הגעה והתמקמות במקלאוד וטיול בסביבה

בבוקר אפי עוד הלך לבקר את הסדהו הנודד שישב תחת העץ ליד הכביש, מסתבר שקוראים לו קלגרי, כששמתקרב המונסון הוא נוהג לטייל ברגל לכיוון נפאל, ואחרי חצי שנה הוא חוזר לאט לאט, שמח בחלקו ואפילו משוויץ בידע הגיאוגרפי שלו כמו למשל שישראל היא במזרח התיכון. 
הוא גם אסטרולוגיה במשרה חלקית וניבא כל טוב והרבה מסעות... 

בצהריים יצאנו מהחדר ואכלנו ארוחה אחרונה במסעדה הטובה הסמוכה, ואז לקחנו אוטוריקשה לתחנת האוטובוס למקלאודגאנג׳ בפאתי רישיקש. הצטרף אלינו לנסיעה בחור ישראלי מבוגר שהיה במלון שלנו, ומהר מאוד התברר שהוא בגילנו, והיה בנח״ל ולחם במלחמת ששת הימים וביום כיפור באותם מקומות בהם אפי היה, ושניהם התחילו להעלות זכרונות ושמות כמו כל שני חתיארים זקנים…

הגענו לתחנה וכמובן שהיה עוד המון זמן לחכות בחום הכבד בחוץ בלי שום אוורור. התפתחה שיחה נעימה והתברר שהוא משומרת, ומכיר בת כיתה שלי שהייתה בגרעין שלו וכרגיל השיחה על ההפרטות בקיבוצים, על הלינה המשותפת והמשפחתית וכו׳.

סוף סוף הזמינו אותנו לשים את המטען בחלל האכסון מאחור ולעלות לאוטובוס, ושוב חיכינו כחצי שעה בתוכו, וכיוון שהיה בלי מיזוג כולם ירדו שוב בגלל החום. ואז כשהגיע הנהג התחילו לחפש בבהילות את אלה שהתרחקו לקנות משהו או לשירותים והאוטובוס יצא לדרך. יצאנו מהר מרישיקש כי היינו כבר בקצה העיר והרוח שנשבה הקלה על החום. היה טוב עד שהגענו לדראדום, עיר גדולה שבפעם הקודמת האוטובוס יצא ממנה, והפעם עצרנו בשני מקומות להעלות נוסעים נוספים. העצירה השניה הייתה מתסכלת כי היא נמשכה זמן רב ולא היו שם שירותים או חנות לקנות משהו לאכול, ושוב חיכינו בחוץ כחצי שעה לנוסעים, ופטפנו והחום כבר היה פחות כבד כי השמש כמעט שקעה.

עכשיו הנסיעה נמשכה כמעט בלי עצירות ופקקים עד ההפסקה הבאה, בעשר בלילה, שעה סבירה לכל הדעות, לפני ששוקעים בשינה עמוקה. מסעדה נחמדה ומסודרת עם מיזוג ומאווררים שהגישה ארוחות חמות ואפילו היה לה תפריט! ממש תחכום באמצע הדרך!!!

אחרי ההפסקה הזאת שקענו בשינה שהופרעה מדי פעם בקפיצות של האוטובוס מעל הגבהות או נפילות לבורות וסיבובים חדים, אבל הדרך הייתה די טובה והעליה מתונה ולא מתפתלת מדי. השמש התחילה להאיר בחמש, והתעוררתי כמעט לגמרי למראה הכפרים הצבעוניים והמטופחים יחסית למישור, שהזכירו לי קצת את סיקים. העליה הפכה יותר תלולה והאוטובוס התאמץ לעלות בכל פעם שנעצר בגלל רכב שבא ממול בדרך הצרה, והעלייה הפכה יותר איטית.

הגענו לפאתי דהארמסלה וחלק מהנוסעים שעלו בדארדום ירדו, הופתענו קצת מכיוון שכולם היו טיבטים ולא ידעתי שהטיבטים ממקלאוד גאנג׳ עברו לגור בדהארמסלה. כנראה שמצוקת הדיור במקלאוד גאנג׳ אילצה אותם לרדת לעיירה ההודית הגדולה בה יש יותר אפשרויות מגורים ועבודה.

שארית הדרך כבר הייתה מוכרת והתרגשנו מאוד, הנה הכנסיה העתיקה שטיילנו אליה פעם, הנה הבתים הראשונים, והנה תחנת המוניות שהשתנתה והפכה להיות כולה מרוצפת וחלקה מתחת לגג בטון. נהג מונית מיהר לקחת את התיקים כשהוא מבטיח בהתלהבות שהוא מכיר את המלון שהזמנו. כמובן שלאחר שנכנס לעיר התחיל לשאול, ומכיוון שהוראות ההגעה באתר שבו הזמנו היו שגויות, טוב שהמלון היה די מוכר בחלק הזה של העיר ומצאנו אותו די מהר.  

התאכזבנו קצת כי זכרנו שכל המלונות בחלק הזה הם ״הודיים״ למהדרין, ואני אשתדל להסביר שזו אינה פסילה של מקומות הודיים כנחותים, אלא ניסיון שלימד אותנו שמה שחשוב להם אינו מה שחשוב לנו ולהיפך. כלומר להודים מאוד חשוב שתהיה כניסה מרשימה ויחס כנוע של העובדים שאמורים לכרכר סביבם ולעשות כל דבר במקומם, ואילו לנו חשוב שהשירותים יהיו נקיים ומוחזקים, שיהיה הרבה אור בחדר, שיהיה נוף יפה בחלון, שלא יהיו חוטי חשמל באוויר במקומות מוזרים, ושלא יהיו כתמים מוזרים על השמיכות ועל הסדינים ועל הרצפה או על השטיח...

עודדנו את עצמנו שזה רק ליום אחד ונמצא עוד באותו יום מלון יותר זול ויותר נחמד שנוכל להיות בו עוד כמה ימים עד שנמצא דירה. היינו אפילו מוכנים לכך שבכלל לא נמצא דירה וננסה להוריד את המחיר במלון בזכות השהות הארוכה.

היה כבר שמונה וחצי, בכל המלון אמר שהחדר יהיה פנוי בשתים עשרה, ושלח אותנו לחכות מול הנוף המרהיב על המרפסת בה הגישו לנו תה. השירותים על המרפסת היו נקיים אך מאוד לא נוחים (בול-פגיעה גבוה מעל הרצפה) והכל נראה די מדכא.

ארטי בהרידוואר

למהדרין: פוג'ה (טקס פולחני הינדי) שבמרכזו אש, נקרא "ארטי"  

נחנו בחדר עד הגיע הזמן לרדת מה סוויס קוטג׳ לסיבוב, ולחכות למונית שהזמנו ביחד עם פרידה ומוצי לנסיעה לפוג׳ה (ארטי)  בהארידבר. כמובן שחיכינו קצת והמונית הגיעה באיחור הודי קל ונסענו להארידבר, ולשמחתנו הדרך לשם עברה בלי הרבה פקקים כפי שניבא ג׳אינט, למרות שזה היה סופשבוע.

עצרנו במגרש חניה ליד הפסל הענק של שיווה שמשקיף על הכביש הראשי ונראה מרחוק, להפתעתנו המגרש היה גדול ומסודר היטב, וקבענו עם הנהג שנגיע אחרי שהפוג׳ה תיגמר. הלכנו קצת על הגדה הסלולה והמסודרת ועברנו גשר שהביא אותנו למדרגות היורדות לנהר ליד המקדשים הגדולים שלידן ייערך הטקס. 

היה חם מאוד ובגדה שממול למקדשים לא היה צל, אז ישבנו על המדרגות בגדה האחרת והתבוננו בהמונים שירדו לנהר והתרחצו, הנשים במלוא בגדיהן והגברים עם תחתונים בלבד. כולם צחקו והשתעשעו במים הנקיים והקרים, ותפסו את שרשרות המתכת במים כדי לא להיסחף בזרם החזק. כל הזמן אנשים עלו מהמים והתלבשו, הגברים החליפו תחתונים מתחת למגבות והנשים הלכו לשירותים וחזרו לבושות בבגדים יבשים.

כמה בחורות נחמדות ממשפחה שהייתה לידינו דיברו אתנו, וסיפרו שהן מאיזה עיר באזור גוראפור כנראה, ואחרי הפוג׳ה ייסעו באוטובוס לילה לאמריצר ומשם לדלהי והביתה. מצא חן בעיני שלמרות שהם הינדים מסורתיים ובאו לרחוץ בנהר הגאנגא הקדוש ולהיות בפוג׳ה שלידו, הם נוסעים למקדש הזהב של הסיקים, וליד הנהר ראינו הרבה סיקים מגיעים עם משפחותיהם כעולי רגל אף על פי שזו אינה המסורת שלהם. זה משהו שמאפיין את הודו, כבוד הדדי בין הדתות, שרק המוסלמים אינם חלק ממנו ולעולם לא תמצאו מוסלמים אדוקים בתלבושת במקומות העלייה לרגל של ההינדים, הבודהיסטים או הסיקים, ולהיפך.

הזמן עבר וראינו את האנשים מתיישבים על המדרגות של הגדה ממול למקדשים, והחלטנו לעבור את הגשר ולהצטרף אליהם כדי ראות טוב את הפוג׳ה. בצד השני כבר היו סדרנים במדים שכיוונו את ההמונים ומילאו את החללים הריקים, ודאגו שאף אחד לא יעמוד ויסתיר ליושבים בצפיפות על הרצפה.

