זכרנו טיול קצר שעשינו בפעם הקודמת לכנסיה בת כמעט מאתיים שנה שנמצאת לצד הכביש היורד לדהארמסלה. זכרנו הליכה נעימה בכביש שקט שמשני צדיו יער ירוק וכנסייה שנחבאת ביער ולידה בית קברות עתיק קטן.
הגענו לכיכר המרכזית של מקלאוד (לא להתרגש מהמלה ״כיכר מרכזית״ זה משהו קטנצ׳יק ומלא מכוניות במיוחד בסוף השבוע) פנינו לכביש היוצא ממנה לכיוון דהארמסלה, ומיד ראינו התחלה של טור מכוניות המגיעות מלמטה ועומדות ומחכות שהשוטר ייתן להן לנסוע דרך מקלאוד לבהאגסו. הטור נמשך לאורך כל הדרך (כמעט שני קילומטרים) עד הכנסיה. גם בצד היורד היו מכוניות רבות שעמדו מדי פעם והתקדמו בפראות בכל פעם שאפשר היה לזוז עד הפקק הבא. הכביש היה צר ולא היו לו כמובן שוליים ולפעמים לא היה אפילו איפה לדרוך לצדו ואז הלכנו על הכביש ועצרנו את התנועה עד המקום בו יכולנו ללכת בצד. לפעמים הלכנו באמצע בין המכוניות העומדות וכמונו עשו תיירים הודים ומקומיים רבים ובנוסף לכל זה היו בצד הדרך בכיוון למטה מדי פעם כמה מכוניות שחנו, והנוסעים פשוט הלכו ברגל לכנסיה מתוך ייאוש.
הגענו לכנסיה וגם שם היו פקקי תנועה ליד הכניסה והרחבה שמעליה בה חנו מכוניות, ובכל פעם שרצו לצאת עצרו את התנועה האיטית גם ככה. הכנסיה הייתה יפה ומוחזקת היטב ונראה שקהל המאמינים שלה גדל מאז שהיינו בה לפני אחת עשרה שנים, אולי אנשים מדהארמסלה שנראה לי שזו הכנסיה היחידה בשבילם. בית הקברות יפה למרות שקשה לקרוא מה שכתוב על המצבות המושקעות אך המתפוררות בשל חוסר תחזוקה. ליד הכנסיה קבור המושל לשעבר של כל הודו במאה התשע עשרה ואנדרטה מרשימה מקשטת את הקבר. היער מצניע את הקברים העתיקים במדרון וחלק מהמצבות נשבר ונסחף בגשמים ובשלגים.
חזרנו בהבנה שאיננו יכולים לטייל לשום מקום שצריך ללכת או לנסוע על כביש כדי להגיע אליו, ואנחנו צריכים למצוא שבילים שקטים היוצאים ממקלאוד לכפרים ולהרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה