והם סיפרו לנו על הופעת ריקודים במכון לתרבות טיבטית בדהארמקוט, הכפר שמעל מקלאוד שבו הם מתגוררים, אבל לאפי כבר יש שיעור אחר הצהריים במקדש, ולא יכולנו לבוא לראות את ההופעה הפעם.
בבוקר קמנו מוקדם ודהרנו בירידה לספריה כדי להגיע בזמן לשיעור הראשון בתשע. הדרך הייתה קלה והקושי היחיד היו המכוניות והאופנועים שעברו קרוב אלינו כשאין שום מעקה או מחסום שמפריד בין הכביש לתהום העמוקה שמתחתיו.
הגענו בדיוק בזמן ומצאנו עוד מקומות ליד הקיר, אף על פי שהאולם בו ניתן השיעור קטן יותר מהאולם שבו למדנו לפני אחת עשרה שנים, והוא התמלא לגמרי בסופו של דבר. התלמידים היו כמו שזכרנו: טיבטים צעירים, נזירות מערביות וטיבטיות, אסיאתים ממוצא שלא זיהיתי, ומערביים בכל הגילים אם כי עכשיו לא היו כל כך הרבה צעירים לבושים בתלבושת שאז קראתי לה ״פסבדו-טיבטית״, והיו יותר מבוגרים קרובים לגילנו.
זה היה השיעור האחרון של המורה שהחליף מורה אחר שחלה ועמד לחזור ללמד ביום שני הקרוב ואנשי הספריה, שהיא מארגנת את השיעורים האלה נתנו לו מתנה וכמובן צעיף משי לבן, ולסיום כולם הצטלמו ביחד אתו בשורות מסודרות מול הטלפונים הניידים… כנראה שהוא היה מאוד פופולארי והרבה תלמידים ניגשו אליו בסוף השיעור שלו והודו לו ולמתרגמת המערבית הצעירה שלו, שדיברה אתו טיבטית שוטפת.
השיעור השני היה מעניין יותר בעיני אבל עדיין לא פסקתי נגד לימוד של השיעור הראשון, ונראה איך יהיה המורה הקבוע ביום שני כשיחזור מחופשת המחלה שלו.
התרשמתי מהארגון והסדר והנשים העובדות בספריה בתלבושת הטיבטית המסורתית, וגילה, התלמידה הישראלית הותיקה, סיפרה שהתלמידים הקבועים רשומים עכשיו כסטודנטים בספריה, ועל סמך זה מקבלים ויזה לתשעה חודשים, שזוהי כל עונת הלימודים, אבל הם נרשמים בכל שיעור ואסור להם להיעדר יותר מעשרים אחוזים מהשיעורים. זה אמנם פתר את בעית הוויזות אך מגביל אותם ביציאות שלהם מהודו.
חזרנו למלון במונית שירות שהגיעה מדהארמסלה כפי שהדריכה אותנו גילה וכך נעשה בכל יום, ונחסוך עוד קצת כסף…
אחרי הצהריים אפי הלך למקדש לשיעור המתקדם שהוא ייקח שם שלוש פעמים בשבוע עם המורה גישה קלסאנג וואנגמו, נזירה גרמניה שהיא האישה הראשונה בבודהיזם שקיבלה תואר של גשה, משהו המקביל לתואר דוקטור. החיסרון היחיד של הקוטג׳ הוא המרחק מן המקדש ואפי חיפש דרך קיצור אבל קצת התברבר וחזר בדרך הארוכה יותר.
בשבת יצאנו עם מוצי ופרידה לטיול עם מכונית ונהג למקדשי סרור החצובים בסלע, מקדשים הינדיים יפים מאוד ומרשימים עם עיטורים עדינים חרוטים באבן על האבנים הגדולות בגובה עצום, כשמסביבם סלעי ענק שכאילו נפלו מהשמים. והמקדש הזה אכן נפגע ברעידת אדמה קשה ושוקם בחלקו אך עדיין רבה העבודה שנחוצה להשלמת המקדש.
א |
היינו גם במעיין חם, ברכה קטנה ונעימה שאפשר לשכשך בה את הרגליים ולקשקש…
בדרך פגשנו גם קבוצת כפריים צוהלים וחוגגים, מסתבר שההילולה יש לכבוד קשיש אינטרוברטי שיצא לגימלאות, עברו אותו בצווארון עשוי שטרות (לא להיסחף, שטרות של 10 רופי שזה לא ממש אוצר) ורקדו סביבו, כשאתי ופרידה מצטרפות לחגיגה.
Add caption |
נסענו גם לקנגרה פורט, מבצר מימי הביניים שנשמר די טוב והוא שולט על הסביבה, ונשקפים ממנו נופים מרהיבים ורכס ההרים המושלגים בחלקם נפרש במלוא הודו ונראה קרוב למדי.
http://efipaz.blogspot.in
לבסוף נסענו למקדש הינדי שבנוי מעל נהר שבו היו אמורים ההודים לרבוץ במים ולאכול ולשתות, אך רק כמה נערים שיכשכו במים הנקיים והירוקים, והמקדש היה גדול ונקי יחסית, כמובן שברכה עם מים מלאי ירוקת פיארה את החצר הענקית שלו… אבל היו שם הרבה פסלים ותמונות צבעוניות, ועולי רגל במשפחות גדולות עמדו בתור ליד המזבח לקבל את ברכת הכוהנים וסימן הטיקה האדום על המצח. בסך הכל הייתה חוויה הינדית מעניינת למדי וזה מגוון את הסביבה הבודהיסטית בה אנחנו שרויים רוב הזמן.
4 תגובות:
איזה כיף לכם!!
תמונות מקסימות כרגיל והתמונה הכי יפה בעיני היא של אתי צוחקת!
היי אתי ואפי. שבת של שלום.
שבת שלום
מאד נרגשת לשמוע את התיאורים של מקלאוד כחמש עשרה שנים אחרי שביליתי בה שבועיים והתאהבתי לגמרי משתוקקת לבוא איתכם לשיעורים בסיפריה ולטיול המרהיב למקדשים החצובים עליהם לא שמעתי אפילו המשיכו להנות לספר ולצלם זה כיף לטיל איתכם יעלי גל
הוסף רשומת תגובה