תפשנו מקומות ואז התחילה מוסיקה ונפסקה, וכבר ראינו מולנו מתחת למקדש שורה ארוכה של כוהנים לבושים בלבן. ברמקולים נשמע דקלום ארוך מאוד, וכולם ישבו בשקט והקשיבו. אחר כך התחילה מוזיקה ושירה ואז שוב דקלום והפעם הקהל הצטרף בהרמת ידיים בסוף כל משפט ביחד עם אמירת אההההה קצר. ואז הסדרנים התחילו לעבור בקהל עם פנקסי קבלות, ולנאום בצעקות על הצורך לתרום, ואנשים שנראו דווקא הכי פשוטים ועניים נתנו שטר וקיבלו קבלה. לשמחתנו לא נדנדו לנו, למרות שזכרנו שבפעם הקודמת ג׳אינט המליץ לתרום להם כשנכנסים, ולשמור את הקבלה שלא יטרידו יותר. ואז בא שוב דקלום ושוב הרמת הידיים, והסדרנים מעודדים את הקהל להגביר את הקריאות ואז התחילה שוב מוסיקה והקהל הצטרף בשירה ובמחיאות כפיים וענה לסולן שנשמע ברמקולים בפזמון קבוע שגם אני הצלחתי להצטרף אליו…

בינתיים החשיך וכל האזור, המקדשים, הגדות והגשר הוצף בנורות חשמל צבעוניות שחלקן נצנצו והסתובבו במעגלים חשמליים, תצוגה שלמה של אורות ביחד עם המוסיקה והשירה, ואז הדליקו את מנורות השמן מרובות החורים שמהם יצאו להבות אש, ירדו אתן לנהר והעבירו אותן בטקסיות מצד לצד. ילדים עברו בקהל עם צלחות פשוטות יותר וכל האנשים העבירו יד מעל האש ואחר כך העבירו אותה על הראש. אישה הגיעה עם קופסת צבע אדום קטנה ועשתה לי ולפרידה טיקה אדומה, וכמובן ביקשה כסף אבל לשתינו לא היה כלום…

אנשים כבר קמו והתחילו לצאת. ואנחנו לא מיהרנו כי המונית חיכתה במגרש החניה, וירדנו עם האנשים במדרגות לנהר וראינו איך שמים על המים צלחת מעלים שבתוכה פרחים ומקל קטורת ונר שמדליקים לפני שמניחים את הצלחת על המים. הנהר נמלא צלחות עם נרות וזה היה ממש יפה, ועוד ועוד הגיעו עם המנחה והניחו על המים.

הטקס היה מרשים, אבל הנופך המודרני שנוסף לו עם השנים היה קצת מוזר בשבילי, וחשבתי איך היה הטקס הזה לפני שהיה חשמל ולא היו רמקולים ותאורה ססגונית. האם אנשים אז התרגשו פחות, ואולי דווקא זה היה יותר מרשים, כשהיו רק הקולות כפי שהם והאש בחושך? כנראה שבכל תקופה אנשים עושים דברים בהתאם לזמן והמסורת מקבלת את הצבע המיוחד של כל עידן.

חזרנו לרישיקש בנסיעה איטית מאוד על הכביש הראשי, עם הרבה פקקים וטור מכוניות איטי ובלתי נגמר בצד השני, בכיוון לדלהי. הספקנו עוד לאכול במסעדה שליד המלון והלכנו לישון.

היום האחרון ברישיקש היה חם מאוד והייתה הפסקת חשמל דווקא בשעות הכי חמות, ולא היה לנו כוח אפילו לזוז מהמלון, ורק אחרי הצהריים, כשהשמש התחילה לרדת מאחורי ההרים חזר החשמל והצלחנו להתייבש קצת מהזיעה בעזרת המאוורר המצויין. בערב ירדנו לעיר וחזרנו למסעדת לאקי לאכול את הבמיה הטעימה שלהם, ואז עלינו ברגל בחזרה לגבעת הסוויס קוטג׳, שבאותו ערב המתה צעירים שישבו במסעדות וצחקו וניגנו בגיטרה והעברית נשמעה אפילו עוד יותר מהרגיל ברחבי הגבעה הקטנטנה.

ירח עולה ברישיקש

 'זריחה בסוויס קוטג

לסיכום השהות ברישיקש, אני שמחה לומר שלמעשה רישיקש לא השתנתה באופן בסיסי, היא עדיין שילוב מעניין וקצת הזוי של עיר קדושה מאוד להינדים, עם מקדשים ואשרמים ורחצה טקסית בנהר הקדוש ביותר, ומצד שני עיר מאוד אהובה על התיירים המערביים, שרובם באים ללמוד יוגה ולחיות בזול ועם הרבה פינוקים מערביים, וחלקם הקטן יותר מתעניינים גם במדיטציה ובמסורת ובפילוסופיה ההינדית והם יושבים באשרמים והולכים לראות אפילו את הפוג׳ה בהארידבר, שהיא חוויה הינדית טהורה וחזקה מאוד. לקסמן ג׳ולה מגלמת את השילוב הזה בצורה הכי בולטת, ומעידה על הפתיחות של ההודים למערב ולמערביים מחד, ועל השמירה הקפדנית על המסורת ההינדית מאידך.

הבהרה בנושא תלאות לקנאו

אני מרגישה חובה להבהיר כמה דברים בקשר לתלאות שעברנו בלאקנאו. חשוב לזכור שלמעשה רק אז הגענו להודו ׳האמיתית׳ אחרי אחת עשרה שנים, כי דארג׳ילינג וסיקים הן חלק מהודו אך אינן הודיות בתרבות ובצורה בה הם מקבלים מערביים.

שנית נסענו ללאקנאו אחרי שלושה שבועות מפנקים מאוד בנפאל, התרגלנו לכל הטוב הזה, ולא כל כך רצינו לצאת ממנו… לכן  אולי התרשלנו בהכנות לנסיעה להודו ולא דאגנו בזמן לכרטיסי רכבת, או לאוטובוס ורכבת אחריו, ונאלצנו לנסוע באוטובוס ולישון בלאקנאו.

ידענו שזו לא עיר תיירותית בכלל ובפרט לא למערביים ולא בחרנו את המלון בהתאם, כלומר המלון הטוב ביותר והזמנת מונית דרכו לקחת אותנו, אלא בחרנו לפי הקרבה לתחנת האוטובוס שממנה היינו אמורים לנסוע הלאה. ובכלל, במקביל לסיוט בנסיעות באוטוריקשה שנהגה טוען שהוא יודע אבל אין לא מושג ירוק, והמלון מהגיהנום שהמחיר שלו הטעה אותנו מלכתחילה, פגשנו אנשים מקסימים ברחובות שהתאמצו לעזור וניהלו שיחות טלפון עבורנו ונתקלנו בעובדי איירטל הנחמדים שסידרו לנו סים הודי ונתנו עצות טובות, מוכרים בחנויות הדריכו אותנו איך למצוא את הדברים שחסרו לנו, בקיצור לאקנאו בוודאי אינה סדום, והיא אינה מייצגת את הודו בכל מקרה. לתוספת סבל גרם לנו החום הכבד ששרר בכל הודו בימים ההם ונמשך אפילו אחרי שהגענו לרישיקש שבה שורר בדרך כלל מזג אוויר נעים.

לכן המסקנה מהתיאור שלי אינה צריכה להיות שטיול בהודו הוא משהו מזוויע, אלא שצריך לבחור בקפידה את היעדים ואת מזג האוויר ואם נאלצים להגיע למקום כמו לאקנאו, כדאי להתכונן ולחשוב כמו בטיול מאורגן: מלון והסעה מסודרים גם אם הם יקרים יחסית למקומות התיירותיים.

המשיכו לקרוא ותראו איך מקלאוד גאנג׳ יכולה להיות מקום נפלא לשהות בו תקופות ארוכות ולחזור בכל פעם מחדש, להתראות בבלוגים הבאים!

רישיקש

בסביבות שמונה נכנסנו לפאתי הארידבאר וכבר זיהינו חלק מהנוף, ומכל מקום כמויות המקדשים והסמלים הגדולים של האלים ההינדים לא השאירו שום ספק לכך שאנחנו כבר בעיר הזאת, אחת מהערים הקדושות ביותר להינדים. 

האוטובוס נכנס למגרש חניה ענקי, אליו לא נכנסו אוטוריקשות שעמדו רחוק בחוץ. אבל נהגים כבר מיהרו אלינו והציעו את שירותיהם, וביקשו המון כסף, חצי מחיר הכרטיס של האוטובוס עם המיזוג בו נסענו שתים עשרה שעות. ניסינו לדבר עם המלון ברישיקש ולא הצלחנו, ולבסוף נכנענו ונסענו עם נהג שנראה  אינטיליגנטי למדי ודיבר קצת אנגלית. ידענו שבערך באמצע הדרך בין הארידבאר צריך להחליף אוטוריקשה, כי אסור לאוטוריקשות מהארידבר להיכנס לרישיקש משום מה. קיווינו שהתקנה הזאת כבר תוקנה, או שהנהג ימצא לנו מישהו נחמד ודובר אנגלית. 

פעמיים הוא עצר ליד אוטוריקשה מחכה בצדי הכביש ודיבר עם הנהג, אבל ראה שזה לא יצליח והמשיך. עד שנכנסנו ממש לעיר ההודית הצפופה רישיקש, למקום שממנו כבר לא יכול היה להמשיך, ושם לקח נהג שטען בתוקף שהוא יודע איפה המלון. לא הסכמנו לשלם לפני שנגיע, והנהגים הסכימו שיתחלקו ביניהם אחר כך. 

