סרי לנקה חלק שני - הרים, חברים, שמורות ומקדשים

(כזכור לכם מהאפיזודה  הקודמת, אנחנו כרגע יורדים מן האוטובוס שהביא אותנו מהירידה לטיסהמלאי, אזור השמורות בחוף הדרום-מזרחי)

במלון הבטיחו שישלחו מישהו לקחת אותנו ועוד לפני שצלצלנו אליהם ניגש אלינו נהג של ג׳יפ גדול עם שמונה מושבים מאחור לנסיעות ספארי בשמורות, והציע את שירותיו. אחרי שבמלון אישרו שהם עובדים אתו, עלינו על הרכב המשונה הזה ונסענו למלון שנמצא קצת מחוץ לעיר. כבר בדרך ראינו עץ גדול מאוד עם המון עטלפים, ומשני צדי הכביש היו שדות אורז ירוקים ובהם ציפורים לבנות.

נערה צעירה ואישה (כנראה דודתה) קיבלו אותנו בלבביות והושיבו אותנו על כורסאות נוחות בלובי הפתוח הגדול של המלון, ומיד הגישו לנו גביעי מנגו סחוט משיבי נפש. החדר היה קטן ובסיסי והמקלחת עוד יותר קטנה ובסיסית ולא היו מים חמים. אבל זה ממש לא הפריע לנו, רק לשבת על המרפסת הענקית הצופה לאגם הקטן עם הציפורים הרבות שעפו מעליו או עמדו סביבו היה מספיק ולא הרגשנו צורך בשום דבר נוסף.

התרעננו קצת ומיד יצאנו לטייל סביב האגם שליד המלון, לפי המלצת הנערה החביבה שאיחלה לנו לראות קרוקודיל בטיול, ואני הייתי בטוחה שהיא מתבדחת. התחלנו להקיף את האגם, שהיה דומה יותר לביצה, ומיד הרגשנו שאנחנו כבר בשמורה, אף על פי שעוד לא נכנסנו לאחת מהשמורות הקרובות למלון. המון ציפורים בשדות האורז וליד האגם ומעליו, וצב מים ענק שחצה את דרך העפר והתחיל לרדת לכיוון השדה אבל התחרט ועצר לפוזת צילום...

הנה קרוקו  עם פה פעור 

זאת הציפור בדרך להתייצב במשרד להליכות משונות  של מונטי פייטון 

ילדים על אופניים שעמדו והתבוננו באגם כמחפשים משהו, שאלו אותנו אם ראינו את הינשוף (למעשה הם אמרו ינשוף משהו אבל לא הבנו רק את המלה ינשוף...) ואמרו שזה לא רחוק בהמשך, הודינו להם בנימוס והמשכנו. לאורך דרך העפר עברו אנשים וטוקטוקים עם משפחות וכולם בלי יוצא מן הכלל בירכו אותנו בהתלהבות. המשכנו ללכת ופגשנו זוג תיירים צעירים מצ׳כיה, שסיפרו שהיו בשמורת באנגולה אחרי הצהריים ונהנו יותר מאשר בשמורה המפורסמת של יאלה, שהיו בה יותר מדי אנשים וזה היה מאכזב כי צריך לקום בארבע וחצי כדי לראות את השמורה.

מהר מאוד נקשרה שיחה נעימה על צ׳כיה ועל הטיול שלנו ושלהם וכו׳. כשנפרדנו אחד הילדים על האופניים קרא לנו ולהם לראות קרוקודיל שוכב ליד המים במין אי קטן באגם ופיו פעור ושיניו חשופות. התרגשנו והודינו לילד. הוא סיפר לנו שהוא גמר ללמוד והוא עושה קורס להיות מדריך צפייה בציפורים, ואז הוא הזמין אותנו להמשיך אתו ולראות את הינשוף. הוא זירז אותנו להמשיך לעבר שכונה קרובה שבה היה בית ובחצר שלה היה עץ גדול שעליו היה אמור לשבת הינשוף המיוחד הזה. אבל למרות כל המאמצים של אפי והילד, שכיוון שוב ושוב את המצלמה של אפי בלי הצלחה, לא ראינו ואפי לא צילם שום ינשוף. ואז התחלנו לחזור כי התחיל להחשיך ולא רצינו ללכת בדרך העפר המשובשת בחושך. לא הופתענו כשהילד ביקש כסף עבור ״ההדרכה״ שלו, תופעה שזכרנו מהודו ושמאז לא נתקלנו בה. הוא נעלב כשסירבנו ורכב על אופניו לעבר קבוצת צעירים ודיבר אתם, אולי עלינו, ושוב פנה ודרש כסף. אמרתי לו שבפעם הבאה שירצה לעשות עסק עם מישהו, הוא צריך להגיד לאותו מישהו שהוא רוצה לעשות אתו עסק, והמישהו הזה יוכל להחליט בעצמו אם הוא רוצה בזה או לא. אמרתי לו שהוא לא יכול להתיידד עם מישהו ואז פתאום להגיד: שכחתי להגיד שבעצם זה רק עסק...

העננים כיסו את השמש ולא ראינו אותה כמעט, ואז שקעה במהירות כמעט בלי שראינו, וכבר חשבנו שהפסדנו את השקיעה, אבל לפתע ראינו את השמים האדומים מבצבצים מבעד לעננים. עמדנו והתפעלנו ואפי צילם ולידינו היה זוג גרמני שצילם גם כן וכולנו התלהבנו יחד

 למחרת נפגשנו במלון כשהם חזרו משמורת באנגולה, וישבנו אתם עד שהגיע הזמן שלנו, בשתיים וחצי אחרי הצהריים לצאת לשמורה. הם חברים בלהקת תיאטרון המופיעה בגרמניה אוסטריה ושוויץ, הוא גרמני והיא אוסטרית, הוא מוזיקאי והיא מאפרת, שבלהקה אחראית על הפיאות והתסרוקות. הם מופיעים רק עם מחזות מוסיקליים ונשארים בכל פעם כתשעה חודשים בכל ארץ עם מחזמר אחר. לסרי לנקה באו לחודש והיו כבר בהרים ונתנו לנו טיפים טובים על מלונות, מסעדות ובעיקר מה לראות. היה ממש נחמד לדבר אתם ולשמוע כמה אנחנו דומים בהרבה דברים ובהסתכלות על החיים, והזמן עבר במהירות ופתאום הגיע הנהג עם הג׳יפ הגדול (שבעה מקומות) ויצאנו לדרך.

