טיסה קצרה של שלוש שעות ואנחנו בדלהי, מתפעלים מהסדר בשדה התעופה המודרני, והמונית ששילמנו עליה במשרד בלי להתמקח והביאה אותנו למלון הקרוב מאוד לשדה. שלא כמוני, אפי היה פעמים רבות בהודו מאז שחזרנו בינואר 2006 והשינויים שחלו בהודו מוכרים לו יותר.
אכלנו ארוחה הודית טיפוסית והלכנו לישון, אך בכל זאת, אנחנו בהודו או לא? לא היו מים חמים במקלחת, ובמהלך הלילה העירו אותנו שלוש פעמים בטלפון, פעמיים השכמה מוזמנת ופעם בקשר לקפה שהזמנו… (אני מקווה שאלה שהיו צריכים להתעורר או לשתות קפה קיבלו את מה שהזמינו לבסוף…) אבל בסך הכל הם היו נחמדים וסידרו לנו מונית לשדה במחיר הוגן.
הטיסה הזולה שהזמנו בעצמנו לבאגדוגרה (שדה התעופה בצפון מזרח הודו שממנו נוסעים לדארג׳ילניג) הייתה אכן זולה, אך התרשלנו ולא בדקנו את הגבלות המשקל, ורק בצ׳ק אין התברר שאנחנו בעודף משקל וזה עולה המון כסף. הדיילת הנחמדה נתנה לנו אפשרות להעביר דברים כבדים מהתיקים הגדולים לקטנים שעולים אתנו למטוס. הצלחנו להקטין את העודף לקילו לכל תיק והיא וויתרה לנו על התשלום. שדה התעופה ענק, וגם החלק של הטיסות המקומיות נמשך לאורך קילומטרים בהם סחבנו את התיקים הקטנים שהפכו עכשיו לכבדים…
באגדוגרה גם כן השתנתה מאוד, וכבר בשדה התעופה יכולנו לקחת מונית משולמת מראש לדארג׳ילינג, ולהפתעתנו המחיר כמעט ולא עלה מאז שהגענו לראשונה במרץ 2005 ! העיר הקטנה הפכה להיות עיר די גדולה, המון בתים חדשים, מלונות, חנויות, בתי ספר פרטיים לכל הגילים, ובעיקר המון מכוניות פרטיות על הכבישים. אחד הדברים שאני זוכרת מהנסיעה לדארג׳ילינג אז, היה מיעוט המכוניות הפרטיות בדרך. היו המון אופנועים, אוטו ריקשה, אופניים, ריקשות אופניים, משאיות וג׳יפים צבאיים, ומשאיות צבאיות, וכמובן פרות…
עכשיו היו המוני מכוניות פרטיות חדשות או לפחות נראות חדשות, והפקקים עצרו את נהג המונית הצעיר, שהתנהג כאילו הוא נהג מירוצים או רוכב אופנוע המשתחל בתנועה בזריזות. הדרך הראשית בעיר וביציאה לכיוון סיליגורי העיר הגדולה באזור, תהפוך לאוטוסטרדה של ארבעה נתיבים בקרוב, והעבודה מתנהלת במלוא המרץ וזאת סיבה נוספת לפקקים.
עוד שינוי באזור באגדוגרה, כל האזור התמלא שדות תה, למרות שזוהי שפלה חמה למדי ואני חשבתי שתה צריך קור וגובה, אבל יכול להיות שהאיכות של התה הזה נמוכה מהאיכות המשובחת של תה דארג׳ילינג שגדל על מדרונות גבוהים.
אכלנו ארוחה הודית טיפוסית והלכנו לישון, אך בכל זאת, אנחנו בהודו או לא? לא היו מים חמים במקלחת, ובמהלך הלילה העירו אותנו שלוש פעמים בטלפון, פעמיים השכמה מוזמנת ופעם בקשר לקפה שהזמנו… (אני מקווה שאלה שהיו צריכים להתעורר או לשתות קפה קיבלו את מה שהזמינו לבסוף…) אבל בסך הכל הם היו נחמדים וסידרו לנו מונית לשדה במחיר הוגן.