הגענו לגשר החבלים הראשון מעל הגאנגס המוליך לראם ג׳ולה, עיר שכולה מקדשים ואשרמים ואכסניות של עולי רגל הינדים, והמשכנו עד לפניה למה שנקרא: ״סוויס קוטג׳״ כלומר גבעה קטנה מול לאקסמן ג׳ולה, שכולה גסטהאוזים ומסעדות, והתיירים המערביים המפונקים אוהבים להתגורר בה רחוק מהמולת עולי הרגל והפרות המשוטטות בלאקסמן ג׳ולה. עלינו בכביש התלול וכשהיה צריך לפנות במעלה התלול לתוך מבוך בתי המלון והגסטהאוזים, הנהג נעצר ולא הסכים להמשיך. אמרנו לו בשלווה שהוא לא יקבל את הכסף בכלל, ואנחנו יכולים לקחת אוטוריקשה אחת מאלה שמחכים שם לנוסעים היוצאים לכיוון העיר. אחרי היסוס והתייעצות עם האנשים בחנויות שם החליט לעלות ומיד ראינו את השלט ועצרנו ממש ליד המלון.

המלון היה קטן וחשוף לשמש החמה וגם לא גבוה, כלומר בלי הנוף של העיר והנהר הירוק עז עם האשדים הלבנים. היו בו שישה ביתנים עם מרפסת קטנה ובמשרד הקבלה לא היה אף אחד, וחיכינו עד שהגיע בחור צעיר ואדיש שהוליך אותנו לחדר, והסביר שעכשיו אין חשמל ולכן גם המזגן וגם המאוורר אינם עובדים. גם קשר האינטרנט היה חלש והיה לנו די עצוב וחם בחדר. החלטנו ללכת לאכול ארוחת בוקר במסעדה שליד המלון ולפחות לשבת בצל ולהתחבר לוויפאי שלהם. 

אחרי האוכל הלכנו לחפש את המלון בו היינו לפני אחת עשרה שנה, וכמובן שמצאנו אותו ממש ליד המלון שהזמנו, ואפילו החדר בו ישנו היה פנוי ונשאר כמעט אותו דבר חוץ משיפוץ שעשו בו והחליפו רצפה וחלונות. קבענו לבוא למחרת בבוקר ולהיכנס לחדר.

הלכנו לסיבוב קצר ושיחזור הזכרונות שלנו מהעיר. הלכנו למקום בו זכרנו את משרד הנסיעות של ג׳יאנט מדריך התיירים והסוכן חברנו מהטיול הקודם, והזיכרון הפנומנאלי לטווח ארוך של אפי הוכיח את עצמו. במשרד ישבה בחורה צעירה שאמרה שג׳יאנט איננו אבל יגיע בעוד ארבעים דקות. היא התקשרה אליו ומסרה את הטלפון לאפי שהזכיר לו את הסיור שעשינו אתו, ואת שמורת הנמרים הבלתי נשכחת שאליה נסענו דרכו. הוא שמח ואמר שניפגש כשיגיע למשרד. 

המשכנו ללכת והגענו לרחוב היורד לגשר החבלים, שכולו חנויות מזכרות צפופות וקבצנים לבושים כסאהדוהים, ראינו את הGerman bakery המפורסם המקורי, הראשון בסדרה ארוכה של מסעדות דומות ברחבי הודו, וחצינו את הנהר על גשר החבלים. מיד אחרי הגשר הייתה הכיכר הקטנה עם פסלי האלים הצבעוניים, שמעליה מתנשא האשרם והמקדש הגבוה, שכל עולי הרגל ההינדים מטפסים על המדרגות התלולות המסובבות אותו ומצלצלים בפעמון. שמחנו לראות שהמקום הקדוש הזה לא השתנה, וחזרנו על הגשר לשבת קצת בGerman bakery וליהנות מהרוח והמאווררים שהגבירו אותה.

חזרנו למשרד של ג׳אינט ופגשנו אותו, הזכרנו לו את הביקור שלנו ושאלנו לשלום משפחתו. אביו, שהיה מורה חשוב באשרם הגדול ברישיקש נפטר שנתיים אחרי הביקור שלנו, אחיו שהיה מורה ליוגה בארה״ב חזר והוא עדיין לא נשוי (בן 35, ישיש במונחים הודים כרווק) והוא גם חולה לב, ואחותו חיה בפלורידה ואמו מחלקת את חייה בין פלורידה והודו. הוא עצמו עומד להרחיב את עסקיו ולפתוח במקום שהיה המשרד שלו ועכשיו סגור, חנות למוצרי יוגה שזה הדבר החשוב ביותר לתיירים המערביים המגיעים לרישיקש. 

הוא כבר לא נוהג לבלות את התקופה המתה בתיירות באשרם אצל גורו, ונראה בכלל קצת מדוכדך ועייף. הוא סיפר שכל האחריות על המשפחה עברה אליו כשאביו נפטר, ובסך הכל הוא אדם צעיר בקושי בן ארבעים. 

החלפנו אצלו כסף והוא אמר שנוכל לנסוע מרישיקש ישירות עד מקלאוד גאנג׳ באוטובוס שיוצא בכל יום אחרי הצהריים מהעיר ומגיע בשש בבוקר למקלאוד גאנג׳.

חזרנו לחדר והיה חם, המזגן עוד לא עבר ואז פתאום התחיל לעבוד והמשיך כך כשמדי פעם הוא מפסיק לזמן קצר ושוב חוזר. בערב הלכנו למסעדה קרובה של חבר של ג׳אנט, ונהנינו מארוחה מאוד טעימה ומקצת קרירות שהערב הכניס לאוויר החם.

הלילה היה בסדר כי המזגן והמאוורר עבדו כל הזמן, אבל בבוקר קמנו מוקדם ושוב אכלנו במסעדה הסמוכה בה עובדת צעירה אמריקאית שמנמנה ונחמדה. ישבנו בצל ודיברנו ובחור ישראלי די מבוגר אבל צעיר מאתנו, הציג את עצמו והזמנו אותו לשבת אתנו. הוא נוסע הרבה להודו ובכל פעם לכמה חודשים ובעצם הוא ממוצא הודי, כלומר הוריו, אבל הוא דובר את אחת  השפות ההודיות ומבין קצת הינדית. דיברנו קצת על הנסיעות שלנו ועל ההפרטה בקיבוצים כי הוא מקיבוץ אושא.

אחרי האוכל עברנו למלון הישן שלנו, ונהנינו לראות שבסך הכל הוא לא השתנה והמרפסת הענקית שלו רואים את הנהר וההרים הירוקים המתנשאים סביבו. אבל היה עדיין חם מאוד, אפי הלך לפגוש את אחיו של ג׳אינט לשיחה בעניינים רוחניים, ואני התחמקתי מזה וישבתי קצת בחוץ עד שהיה חם מדי ונכנסתי לחדר.

בהאגוואת פרסאד שארמה, אחיו של ג'יאנט 

בערב התלבשנו חגיגי (יחסית לטיול) לכבוד הסדר והלכנו לבית חב״ד שאמנם לא ידענו בדיוק איפה הוא, אבל הנחנו שנראה ישראלים הולכים ונלך אתם. ליד הכניסה עמדו כמה שוטרים הודים עם רובים ממלחמת העולם הראשונה (בחיי, אפי אמר!) וכשנכנסו הופתענו ממיעוט האנשים, שישבו רק ליד שלושה שולחנות באולם הגדול בו נשארו הרבה שולחנות ריקים. ישבנו ליד כמה מבוגרים יותר, משפחה עם שלושה ילדים שאחת מהם תמשיך אחרי הטיול עם ההורים לנפאל, בחורה שהגיעה מהדרום, ועוד בחור שמטייל על אופנוע, אחר כך הגיע עוד זוג קרוב לגילנו, שהגיעו באותו יום לאחר טיסה ארוכה שהתעכבה שלא ברצונם בדוחה. חיכינו עוד המון זמן, בינתיים האולם התמלא והיה כבר די צפוף. אחרי כרבע שעה הזמינו את מי שרוצה להתפלל לבית הכנסת הצמוד לאולם הקטן,והתפילה לקחה גם כן המון זמן. 

הרבי הצעיר היה מלא מרץ ומצב רוח טוב ולפעמים נשמע כמפעיל חברתי באתר נופש… הוא ניסה למצוא מקום לכל הבאים, שחלקם ישבו למעלה וחלקם עמדו בצד או ישבו על כיסאות ליד הקיר. בסך הכל אנשי חב״ד ניסו לשמור על צביון דתי, תוך קבלה והעלמת עין מכל החטאים שנראו שם: טלפונים חכמים שצילמו, לבוש חושפני של בחורות, ואנשים שיצאו ממש לפתח כדי לעשן…

הצעירים נהנו מהפגישה ומהשירים ואפילו הקשיבו לדרשה שנתן הרב על הצורך להשתחרר מהעבדות לחומר ולרצון להשיג עוד ועוד, וחייכו כשנתן דוגמאות מחייהם. ישבנו שם ונהנינו מהחברה ואפילו קבענו עם הזוג המבוגר לנסוע ביחד לפוג׳ה בהארידבר, והשארנו להם את מספר הטלפון שלנו.

חזרנו די מאוחר והרחובות היו שקטים ונקיים כאילו גם אנשי רישיקש משתתפים בחגיגה, אבל כנראה שזה כך בכל לילה, והעיר הקדושה הזאת הולכת לישון מוקדם וקמה מוקדם לפוג׳ה של הבוקר על נהר הגאנגאס הקדוש.

