21-22.8.2005 הנסיעה מלה למנאלי, וממנאלי לדלהי

ב-21.8 יצאנו לדרך מוקדם בבוקר, ב- 4.30, סוחבים את התרמיל והתיק שקנינו בלה לאוטובוס, שהפתיע ברמה הגבוהה והמודרניות שלו. הנהג היה לבוש מדים ועוזר הנהג בדק שכולם יושבים במקומותיהם ויצאנו בדרך בתחושה מרוממת שהפעם זו תהיה נסיעה נוחה ונעימה.
אבל אחרי כחצי שעה עצרנו והנהג החל להתניע את האוטובוס והלפמפם המנוע בעזרת עוזר הנהג, ואחרי עוד כחצי שעה שוב, ואת העליות הראשונות הוא בקושי הצליח לעלות. ואז הגענו למקום שנקרא: אופצ'י, שבו עצרים כל האוטובוסים והג'יפים ועצרנו לארוחת בוקר. אבל אחרי חצי השעה שהוקצבה לארוחה לא הגיע הנהג, ואחרי עוד כחצי שעה הודיע אחד הנוסעים שהיה הודי שחי בקנדה שהנהג יצא ללה כדי להביא משאבה ולתקן את האוטובוס וזה ייקח כמה שעות.
בתחילה רבצנו באוטובוס ופטפטנו עם אווה וליאת, אם ובת ישראליות שנסעו אתנו, וכשהזמן עבר ולא קרה דבר ירדנו והתמקמנו במסעדה קטנה ושקענו בשיחה נעימה ומעניינת עם אווה וליאת, מבלי לשים לב לשאר הנוסעים ולשעות החולפות מבלי שתיקון האוטובוס מתקדם. הזמן עבר, וכעבור כשלוש שעות יצאו רוב הנוסעים הנרגזים לחפש את עוזר הנהג, שישב במסעדה אחרת, רחוקה מהאוטובוס, ולדרוש שיעשה משהו. אנחנו בקושי הבחנו בהם, והמשכנו לשוחח ולהתענג על החברה הנעימה, ורק זוג צעיר, אנגלי ודוברת ספרדית שכנראה לא היו זוג לפני שיצאו לנסיעה והיו גם כן שקועים בהיכרות הדדית כמונו נשאר לשבת אתנו.
כעבור חמש שעות ראינו אוטובוס ריק מגיע ואחריו הוכלים הנוסעים שיצאו לחפש את עוזר הנהג ותוך זמן קצר הועברו כל התיקים שלנו מהאוטובוס המפואר שהכזיב אל הרכב הפשוט והישן שהובא כתחליף. ושוב יצאנו לדרך, באיחור גדול וברכב הנוסע לאט יותר. לא האמנו שנגיע לקיילונג, המקום שבו היינו אמורים לישון בלילה, ושממנו אפשר היה להגיע למחרת למנאלי כבר ב-2 בצהריים לפי התוכנית המפורטת שצילמנו מחברת האוטובוסים. התוכנית היומרנית פירטה איפה עוצרים לצילומים, איפה אוכלים וכמה זמן לוקח להגיע ממקום למקום. כמובן שעכשיו הכל היה קצר יותר ואת המעבר השני הגבוה בעולם לכלי רכב עברנו בדהרה בלי לעצור לצילומים ואפילו לשירותים. אך הקור השפיע על הנוסעים והם דפקו על דלת תא הנהג ודרשו שיעצור, וכמובן שהוא נאלץ לעצור לבסוף במקום הכי לא נוח לשם כך גם מבחינת מסתור לנשים וגם מבחינת בטיחות, מפני שלא היה שטח למכוניות העוברות ולנו. השמכנו בנסיעה האיטית לתוך החושך, והתחיל להיות די מפחיד לנסוע, מפני שהנהגים ההודים לא מדליקים אור ראשונים, זה מעין מבחן גבריות ספונטאני שבו הנמושות מדליקים ראשונים ואז ה'גברים' יכולים גם כן להדליק אורות. אבל הדרך הייתה צרה ותלולה ומלאה באבנים ומכוניות צצו פתאום לפנינו בלי אזהרה ונשמנו לרווחה כשסוף סוף הודלקו האורות וכולם ראו את כולם אפילו מרחוק, גם כשהדרך התפתלה מאוד בהרים.