משהו על סרי לנקה ובעיקר הדרום: לא רק שהכל ירוק ויש המון דקלים ועצים ושיחים ירוקים והמון פרחים יפיפיים, אלא שמדי פעם נראים שדות אורז בירוק בוהק או בצהוב כשהם כבר קצורים. הבתים בדרך כלל נראים טוב, הגגות עם רעפים ויש גינות קטנות או עציצים לידם. באזור של השמורות ראינו גם פרות ובופאלו ליד הכבישים או רועים בשדות. אבל בכל זאת באזורים המיושבים יותר בצפיפות רואים לכלוך שאני קוראת לו ״עירוני״ ולמעשה צריך לקרוא לו מודרני, שקיות פלסטיק ובקבוקים וכל הפסולת של המזון התעשייתי העטוף בצלופן או בניילון. זה עצוב מפני שבאזור שליד המלון, שכולו כפרים קטנים, מאוד נקי, אנשים אוספים את העלים ושורפים אותם בערב כדי להרחיק את היתושים והדרכים הכפריות הפשוטות מאוד נקיות.

השמורה הייתה באמת מלאה בציפורים, שלדגים, קורמורנים, כל מיני סוגים של ציפורים שאינני מכירה ולא אוכל לזכור את שמן, פליקנים ועגורים בכל מיני צבעים, טווסים, אנפות לבנות ואפורות, ואפילו נשרים. למעשה זו ערבה עם המון ביצות קטנות וכמה אגמים יותר גדולים, והציפורים התרכזו ליד המים או בתוכם. 

ראינו גם כמה קרוקודילים מחוץ למים ובתוכם

 המון קופים - למעשה להקה ענקית עם הרבה אמהות שהתינוקות היו צמודים לבטנן

 וראינו שלושה פילים. אחד עוד לפני הכניסה הרשמית, עומד במים ואוכל את העשב שליד הביצה. אחד די מקרוב, שעמד ובטש ברגליו בחול ואני חשבתי שכמו השור, זו ההכנה שלו להתקפה... אבל גם המדריך של השמורה היה זהיר ואמר לנהג להתקרב ברוורס כדי שאם נצטרך לברוח נהיה כבר בכיוון הנכון... ועוד פיל היה בין השיחים הצפופים לצד דרך העפר הצרה בה נסענו. היינו ממש קרובים אליו, והיה נדמה שהוא חושב להתקדם אלינו ולצאת מהשיחים אל דרך העפר - אבל אז הוא שינה את דעתו, חזר לתוך השיחים, והמשכנו לנסוע המומים למדי.

מן 

בסוף הסיור הגענו לחוף, ועמדנו על הצוק הגבוה לראות את הצבים הענקיים שבאים לשם להטיל את ביציהם וחוזרים לים ולנדידה שלהם. זה היה מרשים, כי עמדנו 6 עצום ועדיין אפשר היה לראות את הצב הענקי בין הגלים והקצף.

חזרנו עייפים אך מרוצים, ואכלנו שוב במלון, אוכל טעים שהתלונה היחידה עליו שלנו ושל תיירים קודמים בטריפאדוויזר, היתה שלקח המון זמן להכין אותו. אבל המקום היה נעים, האישה והנערה היו מקסימות ודוברות אנגלית מושלמת במבטא טוב יחסית, והן סיפקו מידע והזמינו לנו את הנהג לשמורה, וטוקטוק ומידע על האוטובוס לאלה למחרת בבוקר מוקדם. אנחנו באמת ממליצים על המקום, lake edge holiday inn בטיסה, ועל שמורת באנדולה השקטה שלא היו בה הרבה תיירים והסיור בה מספק לא פחות משמורת הeverglade המפורסמת  בפלורידה ארה״ב.

מוקדם בבוקר קמנו לתפוס את האוטובוס היחיד הישיר לאלה, כי לא רצינו להעביר שלוש פעמים את התיקים הכבדים שלנו. אחרי נסיעה לא ארוכה בשפלה, התחלנו לטפס והדרך התפתלה בין מדרונות ירוקים וחלקות ירקות בכל מקום אפשרי, וגם התחילו להופיע גם מדרונות יפיפיים מכוסים שיחי תה כמו שראינו בדרג׳ילינג ובמונאר בהודו. מרחוק נראו עוד ועוד רכסי הרים מכוסים בעננים ומדי פעם ירד קצת גשם.

נסענו שעתיים וחצי והגענו לאלה, עיירה תיירותית מאוד. כולה בתי מלון, גסטהאוזים ומקומות כמו זה שאנחנו מתארחים בו: homestay, כלומר בית שהוסיפו לו קומה קצת מתחת לכביש ויש בה שני חדרי אירוח עם שירותים ומרפסת אל הנוף המקסים של העיר ופסי הרכבת מתחתינו, ועם חלון שהוא כמעט קיר שלם הצופה לנוף. הכל חדש לגמרי, רק לפני חודש פתחו, ובעלי הבית עדיין לא מנוסים כל כך, אבל הם מלאי רצון טוב ומשתדלים וזה ללא ספק מפצה על כך.

אחרי מנוחה קצרה יצאנו למה שחשבנו שהמדריך(lonely planet) תיאר כטיול קל וקצר, וירדנו בכביש התלול מהמלון לדרך הראשית, ומיד פנינו לתחנת הרכבת ופנינו לכיוון אלה רוק, צועדים על הפסים ולפעמים לצדם, כשהיה שם שביל צר. הדרך התמשכה ומדי פעם ראינו תיירים הולכים מולנו חוזרים ונראים עייפים מאוד. זה נראה מוזר אבל המשכנו, כי זכרתי שהמדריך תיאר את ההליכה הזאת כקלה מאוד. השמש יצאה מן העננים והתחיל להיות חם, וההליכה על הפסים התישה אותי מפני שעשיתי צעדים מאומצים כדי לדרוך בדיוק על הפסים ולא ליפול. ובכלל, לפני כחודש נהרג קרוב משפחה שלי כשהלך על פסי הרכבת, והזיכרון הזה הציק לי כל הזמן.

השכן שלנו במלון אמר שבדרך יש כמה מסעדות והראשונה שראינו, קצת מתחת לפסים, נראתה לנו יפה, עם הרבה פרחים בכניסה, וכולה מרפסת עץ הצופה אל הנוף הנפלא של ההרים. ישבנו, הזמנו אוכל ושתיה (כמו תמיד, אי אפשר לעמוד מול המיצים מהפירות האקזוטיים כאן ובקמבודיה) ונהנו מהישיבה בצל מול ההרים הירוקים שמסביב. האוכל היה טעים מאוד וכשגמרו ביקשנו חשבון. המלצר לא רשם כלום ולכן שחזר את מה שאכלנו וחישב במחשבון שבידו. אפי נתן לו כסף וחיכה לעודף של 200 רופי, והמלצר אמר בהבעה מתרפסת ודי מגעילה: תן לי כטיפ את העודף, ואפי אמר: אני אחליט בעצמי אם וכמה טיפ לתת. והמלצר אמר: אבל אני עני מאוד וצריך את הכסף. אפי די התרגז ודרש את העודף, וכשהמלצר הלך להביא אותו בדק את החשבון וגילה שהמלצר חייב אותנו ב200 רופי נוספות, כך שהעודף היה אמור להיות 400 רופי ולא 200. כשהמלצר חזר אפי הראה לו שחויבנו ביותר מדי כסף, והמלצר אמר: חשבתי שהזמנתי שלוש כוסות מיץ מנגו, ואפי הראה לו על השולחן שתי כוסות ואמר: איך זה יכול להיות? בקיצור יצאנו משום בהרגשה לא טובה, וזה אחרי שכבר כשחיפשנו טוקטוק למלון, ביקשו יותר מכפול ממה שבעל המלון אמר שצריך להיות, ולא הסכמנו. וכך זה חזר אחר כך בכל פעם שרצינו לחזור למלון, תמיד ניסו לקחת הרבה יותר בתקווה שלא נשים לב, שהרי בשבילנו זה לא הרבה כסף ואולי נחשוב שזה מה שמקובל. אין ספק שהמוני התיירים הגודשים את אלה, והעובדה שזה מקור ההכנסה העיקרי של התושבים בה גורמים לתופעות האלה.