בערב וגם בלילה ירד גשם ומזג האוויר השתנה והייתה רוח חזקה מאוד. גם בבוקר היה נעים אבל החום חזר מהר מאוד ואנחנו בילינו את היום בחדר בלי מזגן ורק עם מאוורר, מפני שלא הרגשתי כל כך טוב ולא רציתי להצטנן עוד יותר.

אחרי הצהריים ירדנו לעיר וחצינו את הנהר על גשר החבלים לאכול במסעדת לאקי שזכרנו לטובה מכיון שבה אכלנו בפעם הראשונה במיה הודית בטיול הקודם, אך המסעדה לא הגישה אוכל מבושל בין ארבע לשבע והמשכנו לחפש איפה לאכול. הלכנו ברחוב הצר המלא בחנויות בגדים, מזכרות, גסטהאוזים של תרמילאים קשוחים ומסעדות המתאימות לאותו קהל, והתלבטנו כי לא רציתי משהו מטוגן או חריף בגלל שעדיין לא הרגשתי טוב, ופתאום ראינו את פרידה ומוצי, הזוג שפגשנו בסדר יושבים במסעדה קטנה וחשוכה, ומיד הצטרפנו אליהם. היה נחמד לשבת ולדבר, וגם הם התכוונו להמשיך אחרי האוכל וללכת לראות את הפוג׳ה על הנהר ליד האשרם והמקדש הגדול ברם ג׳ולה. הלכנו ביחד, ובדרך ראינו עדר גדול של קופים עם פרווה לבנה, שנראו נקיים ומטופחים יחסית לקופים האפורים התוקפניים והמלוכלכים שראינו עד אז בהודו.

הגענו בדיוק לטקס, מקהלת תלמידי האשרם בלבוש כתום, יושבים מסביב לתזמורת קטנה וזמר שהשמיעו פיוטים מסורתיים והתלמידים מחאו כפיים בקצב כשהם נראים שלווים ומרוכזים מאוד. המוני אנשים ישבו סביבם ומעליהם על מדרגות הגהאת היורדות לנהר, וגם הם מחאו כפיים ועצמו עיניים בדבקות. אבל היו שם גם המון תיירים כמונו, וגם הרבה מאוד תיירים הודים שבעיקר צילמו ולא היו חלק מהטקס, מה שנתן הרגשה של איזשהי הצגה מעודנת ואסתטית.

חזרנו ברגל ובאוטוריקשה שתפסנו בדרך, וישבנו בGerman bakery  הנודע מעל גשר החבלים ונהנינו ממשקאות ומיצים קרים ועוגות מערביות, פינוק מערבי בסוף אירוע הינדי כל כך…

למחרת התעוררנו מוקדם ונשבה רוח קרירה, החלטנו לנצל את מזג האוויר הטוב וללכת ללקסמן ג׳ולה ולאכול ארוחת בוקר מעל הנהר וללכת לטייל לאורכו לכיוון המפל שנמצא לא רחוק משם. אכלנו ארוחת בוקר על מרפסת הצופה לנהר והיה נעים לשבת עם הרוח הנעימה ולהתבונן במים הנקיים והירוקים ועל הגדה שמולנו שמדרגות היורדות למים נמשכו לכל האורך שלה.

התחלנו ללכת ברחוב הצר והמלא במלונות ומסעדות ומכוניות עם סירות רפטינג ענקיות, ואחר כך הבתים התדלדלו והיו שם מקדשים עתיקים וחדשים ואשרמים ולאט לאט הכביש עלה והגדה התרוממה מעל המים והתחלנו לראות סירות גדולות וקטנות של שייטי רפטינג נסחפות בזרם החזק ומנווטות בין הסלעים והזרמים והאשדים, כשהיושבים בסירות צועקים בפחד או בקריאות שמחה על כל הצלחה, והמדריכים מזרזים אותם לחתור כשמגיעים לאשד גדול יותר. 

היה נחמד לראות אותם סירה אחרי סירה, והיו מקומות בהם היה חול ליד המים ואנשים התרחצו. נראה היה שכל החותרים בסירות והמתרחצים היו הודים, כעדות נוספת לגידול בתיירות הפנימית שמתחולל בהודו. המשכנו לעלות בכביש ולא ראינו שום ירידה לדרך העפר שזכרנו ליד הנהר. החלטנו לחזור, ובדרך ירדנו לחוף במקום בו הודים התרחצו, אך אי אפשר היה להמשיך לכיוון העיר, וחזרנו לכביש ולגשר החבלים, ממנו ראינו את המתרחצים על מדרגות הגהאת הגדולות, ממש לידו.

מסעות באוטובוס ותלאות בלקנאו - מנפאל לרישיקש

אזהרת צפייה - סיפורים קשים ואין תמונות

חציית הגבול עברה בקלות, אחרי כשעתיים בהן ישבנו במשרד של סוכן הנסיעות מיסטר גופטה, חבר של בעל מלון אדם מפוקארה. מיסטר גופטה סידר לנו כרטיסים לאוטובוס ישיר שנוסע לדלהי ועוצר בלאקנאו, בה נישן וניסע למחרת באוטובוס להארידבר. לפני כן ניסה להשיג לנו כרטיסים ברכבת ללא הצלחה, וגם הניסיון להזמין כרטיסים ברשת לאוטובוס מלאקנאו נכשל. כבר היה מאוחר וידענו שהאוטובוס אמור לצאת ב11 מהצד ההודי של הגבול, והסוכן הבטיח ללוות אותנו כדי שנמצא את המקום.

פחות מחצי שעה לפני יציאת האוטובוס החלטנו ללכת עם ריקשת האופניים שלקחה את התיקים לגבול. הטיפול בצד הנפאלי היה מהיר ונעים וחששנו קצת מהצד ההודי, שההתקלויות שלנו בו היו לא נעימות עד אז. להפתעתנו גם הצד ההודי היה נעים ויעיל ושני הפקידים המנומנמים הסבירו לנו שהאוטובוס עומד ממש קרוב ולא נאחר. חשוב לציין שכמו בין תאילנד וקמבודיה, הגבול בין נפאל והודו הוא רצף עירוני אחד בו הולכים ונוסעים מכוניות אופנועים וריקשות ואנשים באופן חופשי ואי אפשר לחשוד לרגע אפילו שזהו גבול. אשריהם!!!

כמובן שלמרות שהשעה הייתה כבר אחד עשרה, האוטובוס לא היה שם והיו שם אוטובוסים אחרים בלי מיזוג שנסעו לדלהי מלאים למדי. סוף סוף הגיע האוטובוס שלנו וחיכה, לפחות עם מיזוג פועל, עד שיוכל להתקדם לעמדת היציאה, ואחר כך המשיך לחכות לא ברור למה בדיוק, עד שיצאנו באיחור קליל של ארבעים דקות, לא משהו מיוחד בהודו, כפי שמיהרנו להזכיר לעצמנו נשכחות מהטיול לפני אחת עשרה שנים.

היציאה מן העיר הקטנה הייתה די איטית, ומיד עלינו על ״דרך ראשית״ שעברה ליד כפרים ועיירות במישור רחב, כשמשני צדי הכביש נפרשים שדות קצורים של חיטה או שעורה. הכל היה צהוב ודי מדכא, אם כי מדי פעם ראינו עצים ירוקים בלב השדות ולפעמים אפילו קבוצת עצים קטנה. הכפרים היו עלובים והעיירות מלוכלכות עם מצבורי אשפה בלב העיירה ונחלי ביוב בצדי הרחובות.

אחרי כמעט שלוש שעות נכנסנו לגוראפור, העיר הגדולה שממנה חשבנו קודם לנסוע ברכבת להארידבר. העיר באמת ענקית והנסיעה הייתה קשה מאוד, בכל מקום עבדו, הרחיבו כבישים, הכניסו צינורות מים וביוב, והכבישים היו צרים מדי לעומס התנועה העצום. בצמתים הגדולים בכלל היה כאוס מוחלט, עד שהגיעו שוטרים ושחררו קצת את הפקקים. קשה לתאר את התנועה ואת הדרך בה נדחפים ממש מול האוטובוס, אופניים, אופניריקשה, אוטוריקשאים, מכוניות קטנות ומשאיות וטנדרים, וכמובן הולכי רגל ופרות. כולם נדחפים לכל הכיוונים מתעלמים מכל שיקול ביטחוני ונוסעים נגד התנועה וברגע האחרון זזים הצידה לפני ההתנגשות.

סוף סוף יצאנו מהפקקים ועצרנו לצד הכביש ליד מגרש חניה גדול של אוטובוסים. אף אחד לא אמר לנו כמה זמן נעמוד שם, ואחרי כרבע שעה שאלנו שני צעירים שנסעו אתנו והם אמרו שרק בארבע ניסע. הזמן עבר וכבר יצאנו לקנות משהו לאכול ולשתות, וחזרנו, ואז הצעירים אמרו לנו שיש בעיה באוטובוס ונצא רק בעוד שעה. החלטתי בכל זאת לנצל את השירותים במקום, כיוון שאפי שניצל אותם פעמיים, אמר שניקו אחרי הפעם הראשונה שלו ועכשיו הם בסדר גמור. ההליכה בכביש הצפוף הזה היתה סיוט, והרגשתי שאני נמצאת במשהו שמזכיר את הגהנום: חום כבד שהאספלט הלוהט רק הגביר, והאדים השחורים המזהמים שיצאו ממפלטי האוטובוסים שהיינו ממש צמודים אליהם הוסיפו לתחושה הקשה. ממש נגענו במכוניות ובריקשות שפשוט נסעו בלי להתייחס להולכי רגל, עמדתי בכביש ונפנפתי למכוניות לעצור וכך עברנו...

