למרות התנאים הלא נוחים הטיבטים היו מאורגנים להפליא. בחוץ חילקו טפסים שצריך למלא ולהגיש עם תצלום, ואנשים שכבר היו בטיצ׳ינג לפני שנה יכלו להיעזר ברישום שנשאר במחשב! המודרנה הגיעה למקלאוד, או יותר נכון לטיבטים במקלאוד…
שלא תהיה לכם שום טעות, סידורי הביטחון הקפדניים אינם יוזמה של הטיבטים שכמובן אין להם משטרה או צבא או שירותי בטחון, אלא הממשלה ההודית שומרת על הדאלאי לאמה מכיוון שלדעתה הוא נתון לסכנת מוות מידי הסינים, ואולי ההודים רק רוצים שהעולם והאזרחים ההודים יחשבו ככה כדי להגביר את הדמוניזציה של הסינים…
חיכינו כמעט שעתיים בתור שירד במדרגות צרות לחלל קטן בין כמה בתים, והתפצל לשני תורים לזרים ותור לטיבטים ולנזירים. היה צפוף מאוד אבל מצב הרוח היה מרומם ונוצרו חברויות בין המחכים כמו שקורה הרבה פעמים. היו שם קוריאנים, בעיקר נזירים בתלבושתם האפורה, אסיאתים אחרים מכל מיני ארצות, מערביים מאירופה ומארה״ב ואוסטרליה, חלקם תרמילאים צעירים, או נודדים עם רסטות מדובללות ובגדים היפיים מהוהים, וחלקם מבוגרים, תלמידים קבועים שבאים לשמוע את הדאלאי לאמה באופן קבוע. סוף סוף הגענו לחדר בו ניתנו התוויות, צולמנו וקיבלנו תווית שתהיה טובה גם לטיצ׳ינג השני, שבוע אחרי הראשון.
יומיים לפני הטיצ׳ינג שמנו את כריות הישיבה שלנו עם השמות באזור של המערביים, ממש על המעבר בו הדאלאי לאמה אמור לעבור בסוף כל יום. הפעם האולם כולו והאזור סביבו הוקדש לתלמידי בית הספר והקולג׳ שלידו, והצד השני למקומיים ונזירים.
באנו בבוקר הראשון בשבע וחצי, וכבר היה תור ארוך מאוד לבדיקה הבטחונית לזרים, עברנו שער עם גלאי מתכת, שוטר הודי בדק את התווית והשווה לפנים, ומאבטחים ומאבטחות טיבטים בדקו את התיקים את הגוף. עכשיו יכולנו לעלות לחלק העליון של המקדש בו היו הכריות שלנו.
כל הרחבה מתחת לאולם הגדול הייתה מלאה באנשים, נזירים, מקומיים ומערביים. במיוחד ליד המקום בו עובר הדאלאי לאמה כשהוא נכנס למקדש. למעלה היו אזורים לדוברי קוריאנית, סינית, וויאטנמית, וספרדית, שבקצה שלו ישבנו מפני שהתרגום לאנגלית נעשה מהמקום הקרוב ביותר לאולם ולא היה מוגבל לאזור קטן. כולם היו נרגשים והטיבטים שישבו מולנו מלמלו את המנטרה והעבירו חרוזים במאלות שלהם.
לקראת השעה שמונה וחצי ראינו תכונה במסך הטלוויזיה שהיה לצדנו, ונכבדים ונזירים הולכים לפני הדאלאיי לאמה, ולפתע נשמעה שירת ילדים מרחוק, ואז ראינו את הקבוצה הגדולה של הנכבדים ואנשי ביטחון והחיילים ההודים עוברים מחוץ לצד השני של האולם והמון אנשים ותלמידים עמדו צפופים, מוכנים לקראת בואו לצד שלנו ולכניסה שלו לאולם. וכשכל הצלמים נעמדו בשורה והשוטרים אתם, התגנבנו וראינו אותו הולך כפוף, ניגש לאנשים שהצטופפו ליד סרט הביטחון ומחייך ונהנה מאוד מהפגישה הזאת.