הגענו לסרצ'ו, עיר האוהלים שאליה לא הגענו בדרך ללה בגלל איטיות הנסיעה של האוטובוס, בשעה 10 בערך. אבל אז עמדנו וחיכינו יותר מחצי שעה לדרכונים שלנו שנלקחו בפעם השלישית על ידי עוזר הנהג לרישום בתחנת הביקורת הצבאית. אנשים ירדו לשירותי הטבע עם פנסים וחלק הלכו עם פנסים על הראש, (זוהי המצאה פנטסטית במיוחד בהודו שבה הולכים עם פנסים כל הזמן לכל מקום גם בגלל הפסקות החשמל וגם בגלל שהרחובות חשוכים מאוד לפעמים) ומהאוטובוס הם נראו כמו אנשי ירח הזויים הפוסעים ב"slow motion" וכאילו מדלגים מעל האבנים והבורות של אדמת הירח...
סוף סוף קיבלנו בחזרה את הדרכונים והמשכנו בנסיעה ארוכה עד שהגענו למין שכונת אוהלים שבעליה עלה לאוטובוס וניהל בקור רוח משא ומתן על התשלום, אך הנוסעים העייפים לא נכנעו והוא קיבל את הדרישה לגבות רק 200 רופיות מאיש לאוהל, כלומר: 400 לזוג – יותר ממה ששילמנו על החדר המקסים שלנו עם השירותים הצמודים והמקלחת עם המים החמים בלה.
האוהלים היו גדולים ומרווחים אבל עשויים מבד דק ולא מתוחים והרוח נשבה בעוז פנימה. אבל על ריצפת האוהל היו שמיכות ומזרונים ועליהם שמיכות עבות מאוד מגולגלות. לא שאלנו הרבה שאלות ונכנסנו לשמיכות עם רוב הגדים החמים: שני זוגות גרביים, שתי חולצות דקות וסוודר עבה, וכובע חם, והתמשנו בשירותי הטבע ובמים המינרליים לצחצוח השיניים.
בבוקר קמנו לנהמת המנוע שהעיר את אחרוני הישנים, וגילינו שיש גם שירותים באוהל קטן, וברז מים לרחצה וצחצוח שיניים. בעל המקום ניצל את ההתמהמהות למכור צ'אי במחיר מנופח ושוב יצאנו לדרך.
היום השני התחיל טוב בארוחת בוקר מוקדמת באוהלים גדולים ממצנחים, ולאחר כשעה וחצי עצרנו שוב לארוחת בוקר, במין כפר אוהלים קטן נוסף.
לאחר שתי ההפסקות האלה הנהג נכנס לאמביציה של חינוך המשאיות הבאות מולנו על הכביש, מפני שבאופן כללי היינו בעלייה למעבר הגבוה שלפני מנאלי. לאחר כמה פעמים שבהן נעמד ממש צמוד למשאית שהגיעה ממול ולא הסכימה לפנות הצידה ולאפשר לו להתקדם, הגענו למסקנה שיש לו משהו נגד נהגי משאיות. אפי טען שהוא ניסה להתקבל כנהג משאית אבל הודח מין הקורס או ה"גיבושון" ומאז הוא נוטר להם. הדרך התפתלה במאה ושמונים מעלות והעלייה הייתה ארוכה ותלולה מאוד, וכל הזמן הופיעו עוד ועוד משאיות, ובכל פעם היינו צריכים לסגת לאחור כברת דרך ארוכה עד שמצאנו מקום שבו אפשר לעמוד בעוד המשאית מתקדמת או לחכות למשאית שתעשה זאת. בעיקולים החדים שבהם צריך לצפור ואף כתוב כך לצדי הדרך הנהג התעלם מן ההוראה ומדי פעם הופתע למצוא מכונית בצד השני, ועצר בחריקת בלמים. כך נסענו עד שהגענו לפסגת המעבר, ומצאנו אותו ללא שלג כמעט אחרי שבדרך לספיטי היה מושלג כולו וגם בדרך ללה היה עדיין הרבה שלג בצדי הדרך על הפסיגה.