הטיסה הזולה שהזמנו בעצמנו לבאגדוגרה (שדה התעופה בצפון מזרח הודו שממנו נוסעים לדארג׳ילניג) הייתה אכן זולה, אך התרשלנו ולא בדקנו את הגבלות המשקל, ורק בצ׳ק אין התברר שאנחנו בעודף משקל וזה עולה המון כסף. הדיילת הנחמדה נתנה לנו אפשרות להעביר דברים כבדים מהתיקים הגדולים לקטנים שעולים אתנו למטוס. הצלחנו להקטין את העודף לקילו לכל תיק והיא וויתרה לנו על התשלום. שדה התעופה ענק, וגם החלק של הטיסות המקומיות נמשך לאורך קילומטרים בהם סחבנו את התיקים הקטנים שהפכו עכשיו לכבדים…
באגדוגרה גם כן השתנתה מאוד, וכבר בשדה התעופה יכולנו לקחת מונית משולמת מראש לדארג׳ילינג, ולהפתעתנו המחיר כמעט ולא עלה מאז שהגענו לראשונה במרץ 2005 ! העיר הקטנה הפכה להיות עיר די גדולה, המון בתים חדשים, מלונות, חנויות, בתי ספר פרטיים לכל הגילים, ובעיקר המון מכוניות פרטיות על הכבישים. אחד הדברים שאני זוכרת מהנסיעה לדארג׳ילינג אז, היה מיעוט המכוניות הפרטיות בדרך. היו המון אופנועים, אוטו ריקשה, אופניים, ריקשות אופניים, משאיות וג׳יפים צבאיים, ומשאיות צבאיות, וכמובן פרות…
עכשיו היו המוני מכוניות פרטיות חדשות או לפחות נראות חדשות, והפקקים עצרו את נהג המונית הצעיר, שהתנהג כאילו הוא נהג מירוצים או רוכב אופנוע המשתחל בתנועה בזריזות. הדרך הראשית בעיר וביציאה לכיוון סיליגורי העיר הגדולה באזור, תהפוך לאוטוסטרדה של ארבעה נתיבים בקרוב, והעבודה מתנהלת במלוא המרץ וזאת סיבה נוספת לפקקים.
עוד שינוי באזור באגדוגרה, כל האזור התמלא שדות תה, למרות שזוהי שפלה חמה למדי ואני חשבתי שתה צריך קור וגובה, אבל יכול להיות שהאיכות של התה הזה נמוכה מהאיכות המשובחת של תה דארג׳ילינג שגדל על מדרונות גבוהים.
לאט לאט התחלנו לעלות להרים, והדרך הפכה צרה מאוד, כשתהום עמוקה פעורה בצדה, ותעלות ניקוז לא מאפשרות ירידה בצדה השני. הנהג מצפצף כל הזמן ומודיע על בואו בדרך המתפתלת מאוד, שהנהגים היורדים בה מעדיפים ׳לחתוך׳ את הסיבוב למרות שאינם יכולים ראות את המכוניות המגיעות מלמטה… בקיצור, פחד אלוהים, אבל לא פחדתי באמת כי זכרתי מהביקור הקודם שהגענו בשלום בדרך הזאת, וברבות דומות לה במקומות אחרים.
הערים הקטנות בדרך היו בנויות על המדרון התלול, בדרך כלל בתים של כמה קומות שהראשונה נמצאת בגובה הכביש והשאר בנויות על המדרון מתחתיו, והעצים הירוקים מכסים את שאר המדרון שיורד עמוק עמוק למטה. הכביש היה במצב הרבה יותר טוב, ורק כשהתקרבנו לדארג׳ילינג ראינו את העובדים מתקנים ומרחיבים את הדרך, ופסי הרכבת הצרה חוצים את הכביש וגורמים למכונית לקפוץ מעט. כך הגענו לאחרי שלוש שעות בלבד ולא אחרי חמש כמו שהיה לפני אחת עשרה שנים.
נכנסנו לעיר ומיד הרגשנו בבית, המונית עצרה בדיוק באותו מקום שעצר לנו הג׳יפ אז, והנהג הביא מיד סבלית חסונה שכרכה חבל סביב שני תיקים וביקשה מהנהג להניח את השלישי הכבד מעליהם וכך יצאה לדרך נעולה בכפכפים פשוטים, עולה בקלות לצ׳ורהאסטה (הכיכר המרכזית) ומשם דרך השוק הקטן, שלידה למלון הקטן בו הזמנו מקום ללילה אחד.
הערים הקטנות בדרך היו בנויות על המדרון התלול, בדרך כלל בתים של כמה קומות שהראשונה נמצאת בגובה הכביש והשאר בנויות על המדרון מתחתיו, והעצים הירוקים מכסים את שאר המדרון שיורד עמוק עמוק למטה. הכביש היה במצב הרבה יותר טוב, ורק כשהתקרבנו לדארג׳ילינג ראינו את העובדים מתקנים ומרחיבים את הדרך, ופסי הרכבת הצרה חוצים את הכביש וגורמים למכונית לקפוץ מעט. כך הגענו לאחרי שלוש שעות בלבד ולא אחרי חמש כמו שהיה לפני אחת עשרה שנים.
נכנסנו לעיר ומיד הרגשנו בבית, המונית עצרה בדיוק באותו מקום שעצר לנו הג׳יפ אז, והנהג הביא מיד סבלית חסונה שכרכה חבל סביב שני תיקים וביקשה מהנהג להניח את השלישי הכבד מעליהם וכך יצאה לדרך נעולה בכפכפים פשוטים, עולה בקלות לצ׳ורהאסטה (הכיכר המרכזית) ומשם דרך השוק הקטן, שלידה למלון הקטן בו הזמנו מקום ללילה אחד.
 |
| כן, אלה המזוודות שלנו... |
הכל נראה מוכר והשינויים באמת מזעריים, בעיקר תוספות של חנויות של טלפונים ניידים וסניפים של kfc ופיצה האט. המלון שהיה בבעלות טיבטית היה קטן מאוד וכך גם החדר, אבל מיד ראינו שעוד משהו לא השתנה בדארג׳ילינג, וזה הקשר של האינטרנט… לא היה שום קשר כזה והבעלים הצעיר התנצל מאוד…
ראשית הלכנו למקום שבו זכרנו את המלון של ידידינו צ׳רינג וסונג מיט, שעליהם כתבתי הרבה בבלוג של הודו. הוא בן של סיני שהשתקע בדארג׳ילינג והתחתן עם בת שבט הלאפצ׳ה המקומית. בזמן מלחמת סין הודו גורש עם הבן הבכור ושניהם נאסרו על ידי אנשי מאו בתקופת המהפכה התרבותית. סונג מיט היא בת לאפצ׳ה ושאמאנית חובבת, עם רגישות מיוחדת ויכולת ניבוי. כשפגשנו אותם לפני אחת עשרה שנה הם בדיוק פתחו את המלון בנוסף למסעדה סינית שהייתה להם בשוק. אפי זכר את המקום הקרוב מאוד לכיכר, ואכן שם הוא היה, אך סונג מיט וצ׳רינג לא היו שם, וביקשנו מהצעיר שעבד שם לומר להם שבאנו ושנפגוש אותם בערב כשיחזרו מהמסעדה.
משם המשכנו לחפש סים מקומי לטלפון, מבצע שהתברר כמסובך אפילו יותר ממה שקראנו ברשת, המקום הראשון שהפנו אותנו אליו אמר שאין לו, והפנה אותנו למול, הרחוב הראשי של העיר בו נמצאות החנויות של התיירים. אך גם שם לא מצאנו, ואז הפנו אותנו יותר למטה למשרד של חברת airtal, חברת הסלולר הגדולה שהמליצו לנו לקנות אצלה. הגענו למשרד וכמובן שחיכינו בתור, כששלושה אנשים עובדים אך רק אחת יכולה באמת לעזור לאנשים… משהו שנראה מוכר והודי למהדרין…
האישה ׳שבאמת עוזרת׳ רצתה צילום של הדרכון והוויזה להודו, והמלצה של המלון בו אנחנו גרים, ושני צילומי פספורט כדי שנוכל לקנות סים שיהיה מתאים לפעולה בדארג׳ילינג ובסיקים.
בדרך לחנות עם מכונת צילום, אפי נזכר בעוד ידיד שהכרנו בביקור הקודם בדארג׳ילינג, אדון פודור הצעיר, שסיפר לנו על משפחתו שמהווה יחידה כלכלית אחת עם חנות בכלכותה, ובדארג׳ילינג, ומפעל שקיות פלסטיק בביהר ועוד, והכל מנוהל על ידי הסבתא שלו, שבעלה ואביו חסידים של גורו בכפר קטן לא רחוק מדלהי. מצאנו את החנות בקלות על פי צילומי הגורואים שתלויים מעל הכניסה, והבחור הצעיר זיהה אותנו ושמח מאוד לפגוש אותנו. הוא הספיק לעבור ״סטאז׳״ בכל עסקי המשפחה והיה גם בדלהי במרכז הפיננסי, אך החליט לחזור לדארג׳ילינג ולעבוד בחנות. סיפרנו לו על עצמנו ועל הטיול והוא נתן לנו עצות לגבי הנסיעה לקלינפונג שתכננו לעשות והמליץ לנו לבוא בערב כשאביו נמצא.
ראשית הלכנו למקום שבו זכרנו את המלון של ידידינו צ׳רינג וסונג מיט, שעליהם כתבתי הרבה בבלוג של הודו. הוא בן של סיני שהשתקע בדארג׳ילינג והתחתן עם בת שבט הלאפצ׳ה המקומית. בזמן מלחמת סין הודו גורש עם הבן הבכור ושניהם נאסרו על ידי אנשי מאו בתקופת המהפכה התרבותית. סונג מיט היא בת לאפצ׳ה ושאמאנית חובבת, עם רגישות מיוחדת ויכולת ניבוי. כשפגשנו אותם לפני אחת עשרה שנה הם בדיוק פתחו את המלון בנוסף למסעדה סינית שהייתה להם בשוק. אפי זכר את המקום הקרוב מאוד לכיכר, ואכן שם הוא היה, אך סונג מיט וצ׳רינג לא היו שם, וביקשנו מהצעיר שעבד שם לומר להם שבאנו ושנפגוש אותם בערב כשיחזרו מהמסעדה.
משם המשכנו לחפש סים מקומי לטלפון, מבצע שהתברר כמסובך אפילו יותר ממה שקראנו ברשת, המקום הראשון שהפנו אותנו אליו אמר שאין לו, והפנה אותנו למול, הרחוב הראשי של העיר בו נמצאות החנויות של התיירים. אך גם שם לא מצאנו, ואז הפנו אותנו יותר למטה למשרד של חברת airtal, חברת הסלולר הגדולה שהמליצו לנו לקנות אצלה. הגענו למשרד וכמובן שחיכינו בתור, כששלושה אנשים עובדים אך רק אחת יכולה באמת לעזור לאנשים… משהו שנראה מוכר והודי למהדרין…
האישה ׳שבאמת עוזרת׳ רצתה צילום של הדרכון והוויזה להודו, והמלצה של המלון בו אנחנו גרים, ושני צילומי פספורט כדי שנוכל לקנות סים שיהיה מתאים לפעולה בדארג׳ילינג ובסיקים.
בדרך לחנות עם מכונת צילום, אפי נזכר בעוד ידיד שהכרנו בביקור הקודם בדארג׳ילינג, אדון פודור הצעיר, שסיפר לנו על משפחתו שמהווה יחידה כלכלית אחת עם חנות בכלכותה, ובדארג׳ילינג, ומפעל שקיות פלסטיק בביהר ועוד, והכל מנוהל על ידי הסבתא שלו, שבעלה ואביו חסידים של גורו בכפר קטן לא רחוק מדלהי. מצאנו את החנות בקלות על פי צילומי הגורואים שתלויים מעל הכניסה, והבחור הצעיר זיהה אותנו ושמח מאוד לפגוש אותנו. הוא הספיק לעבור ״סטאז׳״ בכל עסקי המשפחה והיה גם בדלהי במרכז הפיננסי, אך החליט לחזור לדארג׳ילינג ולעבוד בחנות. סיפרנו לו על עצמנו ועל הטיול והוא נתן לנו עצות לגבי הנסיעה לקלינפונג שתכננו לעשות והמליץ לנו לבוא בערב כשאביו נמצא.
.
חזרנו למלון של סונג מיט וצ׳רינג וחיכינו הרבה עד שהם הגיעו, והייתה פגישה מרגשת מאוד, סונג מיט כמעט שלא השתנתה, ורק קצת קצת התרחבה, וצ׳רינג הזדקן קצת אבל עדיין נראה ביישן וצנוע כמו שזכרנו אותו.
החלפנו קצת אינפורמציה אבל התחיל להיות מאוחר והיינו צריכים לחזור למלון כיוון שהשער שלו נסגר בעשר, וגם היינו עייפים מהטיסה והנסיעה המפרכת לדרג׳ילינו. קבענו שלמחרת בבוקר נבוא עם הדברים למלון.
בבוקר הגיע הצעיר מהמלון שסונג מיט מינתה לטפל בנו, עם סבל שקשר את כל התיקים בחבל וכרך סביב ראשו והלכנו בשיירה אחריו עד למלון. החדר היה די גדול, בסיסי אבל עם חלונות גדולים לנוף שאי אפשר היה לראות בגלל הערפל, והייתה בו אפילו טלוויזיה שהיה צריך להפעיל מחדש אחרי שהייתה מושבתת זמן ארוך.
יצאנו לסדר את עניין הסים, וקנינו בדרך כמה דברים שהיינו צריכים. המול, היה מלא בקונים ובקייטנים בנגלים מהשפלה , היה קל לזהות אותם בשמלות הסארי הדקיקות של הנשים, ובסוודרים הדקים ובצעיפים הכרוכים סביב ראשם של הגברים שנראו כאילו חטפו כאבי שיניים והם מחממים את הלחיים…
בכיכר העיר הייתה הפגנה שקטה של נשים טיבטיות בבגדים המסורתיים ועל הבמה עמדו הנשים המכובדות וקראו נאומים לכבוד יום ההתקוממות נגד סין ב 1959, שבעקבות כישלונה הדלאי לאמה עבד את טיבט עם קבוצה קטנה של נזירים ועוזרים. היום עצמו היה יום קודם, כשהגענו, והפסדנו את המצעד הגדול עם כל תלמידי בית הספר הטיבטי והנזירים עם הדגלים, והזקנים עם הכתובות על ווסט ים צהובים: free Tibet וכדומה. הנשים וכמה גברים שהצטרפו שרו בהתלהבות ועצמו את עיניהן והצמיד את כפות ידיהן, אך בסך הכל זו הייתה הפגנה קטנה והעוצמה שהרגשנו בביקור הקודם נראתה לנו פחות חזקה.
ירדנו לשוק וחיפשנו את המסעדה הוותיקה של סונג מיט וצ׳רינג כדי להזהיר אותו שאייר טל, חברת הטלפונים שממנה קנינו את הסים יכולים לצלצל ולשאול עלינו. אבל המסעדה הייתה עדיין אפלולית, ומצאנו רק את אחותו של צ׳רינג, מורה בבית הספר Mount Hermon בו למדו צ'רינג ואחיו, שיצאה לגמלאות לא מכבר. שמחנו לפגוש אותה והיא ידעה מי אנחנו וגם האנגלית שלה משובחת כמו זו של אחיה ואשתו.
