10.9 רחיצת הפנים, סערות מונסון והר פופה בערפל – בדרך לבאגאן

היום שלמחרת החל בלילה. קמנו ב-4 לפנות בוקר, ונסענו למקדש הגדול והקדוש ביותר במאנדליי לראות את טקס רחיצת הפנים של פסל הבודהה. נזיר זקן, אב המנזר הסמוך, עמד גבוה על רגלי הפסל, שמתנשא לגובה של שלושה מטרים בערך, ושטף את פניו של הפסל. אחר כך הוא ניגב אותן במגבות שהושטו לו מהקהל, וצחצח את הפנים שהבריקו מאוד גם לפני כן.
קבוצה קטנה של אנשים לבושים בבגדים מסורתיים לבנים וחובשים כובעי או-נו מצחיקים, (מי שזוכר משנות החמישים: כמו סיר לבן על הראש עם קשר שפונה לצד הראש) לקחו מהקהל את המגבות והושיטו לנזיר. ובכלל כל הזמן הועברו מנחות לכיוון הפסל, ואחר כך הוחזרו למטה לקהל. האזרחים הלבושים בלבן החזיקו בידיהם מניפות זהב גדולות, ומניפות מפוארות מבד אדום מקושט בזהב, ונפנפו על פניו של הבודהה בטקסיות, בכל פעם במניפות אחרות. אחרי הניגוב התיז הנזיר הזקן מבקבוק על הפסל, ושוב ניגב במגבות מהקהל.
כל הזמן נשמעה מוזיקה של להקת אזרחים, שישבה בצד וניגנה ואחד מהמנגנים שר. אחר כך הלהקה הפסיקה לנגן ומהקהל, עצמו נשמעו פסוקים מדוקלמים במין מנגינה שלעתים הפכה למעין צעקה. אחרי הניגוב השני הנזיר ירד מהפסל, ואז היו עוד כמה סיבובים טקסיים של האזרחים בלבן והנפות המניפות והטקס נגמר.
במקדש הגדול ישבו די הרבה אנשים, הגברים ליד הפסל, והנשים מופרדות במין גדר מתכת נמוכה, וזה הוא המקום הראשון שראיתי הפרדה במקדשים בודהיסטים בים נשים וגברים, מה שמעיד על מידת הייחוד של הטקס הזה. כולם ישבו מרוכזים ומצמידים ידיים לחזה ולעיניים, ומלאים בהתרגשות אמיתית. הנשים החזיקו פרחים בידיהם, והעבירו אותם לגברים שהעבירו אותם ללובשי הלבן ולפסל.
אבל כל זה היה הקדמה לעיקר: הדבקת עלי זהב שנקנו על ידי האנשים על הפסל. חוץ מהפנים הפסל הזה איבד את צורתו לגמרי, וכולו מכוסה בכדורי זהב קטנים, כמו קשקשים מכוערים המפוזרים בצפיפות על כל גופו. בכל יום מוסיפים עוד עלי זהב לגוף, ואני לא רוצה לחשוב איך הוא ייראה בעוד כמה שנים אם המנהג הזה יימשך ולא יקלפו את העלים...
בכלל, הרושם שלי היה שזוהי עבודת אלילים פאר – אקסלנאס, ואין בין זה ובין בודהיזם ודמותו של בודהה שום דבר. אבל הצורך של בני האדם באלוהים ובהתממשות חומרית שלו כמלך נשגב ומלא הוד, גדול מכל תורה מופשטת המנסה לעקר את התשוקות והתאוות החומריות והרגשיות מבני האדם.
חזרנו למלון ונחנו, (אני כתבתי לבלוג והשלמתי פיגורים גדולים ואפי ישן) ויצאנו לדרך לכיוון באגאן.
הנסיעה התחילה כרגיל, מחסומי מכס, תחנות דלק פיראטיות, כפרי קש וכו'. אבל לקראת הצהריים התחיל להתענן, וככל שעבר הזמן נהיה חשוך יותר עד שהחל לרדת גשם נוראי, מונסון טיפוסי שבו נדמה שדליים נשפכים מהשמים.