כל הזמן שמענו את השירה שהלכה והתחזקה ואז, אחרי שכולם נכנסו לאולם שהגיעו בנות המקהלה של בית הספר, כולן בתלבושת טיבטית מסורתית ירוקה וחולצה לבנה, כולן בצמות קלועות וסרטים צבעוניים שזורים בהן, הולכות זוגות זוגות ושרות ובידי כל אחת זר פרחים יפיפה. זה היה פשוט מקסים!!!
ילדי בית הספר יצאו מהמטבח ובידיהם דליים וקערות גדולות ובהם הלחם הטיבטי, פיתות עבות ותפלות, וקנקנים ענקיים עם תה טיבטי מלוח כלומר מלא חמאה, וכוסות נייר כדי לחלק לאלפי האנשים באולם ולידו וברחבה הענקים למטה.
ואז התחיל הטיצ׳ינג שהוקדש כולו לתלמידים, שהפגינו יכולת debate, כלומר אומנות הוויכוח הלוגי הנעשה בכללים נוקשים ומלווה בתנועות המדגישות את תקיפות הטיעון הלוגי, כשכף אחת מושטת קדימה והשניה מכה עליה, והרגל גם היא מתרוממת כך שהטוען נוטה לכיוון היריב היושב באיום. בתחילה היו הקטנים ממש, בית הספר היסודי ואחר כך ילדי התיכון, כולם לבושים בתלבושת האחידה, חולצה כחולה משובצת (מזכירה את תלבושות בתי היתומים בבריטניה ואכן בית הספר היה בעיקר בית יתומים כשהוקם) ומכנסיים כחולים. הדאלאי לאמה הסביר שלאחרונה הגבירו את לימודי הוויכוח הלוגי בבתי הספר הטיבטיים אחרי שנוכחו שהילדים בעיקר לומדים את דברי הבודהה והמורים הגדולים ואינם בודקים בעצמם את אמיתותם, דבר שהופך את הבודהיזם שלהם לעוד דת בה מאמינים למה שכתוב או מה שהאל אומר.
לא אחזור עוד על כל הנאום והשאלות שהוצגו בפניו על ידי הצעירים וסתם טיבטים פשוטים, והתשובות המאריכות שהוא נתן. כל הזמן הוא התייחס לצעירים, שיבח את הלימודים המדעיים ואת ההתקדמות המדעית שהוא מאוד מתעניין בה, אבל הסביר שגם המדענים עצמם סובלים וצריכים להשתחרר מהסבל ולשם כך עליהם ללמוד ולתרגל ובעיקר לתרגל compassion ואהבה לכל יצור חי. אחרי שעה וחצי הוא הפסיק, ואנשים הלכו לשירותים וסתם מתחו את הרגליים אחרי הישיבה הנוקשה ברגליים שלובות, חוץ מהנזירים והטיבטים כמובן שיכולים לשבת כך שעות בלי לזוז.
כל הזמן הגיעו תיירים הודים שאינם זקוקים לתווית כניסה, עמדו ממש מולנו בפתח ממנו אפשר לראות את הדאלאי לאמה, הצמידו כפות במחווה של כבוד והראו לילדים את הדאלאי לאמה והצמידו גם את כפותיהם. באחת עשרה וחצי הלימוד הסתיים בהודיה למורים והדאלאי לאמה ירד מהמושב הגבוה נתמך על ידי עוזריו גם כשירד במדרגות המעטות. ואז הוא הלך לכיוון שלנו, פונה מדי פעם לצד ומדבר עם אנשים, ומחייך כל הזמן, חיוך אמיתי של אושר שקט וכולו מרוכז באנשים, קשה להסביר זאת, נראה שאין בו שום מודעות לעצמו ולהתייחסות אליו, הוא היה מרוכז רק באנשים שסביבו ושמח באמת לפגוש את כולם.
כשיצא ביום השני, עצר ליד טיבטי זקן מאוד, שהרגיש קצת לא טוב כשהתיישב על הרצפה לפני שהתחילו הלימודים, וכשהדאלאי לאמה יצא, הצליח לעמוד ולקוד בכבוד. אחר כך המשיך, פנה לאנשים שמולנו, ואז ראה את המתחם המסומן בחוטים של דוברי הספרדית שבקצהו ישבנו. הוא שאל, מה זה, קבוצה? ואז ניגש אלינו ושאל מאיפה אתם? ענינו ישראל, והוא צחק ואמר: או, ישראל, ואז הספרדים אמרו לו שהם ספרדים ומישהי אמרה שהיא מצ׳ילי, והוא שוב חייך בשמחה: צ׳ילי! זו הייתה חוויה יוצאת דופן, אין לי מושג במה זכינו, אבל זה משהו שיישאר אתנו לתמיד!
לא אתאר פה את כל שלושת הימים והדברים שנאמרו, אולי אפי יוסיף קצת לצד הלימודי של הטיצ׳ינג, אך אומר רק שאלפי אנשים שישבו שעות והקשיבו זכו בחוויה מענגת ומעשירה, וכולם בלי יוצא מן הכלל חייכו באושר כשיצאו מהמקדש, למרות הצפיפות והאיטיות בדרך החוצה. המתרגם לאנגלית היה מצויין, ממש מעולה ותרגם ובמיומנות גם את הסיפורים המצחיקים והבדיחות של הדאלאי לאמה על עצמו, ודיבר במבטא מאוד ברור וקל להבנה. ביום השלישי היה טקס הגשת מנחות בו טיבטים לבושי תלבושת מסורתית הלכו בשורה והגישו ספרים וכלי קודש קטנים לדאלאי לאמה ואז נערך טקס בו ניתנת רשות לכולם לחוות את מאנג׳ושישרי, התגלמות החוכמה של הבודהה.
אפשר לומר שהיו בטיצ׳ינג הזה מפעוט ועד זקן, מהזקנה שנעזרה בשתי קביים והתנהלה בכבדות עד שהגיעה אל מול הפתח שממנו רואים את הדאלאי לאמה, ואז הניחה את הקביים על הרצפה, ועשתה את ההשתחוות המלאה, ידיים צמודות על המצח, הפה הלב, ואז השתטחות ושכיבה מלאה על הרצפה, וילדים ממש קטנים, בני שלוש, לבושים בתלבושת בית הספר ומתרוצצים בעליזות מסביב לאולם, שמחים ומעוררים חיוכים בקרב כל המשתתפים. הרבה ילדות לבשו שמלות טיבטיות חגיגיות וכל הנשים הטיבטיות לבשו את השמלות המסורתיות, אבל הן היו מבד משובח ועם חולצת משי עדינה, ונראה שתפרו אותן במיוחד לטיצ׳ינג. הגברים המכובדים שליוו אותו ואלה שהגישו לו את המנחות לבשו את הלבוש המסורתי שלהם: חלוק אפור גדול בלי כפתורים הנכרך בחגורה צבעונית אדומה.
אני מאוד ממליצה לאנשים שחושבים להיות במקלאוד לנסות להתאים את הביקור לסדר היום של הדאלאי לאמה, יש לו אתר ובדרך כלל יש לו טיצ׳ינג ביוני, אבל מי שלא יכול להגיע, הוא יהיה בפסח הקרוב בישראל… (למרות שהחוויה במקלאוד שונה לחלוטין בגלל הנוכחות של הטיבטים והנזירים והמקדש הגדול)
עוד שלושה ימים של טיצ׳ינג של his holiness
שלושת הימים האלה הוקדשו לבודהיסטים ההודים, הדאליטים (הטמאים) שהפכו בודהיסטים לאחר עצמאות הודו כשגאנדי סירב לבקשתם לשנות את החוקים הנוקשים המפלים אותם, אנשי השבטים מעמק כינור ומעמק ספיטי, והודים הלומדים בודהיזם ורוצים לחיות על פיו. לכבודם שרו את המנטרה הבודהיסטית, אום מאני פהאדמה הונג, במנגינה בסגנון הינדי, הכל כך שונה מהדקלום הטיבטי שנשמע קצת כמו קריאה בתנך בטעמי המקרא. (בכלל, המלמולים שלהם מאוד מזכירים לי בית כנסת אשכנזי, אולי הם אחינו האבודים שהתגלגלו להימאלאיה…)
אחר כך דיבר מנהיג הקבוצה ההודית שישבו ממש לידינו בתחילה באנגלית ואחר בהינדי, ואז הדאלאי לאמה דיבר אליהם באנגלית והמתרגם עבר לטיבטית, מה שהיה די מגוחך בהתחשב בעובדה שלרוב הטיבטים במקום לא היה רדיו fm שדרכו יכלו לשמוע, אבל הם ישבו בשקט ולא התלוננו.
בגלל המעבר של הדאלאי לאמה לאנגלית יצא שהמקום בו ישבנו, ממש בשורה הראשונה במעבר בו הדאלאי לאמה יוצא, לא כל כך מוצלח, מכיוון שהרמקולים היו רחוקים ומכוונים לכיוון ההפוך, ולא יכולנו לראות את מסך הטלוויזיה כך שלא הצלחנו להבין כמעט מה נאמר. עמדנו קצת במעבר ליד המסך, ואחר כך ישבנו בקצה המזרון בחלל קטן שנוצר בין היושבים. זה היה מאוד לא נוח. אבל בסך הכל החוויה היפה והמרגשת לא התקלקלה ממש. אני התחלתי להרגיש לא כל כך טוב והרגל כאבה לי, ולמחרת ביום האחרון לא הלכתי בכלל, ואפי פשוט התיישב רחוק מהמעבר בלב הקהל, ליד החברים הישראלים והמורה גשה מה וראה ושמע הכל.
הדאלאי לאמה דיבר על אסכולת נאלאנדה, פילוסופים בודהיסטים שפיתחו את פילוסופית המעיינה, שהיא הבודהיזם שנמצא בסין, ביפן במונגוליה, בוויאטנם ובטיבט. (זהו הבודהיזם שהחליף את אידיאל האדם המואר באידיאל של הבודיהסאטווה, ששאיפתו הגדולה היא לשחרר את כל בני האדם מסבל לפני שהוא עצמו יגיע להארה המוחלטת) הדאלאי לאמה הזכיר שנאלאלנדה כמובן הייתה בהודו, הכתבים נכתבו בסנסקריט, הובאו לטיבט במאה העשירית, תורגמו לטיבטית וכך בעצם שרדו. הוא התרגש מאוד שההודים עשו צ׳אנטינג בסנסקריט וסיפר שלמד סנסקריט אבל כל מה שלמד נכנס לתוך הריקות… (emptiness, המושג החשוב ביותר בבודהיזם שמציין את חוסר הקיום העצמאי בלי תלות של כל תופעה וישות ביקום) הוא שיבח את ההודים על ראשוניותם ותרומתם החשובה לבודהיזם בראשיתו ודיבר גם על המסורות השונות בתוך הבודהיזם. על הפסיכולוגיה של ימינו אמר שהיא משחק ילדים בהשוואה לפסיכולוגיה של אסכולת נאלאנדה.
ביום השני דיבר אל הצעירים בעולם, אנשי המאה העשרים ואחת, שתפקידם לתקן את כל הטעון תיקון בעולם, מכיוון שהדור שלו, אנשי המאה העשרים עוד מעט וכבר לא יהיו פה ולא יוכלו לעשות דבר. הוא התבדח ואמר שיקבל אישור מיוחד מהגיהנום לצאת לעולם, ואם יראה שהמצב לא ישתנה יחזור ויומר להם להרחיב את המקום לקראת בואם של החוטאים…
ביום השלישי דיבר על כך שאחד הפילוסופים ההודים הגדולים של המאה השמינית אמר שהמרחק של כדור הארץ לשמש ולירח הוא שווה. בהתחלה חשב שאולי המורה ראה את השמש דרך עננים ולכן חשב כך, ואז הבין שזה לא באמת חשוב, מפני שהבודהה לא הגיע לעולם כדי ללמד את האנשים לשרטט מפות גיאוגרפיות אלא לשחרר את האנשים מהסבל.