הירידה הייתה לא פחות מפחידה מהעלייה ושוב המוני משאיות, כאילו מכל הודו יצאו משאיות בשיירה ארוכה בדרך ללה, משום מה בשעה של אחר הצהרים, כשאין להן שום סיכוי להגיע לחניה מסודרת בדרך.
עוזר הנהג טען שהדרך ללה הייתה סגורה שלושה ימים ולכן כל כך הרבה משאיות יצאו לדרך, אבל לא ראינו שום סימן לכביש הרוס שתוקן, ולו הדרך הייתה סגורה שמשך שלושה ימים היינו יודעים על כך בלה, ובחברת האוטובוסים היו מזהירים אותנו שייתכן שלא הוכל לנסוע.
הגענו למנאלי אחרי שמונה, ועצרנו במרכז מנאלי החדשה. מייד הקיפו אותנו המוני נהגי ריקשות ואנשי מלונות עם כרטיסי ביקור של המלונות, ולא הניחו לנו להתאושש מהנסיעה הקשה אפילו לרגע. רוב האנשים רצו ללכת למשרד של חברת האוטובוסים ולהתלונן ולדרוש את כספם, כי חלק מהם שילמו על מלון בקאיילונג שבה היינו אמורים לישון. אפי ואווה הלכו עם הנוסעים, וליאת ואני נשארנו לשמור על התרמילים. הם חזרו כעבור כרבע שעה, וסיפרו שבמשרד ישב פקיד זוטר שלא ידע שום דבר ורק חזר על כך שלמחרת ב-10 בבוקר יהיה המנהל ואפשר יהיה לדבר אתו. אך הנוסעים לא נרגעו, והמשיכו 'להוציא קיטור' ולשפוך את חמתם עליו. שוב שלחנו את אווה ואפי כ'משלחת חיפוש' לבדוק מלון, וחזרו עם שני עובדים של המלון 'הנבחר' שעזרו לנו לסחוב את התרמילים. אפי יצא באוטוריקשה למנאלי הישנה, להביא את התרמיל שנשאר שם כל הזמן הזה, ואני עליתי לחדר לפרוק את התרמיל ולהתקלח. החדר היה עלוב עם חלון מעל רחוב סואן, אבל ידענו ששום דבר לא יפריע לנו לישון אחרי הנסיעה הזאת...
אפי חזר עם התרמיל שהכובד הבלתי נסבל שלו הפך אותנו לנחושים מאוד בהחלטה 'לעשות דיאטה' למטען שלנו. כל פריט ופריט יועמד למבחן נוקשה, ומה שלא נחוץ ייזרק או יישלח הבייתה בחבילה שהתחלנו להכין. קופסאות הפח שבהן ארזנו תרופות ודברים הקשורים בחשמל למצלמה ולמחשב יוחלפו בקופסאות פלסטיק, ספרים שלא קוראים יישלחו בחבילת ספרים נוספת (השלישית בטיול הזה) הבייתה.
באותו ערב יצאנו עם ליאת ואווה החמודות לארוחת ערב במסעדה הטיבטית הנחמדה שהכרנו כבר מהביקור הקודם במנאלי הישנה ונפרדנו מהאוכל הטיבטי – שהסיכוי שנפגוש אותו בהמשך הטיול אינו גדול...
כמובן ששום דבר לא הפריע לנו לישון וקמנו רעננים, ליום דחוס של הצטיידות ואריזה של החבילות והתרמילים, ומשלוח החבילות אחרי שנתפרו אצל החייט ליד הדואר. (כל חבילה בהודו צריכה להיות עטופה בבד לבן הנתפר עליה, על כל התפרים מטביעים סימני שעווה אדומים ועל הבד כותבים את כתובת הנמען והשולח, ובמקרה של מנאלי גם את מספר הדרכון ותאריך הפקיעה שלו!)
אבל אי אפשר לסכם את הנסיעה מלה למנאלי בלי לתאר את מה שהתרחש במשרד של חברת האוטובוסים (הממשלתית, חשוב לציין!) בבוקר שלמחרת הנסיעה, כפי שמסר לי אפי שהיה שם וכפי ראיתי בעיני כשבאתי לקחת אותו משם.
הנוסעים הזועמים צעקו ודרשו את הכסף עבור המלון, ופיצויים על אי הנעימות והשעות שחיכינו בדרך. המנהל נקט בכמה טקטיקות פשוטות: ראשית מינה את אחד הנוסעים, צעיר הודי שחי בקנדה והיה מ'ראשי המרד' כמתרגם בינו ובין הנוסעים, אף על פי שהמנהל עצמו דיבר אנגלית טובה. כך הפך אותו מבלי שירגיש לאיש אמונו ולדובר ומסביר שלו. אחר כך ביקש מהנוסעים לכתוב על נייר את טענותיהם ונוסעת דוברת ספרדית, זועמת במיוחד ניסחה משהו חריף מאוד. ואז ביקש המנהל מה'מתורגמן' ההודי הצעיר לנסח משהו אחר פחות תוקפני, ואחר כך ביקש מכל הנוסעים לחתום ולכתוב את שמותיהם ליד החתימה. וכך כולם הסתדרו בשורה, חיכו לתורם לחתום, ושכחו לצעוק ולהתרגז. ואז התנהל משא ומתן על סכום הכסף שמגיע לנוסעים אבל יותר בשקט ובהגיון. אבל אנחנו לא רצינו לחכות שם כל היום, ולכן עזבנו והשארנו את הנוסעים והמנהל לנפשם, תוך כוונה להגיע מאוחר יותר כשנסיים את עניינינו הדחופים. ליאת ואווה יצאו לטייל במקדש העץ, בדרך בין מנאלי הישנה והחדשה לפי המלצתנו, ואווה החליטה לנסוע אתנו באוטובוס בלי מיזוג לדלהי למרות שהיה עוד מקום אחד באוטובוס ממוזג, כדי להמשיך להיות אתנו. אחר כך התברר פתאום שיש עוד שני מקומות באוטובוס הממוזג בשבילנו אבל המקום של אווה היה גרוע ובמושב האחורי, ולכן החלטנו לנסוע שלושתנו יחד בלי המיזוג, וליהנות מן החברה הנעימה.
עכשיו התרמילים שלנו דמו במשקלם לתרמילים של כל התרמילאים שאנחנו פוגשים, והרגשנו שאנחנו יכולים לנוע ולנוד ביתר קלות מעתה והלאה, אם לא נתפתה לקנות ספרים ופריטים כבדים בדרך.
נסענו למנאלי הישנה ונכנסנו לסוכן הנסיעות בבית הישראלי, גם כדי לנזוף בו על שלא הזהיר אותנו מתקלות העלולות לקרות באוטובוסים ללה, וגם כדי לשאול אותו על כרטיסים לגואה. אבל עד שהוא התחיל לברר כבר היינו צריכים לאכול, ולנסוע בחזרה למנאלי הישנה כדי לעלות לאוטובוס לדלהי, שיצא בחמש אחרי הצהריים.
סעדנו עם ליאת ואווה שאותן מצאנו בחנות מזכרות בדרך לגשר, במסעדה הנחמדה שבה אכלנו בבוקר הראשון שלנו במנאלי, ליד הנחל השוצף. התפנקנו במאכלים מערביים, ונפרדנו ממנאלי הנעימה וההדוניסטית, שהנהנתנות היא המוטיב המרכזי שלה, ולי היה קשה לשהות בה לאורך זמן בגלל זה.
הנסיעה לדלהי הייתה נעימה וקלה למרבה ההפתעה. האוטובוס היה משוכלל ונסע במהירות ובזהירות והכבישים היו טובים בדרך כלל. לא היה צורך במיזוג כי האוויר נכנס מהחלונות היה נעים ולא חם. עצרנו לארוחת ערב במסעדה של חברת האוטובוסים, ואחר כך נסענו בלי הפסקה כמעט עד שהגענו לפנות בוקר לפאתי דלהי, ואז עצרנו לשתות. שלושתנו ישנו היטב על הכיסאות הנוחים והנוטים למצב של שכיבה והתעוררנו רעננים למראה השכונות הראשונות של דלהי.