כשהלכנו כבר היה חמישה לארבע, והצעיר שאמר לנו שיש עוד שעה רץ אחרינו ואמר שבעוד חמש דקות יוצאים. הבנו שקודם ניסה לעבוד עלינו ונבהל כשיצאנו, ואמרנו לו בשלווה שאנחנו רק הולכים לשירותים. כשחזרנו האוטובוס לא היה במקום ולא מצאנו אותו במגרש החניה, וכל מי שניסה להראות לנו איפה הוא לא עזר, ורק אחרי שהלכנו בכביש הסואן ממש בין המכוניות והאופניים, מצאנו אותו בהמשך של מגרש החניה, מגרש גדול יותר שלא ראינו מהמגרש הקטן. כבר חיכו לנו במתח ואנחנו כעסנו על הצעיר שחשב שזו בדיחה טובה למתוח את הזרים, ונבהל כשהבין מה התוצאות של הבדיחה הזאת.

יצאנו לדרך והבנו שעכשיו יש עוד כשבע שעות כפי שנאמר לנו, כלומר לפחות שמונה או תשע. זה אמר להגיע ללאקנאו בסביבות אחת עשרה בלילה, ולקחת אוטוריקשה למלון שנמצא ליד תחנת האוטובוסים שממנה נצא לרישיקש.

הדרך נמשכה ונראתה בערך אותו דבר ולאט לאט החשיך וכבר נמנמנו קצת, ועוד ארבע שעות עברו כמעט בלי שום הפסקה ממשית, מלבד פקקים שעיכבו אותנו ועצרו את האוטובוס לפעמים לדקות ארוכות. כשכבר התקרבנו ללאקנאו עצרנו לחצי שעה במסעדה גדולה על אם הדרך, בלי מבחר של אוכל מלבד טאלי פשוט, אבל עם שירותים ושתייה קרה שהיו ממש בזמן.

בנוסף לעומס התנועה הבלתי נתפס בעיר הענקית הזאת, התחילו לחפור שם בדיוק במרכז ההומה, רכבת תחתית, ושטח עצום בין הכבישים היה מגודר והאט עוד יותר את הנסיעה הכאוטית והצפופה.

השעה הייתה כמעט עשר, והתחלתי להיות מודאגת מכך שנגיע לעיר הודית לא מתוירת ונצטרך למצוא את המלון בלילה בלי שיהיה לנו טלפון, כי עוד לא קנינו סים הודי אחרי שעברנו את הגבול. פחדתי גם שלא היה מי שיקבל אותנו במלון ונצטרך להעיר את העובדים כדי להיכנס. אוי, כמה טעיתי בדאגות הקטנות שלי, וכמה שכחתי את התהום התרבותית הפעורה בין המערב להודו בכל מה שקשור לתיירות…

האוטובוס עצר אחרי אחת עשרה, והכרטיסן והנהג נעלמו, והנוסעים שירדו בלאקנאו חיפשו את התיקים שלהם בחללי האכסון בצדי האוטובוס, והתחילו למשוך החוצה בין השקים הכבדים שהונחו שם יותר מאוחר את התיקים שלנו ושלהם. היינו כבר לחוצים וצעקנו על הכרטיסן שהופיע פתאום ועזר לנו.

מיד הופיעו נהגי אוטוריקשה והציעו את שירותם, והראינו להם את הכתובת והשכונה, והם ניענעו בראשם לאות ידיעה ברורה כן, בטח שהם מכירים את המלון וחזרו על שמו בהבעת חשיבות: europ plaza hotel! נסענו לאזור בו נמצא המלון ועברנו דרך רחובות גדולים בלי אנשים ומכוניות לאזור הומה וצפוף, לחלק יותר עני של העיר. שלושת נהגי האוטוריקשה שישבו יחד במושב הנהג, נסעו בביטחון למלון שנקרא אדלדם או משהו כזה, ואמרו לנו זהו, הגענו. אפי היה קצת יותר אופטימי ממני ואמר לי לא לכעוס כי אולי המלון שם ואנחנו לא רואים, ואז יצא וראה בעצמו שזהו פשוט מלון אחר שהביאו אותנו אליו כדי לקבל עמלה מהמלון. ממש התרגזנו, וחזרנו על שם המלון והכתובת והציון של ׳מאחורי תחנת המטרו׳ שוב ושוב בכעס, והם חזרו בפנים חפויות לרכב והמשיכו לנסוע, ועכשיו כבר לא היו בטוחים והתחילו להאט ולשאול אנשים.

אף אחד לא ידע איפה המלון שלנו, שאמור היה להיות מאחורי תחנת המטרו, או איפה תחנת המטרו שלמעשה עדיין לא בנויה ורק החפירות שלה היו נקודת הציון של המלון. עוד מישהו ועוד, ואז ראיתי מכונית משטרה. רצתי אליהם ושאלתי אותם אם הם יכולים לעזור, ולפחות הם דיברו קצת אנגלית. אפי הראה להם את הכתובת בטלפון, הם הסבירו לנהג לאן לנסוע והוא ניענע בראשו בהתלהבות לאות הסכמה.

חשבנו שכבר נחלצנו אבל שוב הם שאלו נהגי ריקשות ואוטו ריקשות, ועכשיו כבר התייאשנו מהם לגמרי ועצרנו אותם בלב רחוב הומה וצפוף, למרות השעה המאוחרת בלילה, וחיפשנו טקסי בתמימות, שוכחים איפה אנחנו נמצאים…

בחור צעיר לבוש בצורה מוקפדת (מה שאני קוראת ׳מגוהץ׳ כלומר בן המעמד הבינוני דובר האנגלית) בא לעזרתנו ודיבר אתם, הוא אפילו השתמש בטלפון שלו ודיבר עם המלון ושמע איפה הם נמצאים. הוא ניסה לדבר עם הנהג ולהסביר לו איך לנסוע אבל גם הוא התייאש, ופשוט עלה על הרכב והדריך אותו איך לנסוע, ומסתבר שהיינו ממש קרובים והמלון היה בתוך סמטה שקטה ללא מוצא ליד הרחוב ההומה. הודינו לו מאוד והוא חייך באדיבות ואחר כך ניגש אלינו ואמר שהוא חושב שאנחנו צריכים לתת לנהגים יותר כסף, שאלנו אותו למה הרי הסכמנו על המחיר, והוא אמר: אבל הם לא ידעו כמה זה יהיה כשהסכימו. אמרנו לו שזאת בדיוק הבעיה, הם הסכימו לנסוע למקום שלא היה להם מושג איפה הוא מלבד השכונה והחליטו להביא אותנו למלון שנותן להם עמלה ולהרוויח עוד קצת, והופתעו כשהתעקשנו להגיע למלון שהזמנו כבר שילמנו עליו…

עד כאן פרשת הנסיעה בתוך לאקנאו, קשה ומעייפת ומלחיצה כמה שהייתה לא הכינה אותנו למה שהיה אחר כך. במלון קיבלו אותנו בחיוך, אבל אז החלה פרשת הרישום, צילום הדרכונים והוויזות, ומילוי פרטים בטופס מיוחד לזרים, ובדיקה של כל פרט בדרכון: הייתם בסיקים? כשהוא רואה את החותמת של אישור הכניסה, נכנסתם באחד עשרה למרץ? כשרואה את החותמת, ואפי פשוט אמר לו שמספיק, כבר מאוחר ועד יגמור לרשום כבר נצטרך לצאת… והוסיף בציניות שאבא שלי נולד במוסקווה (פרט ביוגרפי מומצא בבקשת הוויזה להודו…) ואז נענה ברצינות, כי האיש לא הבין את הבדיחה ואמר, כן וצריך את שם האבא שלך…

סוף סוף נחלצנו מהבדיקה המגוחכת שהראתה לנו בבירור שמעולם לא הגיעו למלון אורחים מערביים… והלכנו לחדר שלנו. הייתה שם מיטה בלי סדין להתכסות בו, ועם שתי שמיכות עבות וסדין פלנל גס כאילו אנחנו בחורף קשה, (בחוץ כארבעים מעלות צלזיוס) שולחן גדול וכורסאות מכוסות בניילון, ארון גדול, מזגן מטרטר שהיה קר לעמוד לידו אבל בחדר הוא לא הורגש כמעט ומאוורר תיקרה רעשני. טוב, חשבתי, אפשר לחיות עם זה, במיוחד שאנחנו עייפים כל כך, למרות שעל תשלום של יותר מחמישים דולר ללילה ציפיתי ליותר.

ואז נכנסתי לשירותים וחשכו עיני: האסלה הייתה שחורה והכיור היה גם כן שחור ומלא סדקים או לכלוכים, וזה היה יותר מדי בשביל העצבים המתוחים שלי והעייפות הגדולה. צעקתי בבהלה, יצאתי מהשירותים והיה שם שטיח רצפה קטן מלא לכלוך. העפתי אותו הצידה לפינה, ומתחתיו התגלה חול ואבק שחור. אפילו אפי הקשוח בדרך כלל, נשבר ויצא לחפש משהו לנקות, וחזר עם מטאטא זרדים שהעובד השני, הנחמד יותר נתן לו. העובד הרגיש ממש לא נוח, ורצה להיכנס לנקות בעצמו, אבל ברור שאת השירותים האלה כבר אי אפשר לנקות, צריך פשוט להחליף אותם באחרים…

להפתעתי, למרות האדרנלין שזרם חופשי בעורקי מאז שהגענו לעיר הצלחתי להירדם ולישון ואפילו לבקר בשירותים השחורים במהלך הלילה… כנראה שיש עייפות שמכריעה אותך גם כשהכל מפריע…

בבוקר התעוררתי בהחלטה להתקלח ברצינות לאחר השטיפה הקלה של הלילה ולצאת מהר ככל האפשר מהמקום המגעיל הזה. אפי הצטרף לרעיון בשמחה, ומוקדם בבוקר השארנו את התיקים ועשינו צ׳ק אאוט, והעובד הנחמד לא גבה מאתנו את מלוא הסכום בגלל אי הנעימות שהייתה לנו עם החדר. שאלנו איפה יש מרכז קניות נחמד וגדול עם מיזוג אוויר ונסענו לשם באוטו ריקשה שהנהג שלו התגלה כאיינשטיין, ׳דובר אנגלית׳ ומבין מה שאנחנו רוצים!!!

הגענו לקניון והוא היה סגור והתברר שייפתח רק באחת עשרה. היה כבר אחרי תשע והיינו רעבים, וניסינו להסביר לנהג שאנחנו מחפשים מסעדה טובה רצוי במלון עם אוכל מערבי. הוא היה נחמד אבל לא הבין, ושוב בא לעזרתנו דובר אנגלית חביב שהסביר לו והוא הסכים לקחת אותנו בחזרה בלי כסף עד למסעדה.

מלון לאוואנה היה כמו גן עדן אחרי הגהנום של הערב והלילה. חדר אוכל קריר ונעים עם ארוחת בופה עשירה ביותר ומלצרים אדיבים ולבושים בקפידה, וכמובן קשר אינטרנט שהחזיר אותנו לעולם. אכלנו ושבענו והחלטנו להישאר בלובי של המלון עד שייפתח מרכז הקניות הסמוך.

המרכז היה באמת מערבי, ממוזג ועם מבחר של חנויות בגדים וחשמל אבל בלי החנויות שהיינו צריכים, שעונים, ומוצרי חשמל נלווים למחשב. חוץ מזה היינו צריכים למצוא משרד של חברת הטלפונים הסלולרית בה קנינו את הסים כשהגענו להודו במרץ. יצאנו קודם כל לחפש משרד כזה, וזה התברר כמשימה כמעט בלתי אפשרית. כולם, גם השוטרים האדיבים וגם דוברי האנגלית המגוהצים התלבטו ולא ידעו.

נהג אופניריקשה ממולח שנראה לאפי אינטיליגנטי, שכנע אותו שהוא יודע ועלינו על כלי הרכב המפחיד הזה, שקשה לי לעלות עליו ועוד יותר לרדת ממנו, ובארבעים מעלות ומעלה הוא לא ממש תענוג… נסענו והתרחקנו מהקניון וסביבתו והגענו לרחוב שיש בו באמת הרבה משרדים של חברות טלפונים, אבל כמובן שלא של חברת איירטל, אותה חיפשנו…

לאופניריקשה שילמנו רק חצי וכשעשה פרצוף אמרנו לו ולסובבים שלא הביא אותנו לאן שהבטיח ושיגיד תודה ששילמנו לו משהו על עבודתו. שוב האנשים הנחמדים דוברי האנגלית, ושוב פנים מרוכזות ודיון שמצטרפים אליו עוד כמה ׳מגוהצים׳, ועכשיו נשלפו הטלפונים החכמים, ומיד נמצאה הכתובת ואוטוריקשה שעמדה בצד הוזמנה והכתובת נמסרה לנהג. עכשיו היינו בדרך הנכונה והגענו למשרד, שהיה די קרוב למרכז הקניות שהיינו בו קודם…

המשרד הממוזג היה נפלא, טיפלו בנו היטב והטעינו שוב את הסים ההודי שנשאר אצלנו כשיצאנו לנפאל, התפתחה שיחה נעימה ומנהל המשרד אפילו נתן לנו טיפים על מקומות בקשמיר, ועל מקום יפה בלאקנאו עצמה, ארמון שהוא טען שתמיד קריר שם. הסבירו לנו איפה למצוא חנות לתיקון שעונים, וכבל למחשב שאפי היה צריך וזה היה ממש ליד.

יצאנו מעודדים ומיד מצאנו את החנות בה תיקנו לי את רצועת השעון, ואחר כך עברנו מחנות לחנות של מוצרי מחשבים עד שבסמטה צרה סמוכה, מצאנו מישהו שהיה לו הכל ואפי קנה אצלו אפילו משהו שעוד לא היה צריך, מתוך ידיעה שלא נימצא בקרוב במקום בו אפשר יהיה למצוא דברים מקצועיים כאלה…

עכשיו חזרנו למרכז הקניות ואכלנו ארוחת צהריים מאוחרת במסעדות הג׳אנק פוד שהיו שם, ואפילו הכנו סנדוויצ׳ם לנסיעה הארוכה להארידבר שהייתה אמורה להתחיל בארבע וחצי. כשיצאנו מהקניון ראינו שהשעה כבר כמעט ארבע, והבהלנו כי אמנם זה לא היה ממש רחוק, אבל היינו צריכים למצוא מישהו שיידע איפה המלון.

עכשיו הסתבכנו באמת, הנהג כמובן עשה עם הראש בתקיפות לאות שהוא יודע בדיוק איפה המלון, אבל כשהגיע לאזור התחיל לשאול ולהתלבט, והשעון מתקדם ואין התקדמות למרות שהיינו ממש באזור קרוב מאוד. היינו כל כך לחוצים וירדנו מהרכב וכמובן לא שילמנו. החלנו לשאול כל מיני אנשים ואף אחד לא ידע. מצאנו מכונית משטרה גדולה מתקדמת בקושי בתנועה ההומה והראינו להם את הכרטיס של המלון ואת המפה הקטנה מאחוריו וזה לא ממש עזר. ניסינו לדבר עם המלון כבר באוטו ריקשה אבל אף אחד לא ענה שם. לבסוף, הגענו עם המשטרה לאחר עזרה של עוברים ושבים. איש הקבלה האנטיפטי במלון היה אדיש לגמרי, גם כשאמרנו לו שהאוטובוס אמור לצאת ממש עכשיו, ולאט הביא את התיקים והסביר ארוכות לנהג אוטוריקשה איך להגיע לתחנת האוטובוס. כבר היינו די מיואשים, הנסיעה הייתה הרבה יותר ארוכה ממה שאמר לנו העובד השני בבוקר שחשב שנוכל להגיע אפילו ברגל…

כשהגענו לתחנה היה שם כאוס נוראי, ונהג האוטוריקשה רצה לעזוב מיד והוריד את התיקים שלנו למדרכה. סבל נחמד שלא ידע אנגלית אבל הבין מה אנחנו רוצים ודיבר בתנועות ידיים, הוליך אותנו למקום בו היה אמור להיות האוטובוס, וכמובן שהוא כבר יצא. היינו במצב של השלמה ודיכאון, הרעיון להישאר עוד לילה בעיר הקשה הזאת ובמלון הזוועתי היה קשה מנשוא. הסבל הוליך אותנו כשהוא נושא את התיקים הכבדים על הראש לקופת הכרטיסים שלידה היו מושבים ואפילו חדר המתנה עם מיזוג. אפי נעמד בתור הכאוטי לקופה, דחוף בין הגברים האחרים שהצטופפו לידה, ונעזר בשני דוברי אנגלית נחמדים שעמדו לידו ועזרו לו בקניית הכרטיסים. אמנם בשמונה בערב היה עוד אוטובוס עם מיזוג להארידבר, אבל כמובן שכבר לא היו כרטיסים לנסיעה הזאת ואפילו לאוטובוס של הבוקר לא היו כרטיסים. נאלצנו לקנות כרטיסים לנסיעה למחרת בערב.

עכשיו היו לנו כרטיסים אבל אל היה לנו מלון, ולא הייתי מוכנה לחזור למלון מהגהנום בו היינו בלילה. מצאנו בטריפאדוויזר מלון יקר אבל טוב ונסענו אליו באוטוריקשה שהנהג שלה ידע כבר יותר טוב איך להגיע אליו, אם כי כמובן ששאל כשלוש פעמים בדרך, אחרי שאמר בביטחון לדובר האנגלית שעזר לנו לקחת אותו שהוא מכיר את המלון…

אחרי הלילה והיום הקשה הזה, המלון עם השם הצרפתי המפונפן היה כמו נווה מדבר לתועים בדרך, ונכנסנו מיד להתקלח ולכבס את הבגדים שכמובן לא יכולנו אפילו להכניס לכיור המלוכלך במלון הקודם… נחנו, אכלנו את הסנדוויצ׳ים שהכנו לדרך, והלכנו לישון במיטות הנוחות עם הסדינים הלבנים והמזגן החרישי והניתן לוויסות…

בבוקר קמנו מאוחר, אכלנו מאוחר ארוחה מערבית די פשוטה שלא בהתאם למחיר של החדר, ועלינו לשהות בחדר עד היציאה המואוחרת מהחדר באחת בצהריים. עדיין היו עוד כשש שעות להעביר עד יציאת האוטובוס וישבנו במין ספה לא הכי נוחה מול הקבלה, כי לא היה שם לובי ממשי וממש לא התחשק לנו לצאת לחום הנורא ולחפש מקום יותר טוב. ראיתי בעיתון הבוקר באנגלית שנדחף מתחת לדלת שלנו מוקדם בבוקר, שהחום הכבד בכל הודו ובמיוחד באזור בו היינו, גבה כבר מחיר כבד של מתים וחולים שהובהלו לבתי החולים, וזה חיזק את ההתנגדות לצאת כל מקום שאינו הכרחי.

אחרי הצהריים הלכנו למרחק קצר מאוד למסעדה מומלצת לאכול ארוחה הודית מצויינת בתוך מיזוג אוויר חזק ואפילו קטלני… חזרנו למלון ושעה וחצי לפני הבורדינג טיים שהיה כתוב בכרטיס, לקחנו מונית יקרה להחריד, אבל היינו שקטים שנגיע לפני הזמן ולא נפסיד את האוטובוס. חיכינו בחדר ההמתנה המאוורר ויצאנו רק כשהאוטובוס הגיע, ומכאן הכל היה בסדר. עוזר הכרטיסן עזר להעמיס את התיקים בחלל האיכסון ולסמן עליהם את מספרי המושבים שלנו, ולשים אותם כך שנוכל להוריד אותם בהארידבר בקלות מפני שהאוטובוס המשיך לדראדון אחרי הארידבאר.

האוטובוס היה כמעט מלא ועמדו אנשים ליד הדלת והתחננו בפני הכרטיסן לכרטיס, ורק אחד לבסוף זכה ונכנס אחרי שכל הנוסעים היו במקומם והכרטיסן המכובד בדק את הכרטיסים שלהם.

לאט לאט יצאנו מהתחנה, ונכנסנו לפקקים הנוראים של הערב, מזדחלים עוצרים בעוד תחנה אחת שבה עלו עוד כמה נוסעים. יצאנו מהעיר מתרשמים מתנופת הבנייה והפיתוח המתחוללת בה, ואפילו מגדלי מגורים ענקיים אחרי היציאה, שחלקם היו כבר מאוכלסים. כמובן שבמקביל היו גם שכונות קטנות של אוהלים מאולתרים מסמרטוטים וחלקי ברזנט של העניים, קרוב לוודאי מכת הטמאים שעדיין סובלים מקיפוח נורא למרות כל הרפורמות שמנסים להכניס.

מעניין שגם בקטמנדו וגם בלאקנאו לא ראינו אנשים ישנים ברחוב, והסתובבנו הרבה בלילה בעיר, ורק בתחנת הרכבת הגדולה בחצר ישנו אנשים שהגיעו וחיכו לרכבת מאוחרת או בבוקר.

התחלנו לנסוע בכביש הפתוח יותר וגם זה לא היה מדויק, כי היו המון משאיות, אופנועים ומכוניות שהיה צריך לעקוף ולכן לצפור כל הזמן כדי להזהיר. משני צדי הכביש התמשך מישור בו היו חלקות מסומנות בשורות ירוקות בולטות, חלקן ירוקות וחלקן קצורות וצהובות, וביניהן בתים קטנים עם גגות קש, ובתים גדולים יותר עם גגות אבן. הופתעתי לטובה מהאורות שהיו גם בבתים וגם בדוכנים הקטנים לאורך הכביש.

השעות עברו וכבר היה אחרי תשע ועשר, ובכל עיר קטנה המרכז המה אנשים ומכוניות ואופנועים, ודוכנים עם ירקות וקטניות ואורז, בגדים ואפילו חנויות מכשירי חשמל, הכל היה פתוח והמה אנשים ולא נראה כעומד להיסגר בקרוב, ממש אמצע היום!

מדי פעם ראינו תזמורת חתונות במשאית המקושטת שאנשיה לבושים בבגדים בנוסח ׳סרג׳נט פפר׳ וגם מרכבה מוזהבת של חתן וכלה, ומה שהיה הכי מרשים היו מתחמי החתונות המגאלומניים, שטח עצום שכולו מכוסה במנורות צבעוניות ואורות בוהקים, הכניסה מכוסה ביריעות בד צבעוניות ובתוכו אולם ענק, מואר במנורות צבעוניות. כמה פעמים ראינו מחוץ למתחם כזה שתי שורות של אנשים לבושים בבגדי הטקס המסורתיים, ועל ראשיהם מנורות ענקיות ומאירות בהרבה אורות קטנים או באור גדול. האנשים עמדו בשני טורים התזמורת ניגנה ונראה שחיכו לחתן ולכלה, ואנשים רקדו בין השורות. מדי פעם ראינו מרחוק זיקוקי דינור שכנראה היו חלק מחתונות אחרות. אבל ראינו גם מקומות צנועים יותר בהם היה רק קישוט של בד צבעוני על השער והמכונית של החתן והכלה הייתה מקושטת בענפים ירוקים פשוטים.

נרדמתי והתעוררתי כשהתחלנו לעלות והיינו בתוך יער שגם בתוכו היו כפרים ועיירות קטנות. עצרנו במסעדה גדולה ושם נאלצנו לרדת כי הנהג כיבה את המנוע ולא היה מיזוג. כשיצאנו הבנו איזה מזל היה לנו שנסענו באוטובוס היקר עם המיזוג, וכמה הפיספוס של האוטובוס ביום הקודם היה בעצם לטובה. היה חם נורא, לא הייתה רוח והאוטובוס לא נסע כל כך מהר כדי שתיכנס רוח (חמה אומנם) כל הזמן. המשכנו לנסוע והרגשנו מאוד את הקפיצות של האוטובוס במקומות בהם היו בורות או בליטות גדולות, ובכלל הנהג התנהג כאילו הוא נהג מכונית מירוץ קטנה שנוסע בזריזות בין כלי הרכב ועוצר מדי פעם בכוח, ומעיף את הנוסעים בתוך הכסאות קדימה כמעט עד התנגשות במושב שלפניהם.

הבוקר התחיל האיר ואני התעוררתי לגמרי מהשינה הלא נוחה ולא יציבה, וראיתי שהאזור בו נסענו הרבה יותר ירוק ומסביב יש הרים ירוקים. ידענו שאנחנו כבר מתקרבים להארידבר ההררית. כשקנינו את הכרטיסים אמרו לנו שנגיע להארידבר בשש בבוקר, אבל קצת לפני שבע עצרנו במקום קטן עם מסעדה ושירותים והייתה הפסקה ארוכה לנהג, כמו שצריך להיות אחרי נסיעה של כשלוש וחצי שעות.

חשוב לציין את ההיררכיה והסדר אצל נהגי האוטובוסים בהודו וגם בנפאל. יש נהג והוא בכלל לא עושה כלום חוץ מלנהוג, שעות ארוכות בלי הפסקה ובלי מחליף בדרך כלל. יש כרטיסן שהוא אחראי לבדיקת הכרטיסים ולגביית כסף מנוסעים שמגיעים בהמשך הדרך בלי כרטיס, והוא גם מודיע על ההפסקה בשפת המקום כמובן, חוץ משניהם יש נער צנום בדרך כלל, שעוזר לכרטיסן בהכנסת התיקים והמזוודות ויורד בכל מקום שעוצרים ובודק שהדרך פנויה, ואם לא מסמן לנהג איך לצאת ולהיכנס לתנועה, וקופץ על האוטובוס כשהוא כבר נוסע. כל אחד עושה רק את עבודתו ואין אפשרות שהאחד יבצע משהו מהתפקידים של האחרים…

לומביני - מקום הולדתו של הבודהא, ופרידה מנפאל

היום האחרון בפוקארה הוקדש לקניות אחרונות ולסידור הנסיעה ללומביני. ידענו שיהיה שם חם מאוד, ובכלל כל האזור יהיה יותר ״הודי״ ופחות תיירותי. המלון הנפלא שלנו, מלון אדם, נתן לנו הסעה בחינם לאוטובוס שיוליך אותנו ללומביני, עם מיזוג אוויר ומקומות מסומנים. לשמחתנו היו עוד כמה תיירים מערביים באוטובוס, ובהפסקות שוחחנו קצת. היה שם זוג מבוגר שהתברר שהם אמריקאים מטנסי, מטיילים כבר אחת עשרה שנים בכל שנה כשישה חודשים והפעם ימשיכו מנפאל לאיים המלדיביים ומשם למלזיה. ישבנו אתם לאכול במסעדה העממית בה הוגש רק טאלי נפאלי פשוט והגבר סיפר שהוא מהנדס תוכנה ותומך נלהב של סאנדרס, ושלכבוד הבחירות הם יגיעו לארה״ב כדי להצביע בעדו. כמובן שהם יוצאי דופן בטנסי ולדעתו יש שם אנשים שהיו מוכנים להרוג אותו לו ידעו על דיעותיו הפוליטיות… בכל אופן היה נחמד לדבר אתם ולגוון קצת את הנסיעה שהייתה קצת משמימה אחרי הירידה הארוכה מההרים שמקיפים את פוקארה. 

לומביני נראתה מאוד הודית והמלונות שמקיפים את המתחם המקדשים במקום הולדתו של בודהה אינם רבים, ואין שם שום ׳סצינה תיירותית׳ כמו בפוקארה או בקטמנדו. המלון שלנו היה נחמד, מיזוג אוויר ומאוורר תקרה ושירותים מצויינים. הבעיה בלומביני היא שהחשמל כל הזמן עולה ויורד ועובר לחשמל חירום והמזגן מפסיק לעבוד, בעיקר בשעות היום כשהתיירים אינם נמצאים. אכלנו במלון והתחלנו לתכנן בטלפון עם סוכן נסיעות שנמצא ממש בגבול עם הודו את הנסיעה לרישיקש. ביקשנו ממנו שימצא לנו כרטיסים לרכבת שיוצאת מגוראפור, עיר במרחק שלוש שעות מהגבול, ומגיעה להארידבר לפנות בוקר. בינתיים הוא קישר אותנו לסוכן בלומביני שדרכו נקנה את הכרטיסים ונוכל להשתמש בו גם לסיור בלומביני.