חזרנו למלון כי קבענו שיחה עם בתנו, ואכן הצלחנו לדבר קצת ולראות את הנכדות. סונג מיט וצ׳רינג הגיעו למרפסת ועמדו לצאת לעבודה במסעדה. הם ניסו להאכיל אותנו, אך אנחנו היינו מלאים מארוחת הבוקר הענקית שהוגשה על הגג במלון שעזבנו, ונפרדנו מהם אחרי שיחה קצרה. בצהריים הלכנו לאכול במוסד וותיק ומכובד בדארג׳ילינג, Glanery, בית תה שהיה בסגנון בתי התה האנגלים, והיום מנסה לענות על דרישות הדור הצעיר אשר לא ידע את הבריטים, ומגיש סוגי קפה שונים, עוגות וארוחות קלות בסגנון מערבי.
המשכנו לחנות של מר פודר, ומצאנו שם את האבא, שגם הוא זכר אותנו ושמח לפגוש אותנו. הפעם ניצלנו את הפגישה בצורה יעילה, החלפנו כסף בשער טוב, וקיבלנו נהג עם מכונית קטנה שייקח אותנו לקלימפונג וילווה אותנו שם ויחזיר אותנו. חוץ מזה קיבלנו טיפים על הנסיעה לנפאל. מסתבר שלא צריך לנסוע עד ביהאר כדי לעבור את הגבול לנפאל, ויש מעבר הרבה יותר קרוב, מאוד נוח ופתוח הרבה שעות, וממנו יוצאים אוטובוסים מיוחדים לנסיעת לילה וחלק מהיום (בין 14ל16 שעות) לקטמנדו. שמחנו מאוד, כי המחשבה לטוס בחזרה לדלהי ומשם לטוס שוב לנפאל ואולי שוב להצטרך לישון שם, די דיכאה אותנו, שלא לדבר על ההוצאה הכספית הגדולה שכרוכה בכך. הוא גם המליץ לנו לנסוע לסיקים בצורה שתקצר לנו את הדרך חזרה לדארג׳ילינג בצורה משמעותית, ויצאנו ממנו שמחים ועליזים. בערב שוב נפגשנו עם סונג מיט וצ׳רינג והפעם הם הצליחו להאכיל אותנו בארוחה שהוכנה לנו על פי בקשתם ונהנינו מאוד.
המשכנו לחנות של מר פודר, ומצאנו שם את האבא, שגם הוא זכר אותנו ושמח לפגוש אותנו. הפעם ניצלנו את הפגישה בצורה יעילה, החלפנו כסף בשער טוב, וקיבלנו נהג עם מכונית קטנה שייקח אותנו לקלימפונג וילווה אותנו שם ויחזיר אותנו. חוץ מזה קיבלנו טיפים על הנסיעה לנפאל. מסתבר שלא צריך לנסוע עד ביהאר כדי לעבור את הגבול לנפאל, ויש מעבר הרבה יותר קרוב, מאוד נוח ופתוח הרבה שעות, וממנו יוצאים אוטובוסים מיוחדים לנסיעת לילה וחלק מהיום (בין 14ל16 שעות) לקטמנדו. שמחנו מאוד, כי המחשבה לטוס בחזרה לדלהי ומשם לטוס שוב לנפאל ואולי שוב להצטרך לישון שם, די דיכאה אותנו, שלא לדבר על ההוצאה הכספית הגדולה שכרוכה בכך. הוא גם המליץ לנו לנסוע לסיקים בצורה שתקצר לנו את הדרך חזרה לדארג׳ילינג בצורה משמעותית, ויצאנו ממנו שמחים ועליזים. בערב שוב נפגשנו עם סונג מיט וצ׳רינג והפעם הם הצליחו להאכיל אותנו בארוחה שהוכנה לנו על פי בקשתם ונהנינו מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה