יום ראשון שטוף שמש אחרי גשם וברד בשבת, אחרי הצהריים יצאנו לבקר בכפר הקטן שנמצא מעל מקלאוד, ובו מתגוררים רוב התיירים הצעירים ובמיוחד הישראלים. לקחנו אתנו שני ספרים בעברית להחלפה, ועלינו על אוטוריקשה עד לכניסה לטושיטה, המכון ללימודים בודהיסטים שמקיים קורסי מדיטציה שונים.
הדרך הצרה התפתלה בתוך יער אשוחים יפיפה ומדי פעם הפכה לבורות או למצבורי אבנים גדולות כתוצאה מהגשמים. בכפר אין בכלל דרכים למכוניות ורק מדרכות ביטון ומדרגות מוליכות בין הגסטהאוזים והמסעדות בין העצים הירוקים והמדרונות התלולים המכוסים עצים גבוהים. הנוכחות הישראלית מאוד בולטת בעיקר בחלק הגבוה יותר, ואפשר להגיד בוקר טוב לכל מערבי שעובר, בין אם הוא נועל סנדלי שורש או לא… המסעדות והמכבסות מתהדרות בשלטים בעברית המכריזים על איכותם וממליצים לישראלים להיכנס. אבל המקום כולו מאוד נעים, מאוד שקט, לא מקום של מעשנים ומסיבות טראנס כמו מנאלי, ואפשר להבין למה מטיילים כל כך אוהבים אותו. המשכנו לרדת והשלטים חזרו להיות באנגלית והמטיילים גם הם היו דוברי שפות אחרות מעברית, ואז ראינו את בית חב״ד, ואני מקווה שהצילום של אפי ייתן את הרושם הנכון. זה בניין גדול מאוד הדומה לבית של הרבי בארץ ובניו יורק והוא עומד לבד משקיף על הסביבה, ומוקף חצר גדולה.
הדרך הצרה התפתלה בתוך יער אשוחים יפיפה ומדי פעם הפכה לבורות או למצבורי אבנים גדולות כתוצאה מהגשמים. בכפר אין בכלל דרכים למכוניות ורק מדרכות ביטון ומדרגות מוליכות בין הגסטהאוזים והמסעדות בין העצים הירוקים והמדרונות התלולים המכוסים עצים גבוהים. הנוכחות הישראלית מאוד בולטת בעיקר בחלק הגבוה יותר, ואפשר להגיד בוקר טוב לכל מערבי שעובר, בין אם הוא נועל סנדלי שורש או לא… המסעדות והמכבסות מתהדרות בשלטים בעברית המכריזים על איכותם וממליצים לישראלים להיכנס. אבל המקום כולו מאוד נעים, מאוד שקט, לא מקום של מעשנים ומסיבות טראנס כמו מנאלי, ואפשר להבין למה מטיילים כל כך אוהבים אותו. המשכנו לרדת והשלטים חזרו להיות באנגלית והמטיילים גם הם היו דוברי שפות אחרות מעברית, ואז ראינו את בית חב״ד, ואני מקווה שהצילום של אפי ייתן את הרושם הנכון. זה בניין גדול מאוד הדומה לבית של הרבי בארץ ובניו יורק והוא עומד לבד משקיף על הסביבה, ומוקף חצר גדולה.
6
הבתים התדלדלו וכבר נראו חלקות חקלאיות בכל מקום ואנחנו המשכנו לפי ההנחיות במעלה המדרון התלול לבית בינ״ה החדש, שנפתח לא מזמן בכפר. הבית באמת ממוקם בנקודה יפיפיה בקצה מדרון תלול שבתים כפריים וחלקות קטנות נראים עליו. מצאנו שם בחורה צעירה בשם מור שמופקדת על המקום, וראינו את לוח הפעילויות המרשים שלהם. הם הגיעו לדהארמאקוט אחרי שהיו בהאמפי בחורף, והרעיון הוא לדלג בין ריכוזי הישראלים בדרום בחורף ובצפון באביב עד תחילת המונוסונים ואפילו לחזור שוב בספטמבר אחרי הגשמים ולהמשיך עד סוף עונת הלימודים בנובמבר ואז שוב ולחזור להאמפי.
שעות הפעילות לא כל כך התאימו ללימודים שלנו אבל החלטנו לנסות להגיע לקבלת שבת ביום שישי אחרי הלימודים, זה יכול להיות נחמד וייתן לנו הרגשה של יום שישי אמיתי, שבדרך כלל בטיול לא חסרה לי, אבל בישיבה הביתית כל כך במקלאוד התחלתי להרגיש געגועים אליה.