היה חם מאוד בחוץ ולא העזנו לצאת מהמלון בערב, והחלטנו שמוטב לקחת מכונית לכמה שעות לראות את המקדשים ולא לקחת את האופניים שהוצעו בחינם לאורחי המלון. 

למחרת היה מעונן והרבה פחות חם, וקצת הצטערנו שלקחנו את המכונית, אבל בכל מקרה היינו צריכים ללכת למשרד הנסיעות כדי לסדר את עניין כרטיסי הרכבת. הנהג לא ידע אנגלית והיה קצת קצר רוח. 

ראינו את המקדש התאילנדי שעמד בפני הרחבה והיה יפה מאוד,

 את המקדש הגרמני שהיה עם גינה מטופחת ומלאה בפסלים קטנים וצבעוניים, שתיארו את חייו של בודהה מלפני לידתו ועד מותו,

ראינו את המקדש הסיני היפה והעדין שממשלת סין עצמה הקימה כמחווה לבודהיסטים הסיניים,

Add caption

ואת המקדש הקוריאני שהיה מוזנח ומכוער במפתיע

dd

כשיצאנו מהמקדש הקוריאני לא מצאנו את הנהג והמכונית, ונהג ריקשה שהיה שם קרא לנו ובאנגלית רצוצה סיפר שהנהג שלנו הלך לאכול ארוחת בוקר, וביקש ממנו לומר לנו כשנצא. הלכנו לשבת בצל בחצר של המקדש הקוריאני שהיה היחיד שראינו בו נזירים והיו בו גם מגורי נזירים.

אחר כך ראינו את המקדש הנפאלי שהיה פשוט וגדול אך די מטופח. ואז הנהג הביא אותנו לכניסה למקדש הגדול בו נמצאת האבן שעליה נולד הבודהה על פי המסורת, ואמר זהו, נגמר, מכאן אתם ממשיכים ברגל וקונים כרטיסים. אבל ידענו שיש עוד מקדשים, הבורמזי והסרילנקאי, ברשימה שקיבלנו ושאלנו למה לא הבאת אותנו לשם? הוא התרגז ובתחילה ניסה להתנגד אבל מהר נכנע ובאי רצון נכנס למכונית ולקח אותנו למקדש הבורמזי. המקום יפה באמת והזכיר לנו  נשכחות מהטיול בבורמה לפני אחת עשרה שנים, ופגשנו שם נזירה מסרי לנקה שסיפרה שהיא מטיילת בעולם והמקדש של ארצה נמצא קרוב מאוד. סובבנו את המקדש ויצאנו לרחבה שלידו, שהייתה מוקפת בבתים דמויי מקדשים יפים ומטופחים, ומבנה גדול יותר שנראה כמו מלון כי עמדו לידו שני אוטובוסים של תיירים. 

יצאנו מהחצר ולא מצאנו את הנהג ולא את המכונית, ואף אחד לא היה שם למסור לנו משהו בשמו. צלצלנו לסוכנת הנסיעות שסידרה לנו אותו והיא אמרה שמיד תדבר אתו והוא יבוא. הוא חזר בפנים כועסות והביא אותנו למקדש הסרילנקאי הנחמד עם הרקדניות הסקסיות בכניסה, ואז כשיצאנו לקח אותנו למרחק של כמאה מטרים לכניסה אחרת למקדש הגדול בו היינו אמורים להמשיך ברגל. אבל זו לא הייתה אותה הכניסה שאליה הביא אותנו קודם ואנחנו לא ידענו כמה צריך ללכת ברגל, והיינו כבר מאוד חשדנים כלפיו. התרגזנו ואמרנו לו להביא אותנו לכניסה הקודמת, והוא אמר שזה אותו דבר, ולבסוף צלצלנו לסוכנות הנסיעות והסוכן הגיע על אופנוע. היה דו שיח של חרשים, הסוכן טען שקיבלנו כל מה שהובטח, ואנחנו טענו שהמקדשים של בורמה וסרילנקה לא היו לולא התעקשנו, וזה נגמר בכך שהחלטנו ללכת לתוך המתחם הגדול ולקוות שזו לא הליכה ארוכה כי כבר היה די חם. התחלנו ללכת ומיד אחרי פחות ממאה מטרים ראינו את הכניסה שאליה הגענו קודם. ואז הבנו: המקדשים הבורמזי והסרילנקאי היו ממש ליד הכניסה ההיא והטיפש לא טרח להגיד לנו, כי לא ידע אנגלית, אבל הוא גם היה טיפש מכדי לקחת אותנו ברגל אליהם, ולהראות לנו שאחריהם אנחנו יכולים לחזור לכניסה למקדש הגדול כי הכל במרחק הליכה ממש קצרה. במקום זה הוא עשה סיבוב ענקי במכונית והביא אותנו לשם במכונית ואז נסע הבייתה כי לא חשב שיש בו עוד צורך, מה שהיה נכון אך אנחנו לא ידענו דבר על כך…

בחור צעיר בעל מראה נפאלי התחיל לדבר אתנו באנגלית במבטא אמריקאי חזק, והסתבר שהוא מצפון קרולינה והגיע לארה"ב בגיל חמש, אבל הוא בא לנפאל הרבה ושומר קשר עם המשפחה שמתגוררת לא רחוק מלומביני. סיפרנו לו מה קרה, והוא סיפר על תסכולו מהכשלים של הנפאלים לקבל תיירות מערבית, ובכלל לארגן את עצמם בצורה יותר טובה. 

בכניסה הסתבר שהיינו צריכים לקנות את הכרטיסים במבנה קטן שנמצא לצד המדרכה מוסתר בשיחים, ואין שום שלט המודיע על קיומו. נאלצנו לנעול שוב סנדלים ולהשתרך לשם והצעיר הצטרף אלינו למרות שלא היה צריך לקנות כרטיסים בכלל בגלל אזרחותו הנפאלית. 

המקום הגדול מקושט מאוד ומטופח למדי עם הרבה משטחי דשא שקצת הצהיבו בעונה היבשה, ועצים גדולים ועתיקים. המקדש עצמו מרשים, הרבה שרידי קירות עתיקים מגודרים והסברים באנגלית ונפאלית.

כשיצאנו מהמקדש צלצל סוכן הנסיעות מהגבול וביקש פרטים כדי לקנות את הכרטיסים לרכבת, ובינתיים הסתובבנו קצת במתחם הגדול שהיה מטופח יחסית אבל היינו יחפים ומדי פעם קפצנו על האבנים הלוהטות וחיפשנו דשא לדרוך עליו. ואז צלצל הסוכן מהגבול ואמר שאין בכלל כרטיסים, לא עם מיזוג אוויר (שלוש המחלקות, ראשונה שנייה ושלישית) ואפילו למה שנקרא סליפר, כלומר דרגש במחלקה שניה בלי מיזוג אוויר.

היינו די המומים כי לא התכוננו למצב כזה. החלטנו לחזור למשרד הנסיעות ולהתייעץ עם הסוכן על נסיעה באוטובוס. עכשיו היה חם מאוד ולמזלנו היה מעונן והצלחנו לחזור ברגל בלי מאמץ גדול, ושאלנו את הסוכן מה הוא מציע. הוא אמר שאפשר לנסוע במונית כשלוש שעות לעיר שנקראת גוראפור, ושם לנסוע באוטובוס להארידבר, שהיא נמצאת ממש ליד רישיקש.

קיבלנו בחזרה את הכסף שכבר שילמנו על כרטיסי הרכבת ועכשיו פשוט נחנו במלון, אכלנו שם ארוחת ערב מצויינת והזמנו מונית לגבול בבוקר. 

עד כאן, נפאל הנפלאה, שגם אחרי רעידת אדמה כל כך הרסנית שהתרחשה לפני פחות משנה יודעת לפנק את התיירים המערביים הרבה יותר טוב מהודו. משהו מעניין שבלט מאוד לגבי מוצא התיירים: יש שם הרבה מאוד תיירים סיניים, יותר ממה שראינו בהודו בדארג׳ילינג ובסיקים. בפוקארה ואפילו בקטמנדו ראינו המון מסעדות ומלונות שהשלטים שלהם כתובים בסינית בלבד, לא בשום שפה אחרת, והיינו במסעדה סינית שהמלצרים בה התקשו מאוד לדבר אנגלית, והאוכל היה סיני למהדרין, לא רק סיני לתיירים. 

כמובן שהיו שם גם המון תיירים הודים אבל ראינו גם הרבה מאוד תיירים נפאלים בעיקר מקטמנדו שבאו לחופשת ראש השנה עם משפחותיהם לנופש בפאקורה.

האווירה הקלילה ונינוחה, הדרך הנון שלאנטיות בה הם מתייחסים לדת ולצרות הפוליטיות ובכלל לחיים מאוד שלווה ומנעימה את השהות בנפאל שהנופים שלה והמבנים הארכיטקטוניים בקטמנדו יפים בפני עצמם. ההרים הגבוהים והירוקים, הטראסות המתפתלות על המדרונות, הכפרים הבנויים בגובה, כל זה נשאר בי כזיכרון מלבב גם בלי פסגות ההימאליה המושלגות. שלום לך נפאל!!!