עוד סיפר שכשנפגש לראשונה עם מדענים אמרו לו שייזהר כי science is the killer of religion, אבל הוא לא חושב כך. למעשה הוא מאמין שהדת והמדע משלימים זה את זה, וסיפר על פילוסוף הודי בודהיסטי שכבר במאה החמישית אמר שהעולם הוא עגול, ואז התבדח שאולי הוא הגלגול של הפילוסוף הזה…
עוד אמר שהוא מאוד תומך בדמוקרטיה וסיפר שהוא הדאלאי לאמה הראשון מזה ארבע מאות שנה, שהתפטר לפני מותו מכל התפקידים הפוליטיים שלו, והעביר אותם לראש הממשלה החדש שנבחר בבחירות דמוקרטיות בין הגולים בהודו. (כמה ימים קודם לכן היה טקס ההשבעה של ראש הממשלה הנבחר בנוכחותו)
עוד סיפר שנסע פעם וראה אוהל גדול שהכינו ושאל את הנהג מה זה, והנהג אמר שזו חתונה וכששמע כמה זה עולה אמר שזה לא טוב ואם היו נותנים את הכסף הזה לילדים עניים היו יותר חתונות. עוד אמר שכשהיה צעיר ידע שהוא הדאלאי לאמה והרגיש מאוד בודד כי יש רק דאלאי לאמה אחד בכל העולם, אך כשגדל הבין שהוא בן אדם ואז ידע שהוא אחד משבעה מיליארד ולא היה בודד יותר…
עוד אמר שלדעתו צריכים לטפח הגיינה רוחנית בבתי הספר כמו שמטפחים הגיינה גופנית, וצריך לטפח אצל הילדים רגשות חיוביים וללמד אותם להימנע מרגשות ומחשבות שליליים. הדאלאי לאמה סיפר עוד שפגש הוגה דעות ומיסטיקן נוצרי, והם הסכימו על הכל חוץ מקיומו של אלוהים. והדאלאי לאמה אמר שזה עניין אישי, לו עצמו נוח לחשוב שאין אלוהים, וכנראה שלנוצרי נוח יותר לחשוב שיש אלוהים, וזה באמת לא חשוב.
עוד סיפר שפעם חשב שכשיפרוש מהחיים הפוליטיים יוכל לשבת המון זמן במנזר ולעשות מדיטציה ארוכה ורצינית ולהגיע לרבדים עמוקים, אבל הוא הבין שאין ביטחון שהמדיטציה תהיה כל כך עמוקה ויעילה ואז הזמן הזה יתבזבז. לעומת זאת אם ייסע בעולם ויפגוש אנשים וידבר על compassion ואהבה וקבלה ושלום בטוח שזה יעשה משהו ויעזור לאנשים להשתחרר מהסבל, ולכן החליט להעביר את הזמן שנותר לו בפגישות עם אנשים.
בכלל היו לו כל הזמן סיפורים ובדיחות על עצמו והוא צחק עם כל הלב ונהנה מהצחוק בלי לשים לב עם הקהל מצטרף לצחוק או לא, כשכל מה שמעניין אותו הוא לענות לשאלות ולהעביר את הרעיונות שלו, על חתירה בלתי נלאית לשחרור כל יצור תבוני מהסבל ולהפיץ את האהבה והcompassion בעולם כולו.
הטיצ׳ינג נגמרו, וחזרנו לשגרת לימודים, שמיד הופרעה בכך שגשה מה, המורה של הלוגיקה הטיבטית סיימה את הקורס וסיכמה אותו, ותחזור ללמד רק בספטמבר, כשהמונסונים ייגמרו. בכלל ביולי יש יציאה גדולה של הרבה זרים, ורובם פונים צפונה למנאלי אליו המונסונים עוד לא הגיעו, ומיעוטם לקשמיר, כמונו. אנחנו יודעים שהדאלאי לאמה אמור להיות בלאדאק בסוף יולי וללמד שם, אבל זה עוד לא מופיע בלוח הזמנים שלו באתר ואני מקווה שזה באמת יקרה.
עברנו לשלושה ימים למלון השכן, מפני שהקוטג׳ שלנו וגם השני הוזמנו עוד לפני שהגענו ושריל, בעלת הקוטג׳ים סידרה לנו חדר במחיר סביר לימים האלה. המלון לא מדהים, קצת בסגנון הודי, כלומר השירותים די עלובים וכמובן שאין נייר טואלט, אבל יש מרפסת קטנה הפונה לחצר ולקוטג׳ בו התגוררנו חודש וחצי ונעים לשבת עליה. כמובן שצריך להתרגל מחדש למצב של תיירים שאוכלים בחוץ כל הזמן וזה בסדר כי בעוד כשלושה שבועות נחזור למצב הזה ממילא כשנצא מדהארמסלה…
תגובה 1:
תודה על הבלוג הנפלא מרגיש שיכלתי לשמוע את הצחוק הלבב והפנים המאירות של הדאלי למה, חוויה מאירה שנותרת לכל החיים
הוסף רשומת תגובה