מור ליוותה אותנו בירידה לבהאגסו, שהייתה כמובן תלולה ומתפתלת בין מדרונות שעליהם מפוזרות חלקות שדה קטנות וירוקות. בבהאגסו נפרדנו ועלינו קצת לכיוון החלק הכפרי והשקט יותר של הכפר. לשמחתנו המקום לא השתנה בהרבה, עדיין יש בו מעט גסטהאוזים וגם הם בסגנון ׳זולות׳ והרבה מאוד מרכזי יוגה ומדיטציה. התחיל להיות חם והיינו עייפים וצמאים, והתיישבנו לשתות משהו קר במסעדה של גסטהאוז שנראה חדש ומסודר. התחלנו לדבר עם בחור צעיר שישב שם, כמובן ישראלי בטיול אחרי לימודים ולא אחרי צבא, ולכן רציני ומבוגר יותר. הוא סיפר על הטיול שלו ועל חוויות הודו, ואחר כך הצטרף לשיחה אחיו הגדול שמטייל אתו חלק מהטיול והוא חי בברלין. השיחה התגלגלה לקפיטליזם החזירי ולניאו ליברלים בארץ ובארה״ב, ובכלל לאשליה של העולם המערבי הדמוקרטי באפשרויות הבחירה שניתנות לכל, ובמתח האינסופי שנוצר בקרב הדור הצעיר כיום.
היה נחמד אבל התחיל להיות מאוחר ואני התחלתי להיות רעבה, וירדנו לבהאגסו תחתית הצפופה והרועשת לחפש חומוס טוב. הפנו אותנו לגסטהאוז בו ישבנו שבועיים קודם עם חברנו משה בקר, והזמנו מלאוואח וצלחת פלאפל. אבל גם שם לא עבר הרבה זמן וצעירים ישראלים שישבו מאחורינו התחילו לדבר אתנו, ומהר מאוד עברנו לשבת בשולחן שלהם… השיחה הייתה נחמדה, על הטיול שלנו ושלהם, ועל ההורים של אחד מהם שיצאו לפנסיה מוקדמת והם מטיילים בעולם. האוכל לעומת זאת היה פחות נחמד, ושוב למדתי את הלקח שכבר למדתי בעבר בטיול הקודם, לא להתפתות לזכרונות מהארץ כי אי אפשר לשחזר את האוכל הישראלי בהודו… חזרנו בכביש העמוס במכוניות ואופנועים למקלאוד, והתפנקנו בשנת צהריים נעימה, משהו שאיננו יכולים ליהנות מנו באמצע השבוע בגלל הלימודים שלנו בשעות הצהריים ואחרי הצהריים.
נפגשנו עם שני ישראלים השוהים פה תקופה ארוכה והיה נחמד לדבר עם ישראלים שבאים ללמוד ברצינות ומוכנים להקדיש שנים מחייהם בלימוד הדהארמה, שלא כמו המוני הישראלים הגודשים את דהארמהקוט ואת בהאגסו. הגיוון הבינלאומי בין התלמידים הרבים במקלאוד מעניין ואי אפשר להגיד שיש מדינה שממנה מגיעים יותר אנשים. אבל הנוכחות של הרוסים היא משהו חדש בשבילי, וזה אחרי שכבר ראינו רוסים בקמבודיה, סרילנקה, סיקים ונפאל. אין ספק שרוסיה היא חלק מאירופה ומהמערב בעניין הזה, וכנראה שהתורות המזרחיות פורחות שם בעיקר בקרב המעמד הבינוני המשכיל.
חודש מאז שהגענו למקלאוד ואנחנו מרגישים כמו ותיקים ושמחים לתת עצות לחדשים ולשמוע עצות מוותיקים מאתנו. הדאלאי לאמה ייתן שני טיצ׳ינג במקדש בתחילת יוני ואנחנו הולכים להוציא תווית זיהוי כדי שנוכל להיכנס, ולברר עם אפשר יהיה להיכנס עם טלפון שישמש כרדיו כדי לשמוע את המתרגם. במידה ולא יאפשרו זאת, נקנה רדיו קטן, ונשתמש בו גם בטיצ׳ינג השני שיהיה בשבוע השני של יוני.
שעות הפעילות לא כל כך התאימו ללימודים שלנו אבל החלטנו לנסות להגיע לקבלת שבת ביום שישי אחרי הלימודים, זה יכול להיות נחמד וייתן לנו הרגשה של יום שישי אמיתי, שבדרך כלל בטיול לא חסרה לי, אבל בישיבה הביתית כל כך במקלאוד התחלתי להרגיש געגועים אליה.