כולם התכנסו בבתים, ורק הכפריים המשיכו לנסוע בכרכרות הקטנות עם גלגלי העץ, או הלכו להם בדרך רטובים ומרוצים מהמים היורדים לשדות. הדרך הפכה בוצית ומלאה במים, אבל נהגנו האמיץ, אאנוג מינג לא נרתע, והמשיך במטרה להגיע להר געש בשם פופה שלידו יש צוק גבוה ועליו מנזר ופאיה מרשימים במיקום שלהם.
עברנו בבוץ ובמים, ואז הגענו לנהר חום רחב שחתך את הכביש וזרם בעוז. מהצד השני עמד אוטובוס, ואנשים ישבו ליד המים משני הצדדים והתסתכלו בזרימה החומה בבטלנות. אאנוג מינג עצר וירד לבדוק את עומק המים, ואם יש מקומות נמוכים יותר שאפשר לעבור בהם. הוא הרים את הלונגי שלו דרך הרגלים ותקע את הקצה למעלה בחגורה, וכך יצר לעצמו מכנסיים קצרים וצמודים מאוד. (ראו תמונה) כך עושים בני מינאמר כשהם שותלים אורז בשדות המוצפים, או כשהם משחקים כדורגל או משחקים אחרים. הוא מצא מקום יותר נמוך שבו אפשר לחצות, אך כדי להגיע אליו היה צריך לעבור במקום עמוק מדי למכונית שלו. אאונג מינג קיווה שתוך חצי שעה או שעה המים ירדו, ואפשר יהיה לעבור והציע שבינתיים נשב לחכות.
סביבנו היו נוסעי עוד אוטובוס שחיכה לאוטובוס בצד השני שהיה מקולקל. לאט לאט הגיעו עוד אנשים, בטלנים מהכפר, מכוניות ואפילו ג'יפ, שלא רצה להסתכן בחצייה במים העמוקים. כולם חיכו בסבלנות ומהצד השני הופיעו עוד אנשים, שחצו את הנהר בלונגי מקוצרים, וכמה נשים שעברו בצניעות בלי להרים את חצאיות הלונגי שלהן.
אחרי כשעה הגיעה חבורה נמרצת של בחורים עם חבל, והציעו גרירה של המכוניות תמורת כסף. קודם הם העבירו שני אופנועים מהצד השני, ואחר כך את הג'יפ מהצד שלנו. ואז הגיע תורנו: כמה בחורים משכו בחבל מקדימה, וכמה דחפו מאחורה. וכך עברנו במים בדהרה ובצעקות עליזות של המחלצים. המקום הזה מועד לפורענות, ואנשי הכפר מנצלים את ההזדמנות לחלץ את המכוניות תמורת כסף בעונה הגשומה. אאונג מינג נהנה מההרפתקאה, והיה גאה במכונית האמפיבית שלו.
המשכנו כשהאור הולך ונחלש לקראת הערב, והגענו להר פופה בגשם שוטף כשההר כולו מעורפל ובתוך עננים. הצלחנו לראות את המנזר והמקדש, שנראו כאילו מרחפים על הצוק הגבוה בערפל. המשכנו למקום שבו אמורות להיות כל 357 סוגי הרוחות המקובלות במינאמר, אבל היה סגור ורק התרשמנו מבחוץ.
בשעה וחצי האחרונות של הנסיעה היה כבר חושך, הגשם פסק אך הדרך הייתה די גרועה, עם בוץ ושלוליות גדולות. די קרוב לבאגאן ראינו מרחוק משאית הנוסעת לכיוון ההפוך תקועה בבוץ, ואנשים עובדים מתחתיה לשחרר אותה. אנשים אחרים עבדו ותיקנו את הדרך סביבה, כך שמכוניות רגילות (לא משאיות, להן לא היה מספיק מקום) יוכלו לנסוע. גם כאן התקבצו אנשי הכפר השכן והציעו דחיפה בבוץ (ליתר ביטחון, עוד לפני שנתקענו) תמורת כסף. עברנו בבוץ העמוק ונשמנו לרווחה כשהגענו סוף סוף לבאגאן למלון הנחמד שאאונג מינג הציע לנו.