המשכנו ללכת ופגשנו ארבעה אירים צעירים שחזרו מאלה רוק,ואמרו שהדרך הייתה קשה מדי והם הלכו לאיבוד כמה פעמים, ולבסוף לקחו מדריך שהוביל אותם אבל זה היה קשה אפילו להם. החלטנו לא לנסות להגיע לשם בכלל, ורק להתקדם קצת למפלים בהמשך. הירידה מהפסים לכיוון המפלים הייתה קשה ותלולה וכשהתקרבנו ראינו שאנחנו רואים רק את הירידה של המים ולא את המפל עצמו. בחור צעיר שעמד שם, מיד התנדב להוביל אותנו למקום ממנו רואים את המפלים טוב, במרחק של 10 דקות בלבד. קצת חשדנו, ואפי התרצה ושאל אותו כמה אתה רוצה, כדי שלא יחשוב שאנחנו לא יודעים שזוהי הצעה עסקית ולא סתם רצון לעזור. הבחור אמר שאנחנו נגיד כמה אנחנו רוצים לתת אבל הסכום שאפי נקב בו לא סיפק אותו אז הלכנו. הוא עוד ניסה להתמקח, אבל אני כבר הייתי מותשת ושנינו לא האמנו לו כשאמר שזה קרוב, ומצד שני זו עלייה קשה.

רק אחרי שכבר היינו במלון, בדקתי במדריך וראיתי שהפכתי את התיאורים: הטיול לאלה רוק היה הקשה והמאתגר והומלץ לקחת בשבילו מדריך, והטיול לlittle Adan's peak היה קל יחסית וקצר... ואני כל הזמן הייתי מתוסכלת מהמדריך שלא הזהיר אותנו שהדרך כל כך קשה, ולמעשה אני הצמדתי שמות שונים לכל אחד מהטיולים...

חזרנו למלון והתרכזנו במילוי חובותינו לבלוג, אפי בהעלאת התמונות של סידני וקמבודיה ואני בכתיבה של הימים הראשונים בסרילנקה. האינטרנט היה גרוע, ואפי אפילו ירד לבית של הבעלים להיות ליד הראוטר, אבל כנראה שהספק לא היה מוצלח, והוא חזר לחדר מיואש. ארוחת ערב אכלנו במלון, אוכל סרילנקאי טיפוסי ושוב, זו הייתה ארוחה גדולה מדי וחריפה מדי במיוחד בשבילי.

בבוקר קמנו מאוחר ואכלנו שוב אוכל מסורתי, נודלס עם דאהל וג׳ינג׳ר עם ירקות ותבלינים חריפים ולתוספת חביתה קטנה וכמובן פירות העונה כמו בכל מלון. אין ספק שבעלי המלון מאוד משתדלים אבל הם עוד לא מבינים מספיק מה תיירים מערביים אוהבים ואנחנו קצת שפני הניסיון שלהם...

חזרנו לחדר והפעם גמרנו את כל חובותינו, ואפילו כתבתי כמה מכתבים שנדחו כבר הרבה זמן. אבל היה די קודר בחוץ ואפילו קריר, וחשבנו לנצל את מזג האוויר הנוח להליכה. יצאנו מאוחר וירדנו ברגל למרכז העיר ופנינו לכביש המוליך לlittle Adan's peak והפעם נעזרנו במפה ושאלנו את השוטרים שעמדו בפינת הרחוב. כמויות המלונות והתיירים שראינו לאורך הדרך היו בלתי נתפסות. הכביש התפתל ולאורכו מלונות ומסעדות ותיירים הולכים ובאים, ואז ראינו נערה צעירה וקטנת קומה, יוצאת לכביש ממלון, כששאלה אותנו אם זו הדרך לאדמס פיק מיד הזמנו אותה ללכת אתנו. היא שמחה וסיפרה שהיא מתלבטת לאן להמשיך אחרי אלה, וסיפרנו לה על המקומות שהיינו בהם בדרום. הכביש הפך לדרך עפר רחבה ובצד ימין שלה היו מדרגות בטון די תלולות, החלטנו להמשיך בדרך העפר שהתפתלה והלכה ונהייתה צרה יותר, והתחילה לעלות במדרון שהיה לעתים די תלול אך רוב הזמן מתון, אם כי היו הרבה אבנים גדולות ושיחים שנכנסו לתוך השביל. הנוף מתחתינו היה מרהיב, שדות תה אינסופיים מולנו ועל המדרון שלנו. הדרך הפכה צרה עוד יותר ובכמה מקומות היינו צריכים לבחור בין שני צדדים ובחרנו בניחוש בזה שעולה יותר גבוה, ואנשים שהלכו אחרינו חשבו שאנחנו יודעים משהו שהם לא יודעים, והלכו בלי לחשוש בעקבותינו...

תן

סוף סוף הגענו לפסגה הצרה ושם כמובן צילומים בלי הפסקה. למרות מזג האוויר המעונן והרוח החזקה שייבשה את הזיעה, באמת הטיול הזה היה בדיוק מה שהיה כתוב במדריך: קצר ולא קשה מדי. קורינה, שותפתנו להליכה, הראתה לנו הר אימתני וגבוה מאוד מולנו ואמרה בנונשלאנטיות: זה אלה רוק, ועליו עליתי הבוקר. נדהמנו ושאלנו שוב ושוב: על ההר הזה? הבוקר? התברר שהיא מטפסת הרים חובבת, ובצניעות אמרה לנו שהיא מטפסת רק עם חבל ורק במקומות שיש בהם ווים להיאחז בהם. כלומר היא לא דופקת ווים על המצוקים בעצמה...

הירידה הייתה קלה מאוד והפעם בחרנו במדרגות הביטון, שהיו די נוחות חוץ מאשר כשהפכו צרות מאוד בהתחלה. אלה היו אותן מדרגות שראינו בתחילת הדרך, ושמחנו שלא בחרנו בהן כי הירידה במדרגות הייתה הרבה יותר קלה מאשר העלייה בהן.

עצרנו בבית תה מפונפן שנמצא בדיוק בפינה בה הופכת דרך העפר לכביש, ושתינו תה סרילנקאי משובח ושוחחנו על הרבה דברים. קורינה סיפרה שהיא אוסטרית וסטודנטית למערכות מידע גיאוגרפיות ואנחנו סיפרנו על בננו העוסק בדברים דומים והיא סיפרה על הלימודים ועל התקופה שבה עבדה בשיווק תיירות ולא הרוויחה הרבה.

נפרדנו ליד המלון שלה בו עמדה לקבל מסאג׳, שללא ספק הגיע לה אחרי שני טיפוסים כל כך מרשימים ביום אחד...

החלטנו לאכול בעיר ולא לחור למלון ולאכול שם, כי הייתי כבר קצת שבעה מארוחות סרילנקאיות טיפוסיות שהיו לנו בכל הימים מאז שהגענו לסרי לנקה. מצאנו מסעדה מחוץ למלון מהודר, שהיו לה מנות מערביות כמו פסטה ופיצה, וישבנו ליד הכביש מסתכלים בכל התיירים שעוברים לידינו מהמלונות ואליהם, ומזג האוויר הפך קודר יותר ויותר עד שהתחיל לרדת גשם. שמחנו שהספקנו לגמור את הטיול לפני שהתחיל הגשם כי הירידה במדרון רטוב ובוצי הייתה יכולה להיות סיוט, והיה לנו פשוט מזל.

למחרת קמנו לאכול מוקדם כדי לצאת עם האוטובוס לנורה אליה, שם תכננו להיפגש עם אלי ומיכל חברינו שהצטרפו אלינו בסרילנקה לחמישה ימים. האוכל היה על השולחן אבל לא ראינו אף אחד, וכשגמרנו לאכול ורצינו לשלם לא ראינו אף אחד, גם לא בבית של הבעלים למטה. אפי ירד וקרא בקול למישהו שיבוא ולא ראינו אף אחד. החלטנו שנשאיר כסף על פי הבנתנו כי לא רצינו להתעכב. ואז פתאום הופיעה אישה עם ילד קטן על זרועותיה וחייכה כשאמרנו לה שאנחנו רוצים לשלם. היא רצה למטה והביאה חשבון ואז ראינו שהלינה עלתה   48 דולר ללילה, והארוחה כשמונה דולרים. אמנם המלון היה באמת יפה ונוח ובאמת חדש ונקי, אבל אנחנו פשוט לא שאלנו כמה זה עולה, והיינו קצת בשוק, כי לא שילמנו מחיר כזה או דומה לו בסרילנקה עדיין...

בעל הבית דיבר אתנו בטלפון ואמר שישלח לנו מכונית עם אבא שלו שתביא אותנו לאוטובוס, ואכן האבא הגיע עם ואן גדול והוריד אותנו על הכביש הנכנס לעיר ממש מתחת למלון, וביקש כמובן כסף על הנסיעה, אבל אנחנו לא הינו בטוחים שנדע איזה אוטובוס נוסע לנוארה אליה, וביקשנו ממנו עזרה, והוא הסביר שהאוטובוס יגיע מהעיר, לכיוון שלנו ונוכל לעצור אותו. היינו קצת מתוחים כי לא ידענו כמה בקלות אפשר לעצור אוטובוס בסרילנקה.

כל אוטובוס שראינו עצר לנו ברצון והסביר שהוא אינו מגיע, אבל עוד מעט יגיע האוטובוס לנוארה אליה, ואכן כך היה, והכרטיסן הנחמד עזר לנו להכניס את כל התיקים לחלל האכסון מאחור, ומצאנו מקום ביחד והאוטובוס היה די חדש ועם מושבים נוחים, ואנחנו כבר מנוסים בתחבורה הציבורית בסרי לנקה ומשבחים אותה בהחלט.

הדרך הייתה יפה וירוקה ובכל פיתול ראינו נוף נפלא של מדרונות ועליהם מטעי תה המכסים את כל המדרון, ובתים קטנים עם גגות פח מנצנצים מבצבצים בין כל הירוק הזה.

הגענו לנוארה אליה ולקחנו טוקטוק למלון שהיה די קרוב, והיה מעוצב כמקום נופש באלפים, קירות זכוכית ותנור חימום עם עצים, ותקרות עץ גבוהות עם קורות וגם רצפת עץ. מין שילוב מעניין של זולת תרמילאים משודרגת עם בקתת סקי בהרים... החדר היה גדול, עם הרבה חלונות ומעט אור חשמלי, שירותים קטנים אך נקיים ותקרות גבוהות עם קורות עץ לקישוט. אבל מה שהיה מעניין היה הדלת. לחדר הובילו מדרגות צרות מאוד ותלולות, ובהתחלה ראיתי את החדר וחשבתי שזו גלריה פתוחה וכבר עמדתי למחות על חוסר הפרטיות, כי למטה היה חלל משותף עם כורסאות ושולחן סלוני שלידו היה חדר אחר, ופתח למרפסת ולכל הכניסה עם השולחנות ותנור החימום. אבל אז ראינו שהדלת נשענת על הקיר שצמוד למדרגות וניתנת לסגירה עם מנעול כמו גג מעל המדרגות...קשה לי קצת להסביר ואולי צילום של אפי יעזור, בכל אופן זוהי הדלת המשונה ביותר שראיתי מימי, ואפי כמובן שכח שהדלת נמצאת מעל המדרגות ונחבט בראשו כשחזרנו מהיציאה לעיר בערב.

הגענו בצהריים והחדר עוד לא היה מוכן אז ישבנו בחדר הכניסה הנחמד והמעוצב, ושתינו תה על חשבון המלון (מנהג שפגשנו עוד פעם באזור מטעי התה) וכאשר ראינו שאלי ומיכל מתעכבים ויגיעו מאוחר הזמנו ארוחת צהריים קלה ועלינו לחדר לנוח ולמלא חובות כתיבה ומיון צילומים. 

אלי ומיכל הגיעו עייפים ורצוצים מנסיעה של שמונה שעות מקולומבו, וכולנו ישבנו ותכננו קצת את המשך הטיול ביחד, יציאה לרכבת הנופית (scenic) לקנדי בצהריים (לא היו כרטיסים לשעה מוקדמת) ולפני כן סיור קצר בעיר בפרק ובאזור האגם. שחררנו את הנהג ובערב יצאנו לאכול בעיר הקטנה, שכינויה ״אנגליה הקטנה״ באמת הולם אותה, ויש בה פאבים וחנויות מערביות ואפילו נהגי הטוקטוקים בה מדברים אנגלית מושלמת במבטא ברור. אכלנו בפאב הומה תיירים ומקומיים צעירים וחזרנו למלון לכוס תה אחרונה לפני השינה.

למחרת קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר טעימה בחדר האורחים הביתי של המלון, והגשם שהתחיל בערב ונמשך כל הלילה לא נפסק. רעיון השיטוט בעיר עד לשעת הנסיעה ברכבת נראה קצת בעייתי, אז פשוט נסענו במכונית לכל המקומות היפים, הפארק המטופח, האגם עם תאי ההלבשה שהזכירו לנו את חוף ברייטון באנגליה, הבתים האדוארדיאניים היפים שכולם כיום בתי מלון יקרים, ומסלול המרוצים שעמדו עליו ולידו סוסים יפיפיים שכנראה הובאו לשם כדי להתאמן, כי עונת המירוצים תתחיל רק באפריל. 

מהעיר נסענו לרכבת וקנינו מקום משוריין במחלקה השלישית, אחרי שבדרך אלי ומיכל עשו לנו מה שנקרא ,reservation כלומר זה לא ממש כרטיס אבל נותן לך אפשרות לקנות כרטיס בתחנה בעדיפות על מישהו שמגיע בלי זה.

הרכבת הייתה נקיה, נוחה, ומוחזקת היטב ולא היו בכלל נוסעים בעמידה למרות שזו הייתה מחלקה שלישית, בניגוד למה שזכרנו מהרכבות בהודו, בהן עמדו אנשים בצפיפות נוראית והיו תלויים על הדלתות בגלל שלא היה מספיק מקום.

הנוף היה באמת יפה, אינני יודעת אם זה נוף היפה ביותר בעולם שנשקף מרכבת כמו שכתוב במדריך... אבל באמת מדי פעם תהומות עמוקים מעל נקיקים או מעל נחלים קטנים, עצים ושיחים ופרחים נראו ליד הפסים ובמיוחד הרשימו אותנו עצי אקליפטוס ענקיים שהתנשאו לגובה עצום מעל המסילה.

אבל במקום שעתיים וחצי שהבטיח הנהג/מדריך הנסיעה נמשכה לבסוף למעלה מארבע שעות, ואנחנו היינו די הרוגים, וכבר לא הבחנו בנופים היפים ורק רצינו להגיע... הנהג חיכה לנו בתחנה והיה נבוך מהפרצופים הכועסים שלנו, ומאז והלאה תמיד ניפח את הזמן הצפוי של כל נסיעה, כדי לא לספוג עוד פעם מבטים כועסים מאתנו. לא רצינו לראות כלום ופשוט אכלנו במסעדה שהוא בחר, ומיד נסענו למלון שבחרנו בטריפאדוויזר homestay במרחק של כשני קילומטרים מהעיר שקיבל הרבה ביקורות חיוביות.

הכביש היוצא מהעיר התפתל במעלה ההר, ואז המכונית עזבה אותו ונסעה בדרך צרה מאוד מעל מדרונות תלולים וגבוהים, והתחיל כבר להחשיך ונדמה היה לנו שאנחנו נוסעים כבר המון זמן... מהדרך הצרה פנינו לדרך עפר תלולה מאוד בעקבות השלט ומרחוק ראינו בית גדול ומישהו יצא אלינו ופתח את השער למכונית כדי שתחנה בתוך המתחם. באותו רגע כולנו היינו מוכנים לעזוב, זה היה רחוק ומשונה וגבוה, אבל היינו עייפים והחלטנו להישאר לילה ולהחליט בבוקר.

אנשי המלון קיבלו אותנו בחביבות והובילו אותנו לחדרים הגדולים והחדשים עם רצפה דמוית שיש בוהק, חלונות והמון אור ושירותים חדשים ונקיים. ליד חדר אחד היה חלל גדול עם כורסאות וטלוויזיה עם cnn, וליד החדר השני הייתה מרפסת ענקית מטופחת עם שולחן וכיסאות מתכת.

הזמנו תה וישבנו קצת לראות טלוויזיה ואז הלכנו לישון בהרגשה שאנחנו מתחילים לאהוב את המקום שרק לפני כמה שעות רצינו לעזוב...

למחרת קבענו עם המדריך לאכול מוקדם ולצאת לשני מקדשים שנמצאים צפונית מקאנדי: מקדש הינדי מיוחד במאטלה, ומקדש זהב ומערות לידו בדאמבולה. המקדש הראשון היה מדהים ביופיו ומעוצב בסגנון המקדשים היפים של דרום הודו, עם המון פסלים צבעוניים קטנים של האלים ומפלצות ונשים חושניות עם שדיים גלויים על הקירות והגג שהתרומם לגובה עצום. קשה לתאר את המקדש הזה ואני מקווה שהצילומים של אפי יעבירו את יופיו טוב יותר.

לא יכולנו להיכנס למקדש כי היה בו פסטיבל.  אנשים נכנסו עם פרחים ומנחות, והחלל הפנימי היה מואר בנורות צבעוניות שאפשר היה לראות מבחוץ. ליד המקדש ראינו מרכבה ענקית מקושטת גם היא בפרטי פרטים וצבעונית מאוד, שהוציאו ממחסן עצום בו היו מרכבות נוספות ומישהו טיפס על הקצה שלה ותיקן אותה.

כשסובבנו את המקדש קראו לנו כמה נשים להיכנס למבנה סמוך, שבו היו כסאות ושולחנות בית ספר קטנים ולוח וקישוטים כמו בבית ספר. מעבר לקיר הפנימי היו עוד שני חללים דומים אחד עם כיסאות ושולחנות ואחד שדמה יותר לגן. אחת הנשים דיברה אנגלית מצויינת וסיפרה שזה בית ספר של המקדש לילדים עד גיל חמש, והם לומדים בו אנגלית, טמילית ומסורת הינדית וטמילית. היא סיפרה שיש בעיר קהילה די גדולה של טמילים ולמרות שבזמן המלחמה עם הנמרים הטמילים, עזבו רבים מבני הקהילה להודו ולארצות אחרות, היום חזרו רבים .החיים יותר טובים, ויש להם חופש לחיות לפי דתם ותרבותם. היא אמרה שהיחסים טובים ויש נישואים מעורבים, ואפילו אחד הבנים שלה נשוי לסינגהלית וזה בסדר בעיניה ובעיני המשפחה. ואז היא אמרה שב 23 לחודש, כלומר בעוד שלושה ימים, יהיה מצעד של המרכבות הגדולות והמקושטות כחלק מהפסטיבל המקומי, וזה יהיה אחרי הצהריים. בו במקום החלטנו להגיע לבדנו שוב לעיר אחרי שמיכל ואלי ייסעו.

מהמקדש הזה נסענו עוד כשעה צפונה למקדשים שנמצאים במערות החצובות בסלע בזלתי עצום הנמצא בראש הר גבוה. הנהג העלה אותנו בכביש אחורי שחסך לנו חלק גדול מחמש מאות המדרגות המובילות אל המערות. אבל עדיין טיפסנו די הרבה בדרך מרוצפת אבנים ולבסוף במדרגות תלולות.

כבר בכניסה למתחם המערות ראינו פסל עצום של בודהה שוכב חצוב בסלע השחור, והמערות הרבות כולן מלאות בפסלים פשוטים ומרשימים של בודהה בצורות שונות בצבע אפור פשוט, ופסל גדול של בודהה שוכב בכל אחת מהן. הכל היה פשוט, ובעיני יפה יותר מפסלי בודהה מוזהבים שרואים במקומות אחרים. נראה שהיה בסלע מעין סדק או חלל, שבתוכו חצבו את הפסלים והפרידו כל אחד מהחללים עם קירות ופתחים.

עץ כותנה, מפיקים ממנו מעין צמר גפן

בחצר היה עץ מקושט, שאפי שיער שהוא העץ ׳המקורי׳ שמתחתיו בודהה הגיע להארה. שאלנו, והתברר שזה העץ שממנו לקחו את השורש לעץ המפורסם בבוגדגאיה בהודו. בהמשך הסתבר שלא כך, והעץ המקורי נמצא באנוראדהפורה. היו שם הרבה תיירים, אבל גם הרבה מאוד מקומיים ואפילו קבוצת נערים עם מורה.

בדרך למטה עברנו ליד היי golden Temple שהוא פסל ענק מוזהב של הבודהא

אחרי המקדש נסענו לאכול ארוחת צהריים במסעדה ענקית שמגיעות אליה קבוצות תיירים באוטובוסים וגם קבוצות קטנות של ארבעה כמונו. הרגשנו קצת מובלים ״כצאן לטבח״, אבל מהר מאוד התעודדנו כי היה שם מזנון פתוח עם המון מנות מערביות ואפילו ירקות טריים חתוכים ורטבים לסלט! אני התנפלתי על לחם משובח שהיה שם חופשי לחיתוך וזללתי אחרי חודשים שבהם לא ראיתי לחם כזה, אותו אני מאוד אוהבת.

בדרך חזרה נכנסנו למרכז מדיטציה, שנראה נטוש, בין עצים ושיחים ירוקים והמון ציפורים באוויר. אחר כך אפי מצא שזה מרכז מפורסם ובאים לשם מורים טובים ושם התחילו לימודי המדיטציה בסרי לנקה. הכנסנו את המקום כאחת האפשרויות לבלות את הימים האחרונים בסרילנקה, כשנחזור מג׳פנה בצפון.

חזרנו עייפים, כי הנסיעות הארוכות במכונית הנוחה והממוזגת עדיין קשות, בכבישים הצרים שבהם כולם עוקפים כל הזמן, אבל למעשה זה אינו מסוכן, כי כולם גם מוכנים לעצור בכל רגע וכך נמנעות התנגשויות בלי להתרגש יותר מדי, ואפילו אנחנו כבר לא מנידים עפעף כשנדמה שהמכונית שלנו נוגעת במשאית או אוטובוס שאנחנו עוקפים...

למחרת יצאנו מוקדם למקדש השן המפורסם שהוא האטרקציה המרכזית בקנדי והמקום הקדוש ביותר בסרילנקה. המקדש נמצא בקצה אגם מלאכותי שנחפר במאה ה 16 על ידי אחד המלכים, וכיום בנויה סביבו דרך נוחה להליכה שכולה מוצלת ויש בו בו דגים וברווזים וציפורים. למרות שהייתה שעת בוקר די מוקדמת בשבת, היו שם המון אנשים מקומיים לבושים חגיגי, הנשים בחצאיות וחולצות לבנות והגברים בחולצות לבנות ומכנסיים כהים או סרונג צבעוני קשור למותניהם. ליד המקדש גברה הצפיפות,ומכוניות וואנים נסעו בדרך הצרה, כשהולכי הרגל חוצים את הכביש או הולכים לצדו ונראה היה שלא נמצא מקום חנייה. בתוך הצפיפות הזאת בלטה אישה רזה מאוד וגבוהה, לבושה מדים חומים ושרוך חום (מה שקראנו לו בצבא שרוך הדרכה) ומחזיקה פנקס גדול בידה. היא נפנפה לנהג והובילה אותו לפני מכונית שעמדה לצאת, וכיוונה את המכונית היוצאת ואת המכונית של הנהג, ואז רשמה בפנקס את המספר ולקחה כסף. מצא חן בעיני שהיא לא רק גובה את התשלום, אלא גם מכוונת את הנהגים המצ׳ואיים למקום החנייה...

הכניסה למקדש הייתה צפופה מאוד, מאחר שזה היה סופשבוע וטקס הירח המלא או איזה חג אחר, אבל הזרים עם המדריכים הופנו על ידי השוטרים לקדמת התור, וכך התקדמנו בתוך ההמון החגיגי, כולם נושאים מגש קטן או גדול ועליו פרחי לוטוס ויסמין יפים ומדיפים ריח נעים. רבים החזיקו מתנה גדולה עטופה בנייר צלופן ונשים נשאו תינוקות רכים בידיהן עטופים בשמיכות ומוצצים אגודל בתיאבון. עלינו במדרגות למקום שנמצא מול קודש הקודשים, הקיטון המקושט והסגור בו המצאת קופסת הכסף ובה השן הקדושה. בדיוק כשהגענו, פתחו את הדלת והוציאו את הקופסה וכולם התרגשו וצילמו בקדחתנות. ללמדכם כמה משוכללת סרי להקה, אספר שיכולנו לראות במסך טלוויזיה שהיה תלוי על הקיר מולנו את כל הטקס...

כל הזמן ניגנה תמורת קטנה עם חצוצרה צווחנית ששמענו דומות לה בהודו ובלאדאק אצל הטיבטים, ושלושה מתופפים בלבוש טקסי צבעוני עמדו מתחת להיכל הקודש. שורה ארוכה של נשים לבושות חצאית וחולצה לבנות מסורתיות, חיכתה להיכנס לקודש הקודשים וכל השאר הופנו להמשיך הלאה ולרדת מהקומה הזאת. היו שם המון צעירים וצעירות עם טלפונים חכמים, שנראו נרגשים והחזיקו ביד אחת את הטלפון וביד השנייה את צלחת הפרחים. היו שם משפחות שלמות, הורים שמובילים ילדים, וזקנים שמובלים על ידי בניהם המבוגרים, וכמובן המון המון תיירים. ההתרגשות המאופקת הורגשה באוויר, והחוויה המזככת הפעימה אפילו ציניקנים ו׳רואי הכל׳ שכמונו.

המקדש עצמו מאוד פשוט וזהו סוד יופיו בעיני. הקירות לבנים/אפורים ומקושטים בתבליטים מדוייקים לפרטי פרטים אך בלי צבעים קישוטי זהב, ורק במוזיאון הקטן שמעל קודש הקודשים, ראינו תכשיטים יקרים ואבני חן שניתנו כמתנה למקדש, מוצגים לראווה בחלונות זכוכית. היו שם פריטי לבוש וכלים של המלכים השונים, ופסלים של המכהנים בקודש הראשיים ושנות כהונתם מצוינות מתחת לפסל. ביציאה היה אולם גדול שעל קירותיו הגבוהים הוצבו ציורים המספרים את חיי הבודהה, וממשיכים גם לתולדות הבודהיזם בסרילנקה.

יצאנו מהמקדש ונסענו לכיוון הגנים הבוטניים אך עצרנו בעיר, בחברה שעוזרת להגיש בקשות לוויזות להודו ולעוד ארצות. אלי ומיכל ישבו בבית קפה ואנחנו הלכנו למשרד של החברה, אך התברר שהיא סגורה לרגל החג. ליד המשרד היה כוך קטן ומעליו שלט ״ויזות להודו״, ושם היה מישהו. ניסינו לברר אבל התשובות שלו לכל שאלה היו חיוביות מדי: כן, אפשר לבקש ויזה רבות כניסות לשישה חודשים וכן מקבלים ויזה כזאת בקלות, וכן התאריך הקובע הוא יום הגשת הבקשה - וכאן, נעצרנו: יום הגשת הבקשה? אוי, זה אומר שלא נוכל להגיש את הבקשה לפני הראשון למרץ ואז לחכות שבעה ימי עבודה שזה ממש כבר תאריך הטיסה! הבחור הנחמד הסביר שאינו בטוח ושהבעלים של המקום יודע את כל התשובות והוא עכשיו בפגישה, ונתן לנו את המספר שלו. בכל מקרה רק ב 23 לחודש החברה והחנות ייפתחו שוב ואז נדע יותר.

בלי שביקשנו, נסע המדריך למקדש נוסף, שבו כמובן היה צורך להוריד נעליים, וללכת על סלע לוהט שזיכה את המקדש בשם "מקדש הרגליים הלוהטות" 

אחרי בקשות והסברים חוזרים המדריך נכנע ואכלנו צהריים במין ״שוק אוכל״ (כמו בדיזינגוף אבל בחוץ וזול..) ובאמת נהנינו מהאוכל הפשוט והמתובל, שיצא ישר מסירי הבישול של הנשים החביבות שמכרו את תוצרתן.

נחנו קצת ואז יצאנו לכיוון הגנים הבוטניים.

כאן המקום לספר על הנסיעה הלא נעימה בתוך הערים הגדולות קנדי וקולומבו, בהן יש פקקים נוראיים והטוקטוקים והאופנועים מצליחים להשתחל ולעבור את המכוניות ואת האוטובוסים. הנסיעה, או יותר נכון לומר הזחילה והעמידה בפקקים, נמשכה למעלה משעה והמרחק היה פחות מעשרה קילומטרים.

לא בדקנו קודם כחלק מהבטלנות שנפלה עלינו כשיש נהג/מדריך צמוד, והתברר שזה יותר מעשרה דולרים להיכנס לגנים הבוטניים, והיה כבר חם מאוד והבנו שלא נהנה כל כך מההליכה בגנים בחוץ. המדריך הציע שנלך לגני האוניברסיטה שלא עולים כסף ויותר קטנים, ונגמור בזמן כדי להגיע ל״מופע התרבותי״ שמתחיל בחמש. נסענו בפקקים ובדרכים העמוסות והגענו לכניסה מסודרת עם קופת כרטיסים. מה זה? אלה הגנים הבוטניים וכאן משלמים. לא הסכמנו, והיינו קצת מתוסכלים כי חשבנו שהוא כבר למד שאי אפשר להשחיל לנו משהו שאנחנו לא סיכמנו עליו מראש, אחרי שסירבנו למדריך ב״גן תבלינים״ יום קודם בדרך למקדשים. חזרנו למכונית וכבר ויתרנו על הכל ואמרנו שנשב ונשתה קפה עד שהמופע יתחיל, אבל הנהג הרגיש רע מאוד וניסה לפצות אותנו, והביא אותנו לאוניברסיטה, שם ראינו כמה עצים ענקיים שמתפשטים למרחקים ועוד שיחי פרי ועצי פרי שאת שמם כמובן אינני זוכרת..

חזרנו למקדש שלידו התנהל המופע התרבותי התיירותי למהדרין, (שלוש הופעות מקבילות בשלושה אולמות קרובים) וישבנו עם כל התיירים היפנים והאירופים לצפות במתופפים, מחצצר, רקדנים בתלבושות אותנטיות מעוצבות ורקדניות כנ״ל, ולהטוטנים המגלגלים צלחות על היד או על עמוד וזורקים אותם באוויר. זה היה משהו בין ריקודי עם וקרקס, והיה בסדר גמור אם כי לו הייתי נשאלת לא הייתי הולכת למופע הזה.

בסוף המופע הרקדנים נעלמו, המתופפים ירדו מהבמה ועמדו לידה, והמדריכים הזמינו את הקהל לעלות לבמה ולעמוד לידה ולהתקרב לבמה, כולם עשו כך והצטופפו. ואז נכנסו שני אנשים בתלבושת אותנטית וחזם חשוף, והחזיקו לפידים בידיהם. הם העבירו את האש על הזרועות שוב ושוב לכל צד של הצופים, ואפשר היה לראות שאין שום פגיעה בעור למרות שהאש ממש נגעה בעור ולא במהירות. אחר כך בלעו את האש שוב לא נראתה שום פגיעה, והמוח החשדני שלי התחיל לחפש תכסיס ערמומי שאיפשר זאת, וחשבתי שאולי מרחו על הזרועות והפה חומר אוטם מאש, אם יש דבר כזה...

 השיא היה כשהכניסו משטח, ועליו גחלים אדומות ואפר והניחו אותו על הרצפה, והיה שם אפילו מישהו שניפח את הגחלים ופרצה מתוכן אש גדולה. האנשים הלכו על הגחלים בשקט ובשלווה, ואחר כך שוב כשהם מחזיקים מין שרפרף עגול בידיהם. בכל זאת זה היה מרשים, עם כל החשדנות שלי. כשנגמר המופע עמדו חלק מהרקדנים והמתופפים ליד היציאה וביקשו טיפ מהקהל, וזה היה עצוב לראות.

למחרת אלי ומיכל נסעו לקולומבו, יותר נכון לעיר קטנה ליד שדה התעופה, ואנחנו החלטנו להישאר במלון למרות הריחוק, אחרי שבעל הבית הבטיח לנו הסעה אם נצטרך. יש לו סוכנות מכוניות בקאנדי, והמלון הוא עבודה צדדית שלו. נסענו עם אלי ומיכל עד לקניון גדול שבו רצינו לעשות קניות והם נסעו לדרכם.

הקניון היה ממש הפתעה, גדול, נקי, ממוזג, עם המון חנויות לכל דבר ובמיוחד למוצרי חשמל גדולים ולאביזרי חשמל קטנים יותר וכמובן חנויות הסלולר ואביזריהם. יש שם המון בנקים וכולם מרוכזים ביחד באחת הקומות.

מצאנו דברים שחיפשנו לרחצה ומטריה, ספר דק שאפי מצא בחנות גדולה שהיו בה הרבה מאוד ספרים באנגלית. ואז חיפשנו את הדבר שבגללו בעצם באנו לקניון: נעלי הליכה קלות, ולא שלמות וכבדות כמו אלה שאנחנו סוחבים אתנו עוד מעט חצי שנה. להפתעתנו מצאנו בקלות, ועוד בחנות נעליים רגילה! עכשיו נוכל לבצע את תוכניתנו, לשלוח את הנעליים הכבדות ועוד נעליים חצאיות, ועוד בגדים מיותרים ועוד דברים שלא צריך יותר בחבילה לארץ, והתיקים שלנו יהיו הרבה יותר קלים. מכיוון שמעתה והלאה נתנהל רוב הזמן בתחבורה ציבורית כזאת או אחרת, משקל התיקים חשוב מאוד, וגם נהיה פחות לחוצים לפני עלייה על טיסות שעוד צפויות לנו מקולומבו לדלהי, וומדלהי לבוגדאגרה בצפון מזרח הודו.

הכל היה טוב עד שלפתע הרגשתי כמו דקירת סכין בראש כשהתכופפתי, ואחר כך הופיע הכאב המוכר של רגישות בסינוסים, והפעם ממש בלי הכנה כי לא הייתי מצוננת לפני כן. ניסינו עוד ללכת קצת ליד האגם ולשבת שם ולאכול כמה מאפים שקנינו בקניון, אבל הכאב לא פסק וחזרנו לקניון לקנות כדורים ואז לקחנו טוקטוק למלון, בו אנחנו מבלים מאז בבטלה, כותבים, קוראים ומדברים בסקייפי עם הילדים. אני מרגישה יותר טוב אבל עדיין זקוקה לכדורים ומקווה שהמנוחה גם כן תעזור. לאות הזדהות אפי חטף הצטננות קלה, וכך אפילו התוכנית הצנועה ללכת לטייל למפעל תה ומקדש לידו ירדה מהפרק, ופשוט העברנו את הזמן בקריאה ובשינה.

למחרת, החג נגמר, ונסענו עם בעל הבית למשרד הקטן שליד החברה שמגישה בקשות לוויזות להודו, וחשבנו שיוריד אותנו עם החפצים ומשם אפי ימשיך לבדו לדואר ואני אחכה עם החפצים. אבל להפתעתנו הוא חנה ליד המשרד, וחיכה אתנו עד שנמלא את הטפסים ואחר כך בחברה עצמה, שעה וחצי! מילוי הטפסים היה חוויה בפני עצמה. מעולם בכל שישים ושבע שנות חיי לא נשאלתי לעיר הולדתו של אבא שלי זכרונו לברכה שכבר איננו אתנו עשרות שנים... גם לא במבדקים בטחוניים למקומות עבודה סודיים למדי... הייתי המומה כי באמת אני לא יודעת איפה הוא נולד ברוסיה, להוריו הייתה חווה קטנה לא רחוק מהגבול הפולני, וכשפרצה המהפכה הם נמלטו לפולין שם גדל. ואז אפי החכם ממני אמר זה לא חשוב באמת, תני שם - מוסקווה! הבחור הצעיר שהדפיס הכל שאל זה מקום ברוסיה? וכשהשבנו בחיוב כתב ברצינות. אפי אמר לו שאביו נולד בלודז׳ וכשנשאל על אמו אמר שזה מאוד מסובך (אוסטרווייץ פיינטוששצינסקי!) והבחור אמר: לודז׳, יותר טוב...

סוף סוף, אחרי שהיינו צריכים לומר איפה שירתנו בצבא, והבחור משום מה הבין ששירתתי בחיל האוויר (אני?!!!) והסברנו לו שזה לא מקצוע ומסרנו את כתובות מקומות העבודה שלנו שפרשנו מהם (אני כבר לפני אחת עשרה שנים!) והיינו צריכים לזכור את מספר הויזה שהוצאנו להודו לפני אחת עשרה שנים, ולתת את רשימת הארצות בהן היינו בעשר השנים האחרונות ועוד מיני פרטים. גמרנו, וקיבלנו טפסים מודפסים עם תמונות בגודל מיוחד שעשינו שם, כי תמונות הפספורט הרגילות שיש לנו אינן מתאימות להודים... הגענו לחברה שנמצאת ממש ליד המשרד, ומצאנו אולם גדול ובו אנשים יושבים על ספסלים ומחכים. בעל הבית שלנו לא היסס, דיבר עם הפקיד השמן שישב כמו מלך ליד השולחן, ואפילו לא הביט בנתינים הכנועים המחכים לתורם, והורה לנו להתיישב לידו. נתנו את הטפסים והפקיד אמר שאנחנו צריכים ללכת לשולחן בקצה האולם בו נקבל עוד טופס תמורת תשלום נוסף. הטופס הכיל את כל המידע הבסיסי שכבר מסרנו בטפסים המודפסים והיינו צריכים להדביק אליו בדבק שקיבלנו תמונה נוספת שהבאנו מהמשרד הקטן. אחרי שמילאנו הפקיד אמר לנו שצריך למלא באותיות דפוס,

ואני כמובן מילאתי בכתב... למזלנו נסלח לנו על שלא מילאנו את הטופס הנוסף בעט שחורה, כמו שקראנו באחד הפורומים...

סוף סוף נתנו את הטפסים, וקיבלנו את הדרכונים ומדבקה שעליה כתוב שאנחנו יכולים לבוא בבוקר יום השלישי למרץ ולשים את הדרכון, ולחזור אחרי הצהריים כדי לקחת אותו מוחתם עם הויזה. נקווה שבקשתנו לויזה לשישה חודשים עם כניסות מרובות תתקבל, ואז נהיה חופשיים יותר לגבי זמן השהות שלנו בנפאל.

משם נסענו עם בעל הבית הנפלא בג׳יפ המרצדס המהודר שלו (למרות שהוא סוחר במכוניות יפניות...) לדואר וגם שם, לא הסתפק בהורדה שלנו בחצר, אלא ליווה אותנו פנימה ועזר לאפי בשלבים הראשונים של תהליך שליחת החבילה. לבסוף נפרד מאתנו ואנחנו הודינו לו מאוד, ונכתוב על המלון שלו את השבחים הסופרלטיבים האפשריים בטריפאדוויזר, וגם פה אני מציינת את שם המלון: relief rest ואת שמו:             .

שלחנו אחד עשרה קילוגרמים תמורת חמישים דולר, והשארנו עוד כשלושה קילוגרמים במלון, חלק בפח, וחלק בשקית לכל המעוניין. מכאן תבינו עד כמה דברים מיותרים היו לנו... הדואר הסרילנקי מרשים. בניין גדול ומסודר עם הדר בריטי, פקידים הגאים בעבודתם, ועם כל הביורקטיה עובדים ביעילות ואורזים עבורך את החבילה בצורה הטובה ביותר.

עכשיו היינו חופשיים מחפצים מיותרים ומשוחררים מסידורי הויזה להודו, ויכולנו לנסוע למטלה, העיר הקטנה עם המקדש ההינדי היפה לראות את הפסטיבל המקומי שלהם.