מור ליוותה אותנו בירידה לבהאגסו, שהייתה כמובן תלולה ומתפתלת בין מדרונות שעליהם מפוזרות חלקות שדה קטנות וירוקות. בבהאגסו נפרדנו ועלינו קצת לכיוון החלק הכפרי והשקט יותר של הכפר. לשמחתנו המקום לא השתנה בהרבה, עדיין יש בו מעט גסטהאוזים וגם הם בסגנון ׳זולות׳ והרבה מאוד מרכזי יוגה ומדיטציה. התחיל להיות חם והיינו עייפים וצמאים, והתיישבנו לשתות משהו קר במסעדה של גסטהאוז שנראה חדש ומסודר. התחלנו לדבר עם בחור צעיר שישב שם, כמובן ישראלי בטיול אחרי לימודים ולא אחרי צבא, ולכן רציני ומבוגר יותר. הוא סיפר על הטיול שלו ועל חוויות הודו, ואחר כך הצטרף לשיחה אחיו הגדול שמטייל אתו חלק מהטיול והוא חי בברלין. השיחה התגלגלה לקפיטליזם החזירי ולניאו ליברלים בארץ ובארה״ב, ובכלל לאשליה של העולם המערבי הדמוקרטי באפשרויות הבחירה שניתנות לכל, ובמתח האינסופי שנוצר בקרב הדור הצעיר כיום.
היה נחמד אבל התחיל להיות מאוחר ואני התחלתי להיות רעבה, וירדנו לבהאגסו תחתית הצפופה והרועשת לחפש חומוס טוב. הפנו אותנו לגסטהאוז בו ישבנו שבועיים קודם עם חברנו משה בקר, והזמנו מלאוואח וצלחת פלאפל. אבל גם שם לא עבר הרבה זמן וצעירים ישראלים שישבו מאחורינו התחילו לדבר אתנו, ומהר מאוד עברנו לשבת בשולחן שלהם… השיחה הייתה נחמדה, על הטיול שלנו ושלהם, ועל ההורים של אחד מהם שיצאו לפנסיה מוקדמת והם מטיילים בעולם. האוכל לעומת זאת היה פחות נחמד, ושוב למדתי את הלקח שכבר למדתי בעבר בטיול הקודם, לא להתפתות לזכרונות מהארץ כי אי אפשר לשחזר את האוכל הישראלי בהודו… חזרנו בכביש העמוס במכוניות ואופנועים למקלאוד, והתפנקנו בשנת צהריים נעימה, משהו שאיננו יכולים ליהנות מנו באמצע השבוע בגלל הלימודים שלנו בשעות הצהריים ואחרי הצהריים.
נפגשנו עם שני ישראלים השוהים פה תקופה ארוכה והיה נחמד לדבר עם ישראלים שבאים ללמוד ברצינות ומוכנים להקדיש שנים מחייהם בלימוד הדהארמה, שלא כמו המוני הישראלים הגודשים את דהארמהקוט ואת בהאגסו. הגיוון הבינלאומי בין התלמידים הרבים במקלאוד מעניין ואי אפשר להגיד שיש מדינה שממנה מגיעים יותר אנשים. אבל הנוכחות של הרוסים היא משהו חדש בשבילי, וזה אחרי שכבר ראינו רוסים בקמבודיה, סרילנקה, סיקים ונפאל. אין ספק שרוסיה היא חלק מאירופה ומהמערב בעניין הזה, וכנראה שהתורות המזרחיות פורחות שם בעיקר בקרב המעמד הבינוני המשכיל.
חודש מאז שהגענו למקלאוד ואנחנו מרגישים כמו ותיקים ושמחים לתת עצות לחדשים ולשמוע עצות מוותיקים מאתנו. הדאלאי לאמה ייתן שני טיצ׳ינג במקדש בתחילת יוני ואנחנו הולכים להוציא תווית זיהוי כדי שנוכל להיכנס, ולברר עם אפשר יהיה להיכנס עם טלפון שישמש כרדיו כדי לשמוע את המתרגם. במידה ולא יאפשרו זאת, נקנה רדיו קטן, ונשתמש בו גם בטיצ׳ינג השני שיהיה בשבוע השני של יוני.
תגובה 1:
הסיפור והתמונות מעבירות
יפה את האווירה ואת התחושות.
תודה.
רפי פרידמן
הוסף רשומת תגובה