16.9 פאטפורי סיקרי

בשמונה בבוקר חיכה לנו הנהג שישן במלון כבר בלילה, ויצאנו לדרך, כשהתחנה הראשונה היא פאטפורי סיקרי, עיר רפאים שמורה היטב מהתקופה המוגהולית. כל הדרך (ארבעים קילומטרים מאגרה) ירד גשם. כשהתקרבנו לעיר, עמדו כמה צעירים והרימו את היד בתקיפות לסמן לנהג לעצור. חשבנו שהם בעלי תפקיד רשמי כלשהו, ואולי גובים מס מתיירים שנכנסים לעיר, כי הם היו מאוד רציניים ורשמיים. אבל מהר מאוד התברר שהם פשוט רוצים שניקח אותם כמדריכים, והם עוצרים כל מכונית עם תיירים לבנים שהם רואים מתקרבת. הנהג ידע מה הם רוצים אבל עצר בכל זאת, ודיבר אתם אחרי שאנחנו סירבנו להצעותיהם/ תביעותיהם לקחת מדריך, ורק אחרי שדרשנו ממנו לנסוע יצאנו שוב לדרך.
זוהי דוגמא לפער התרבויות בינינו ובין ההודים. הנהג לא חשב שתפקידו להגן עלינו מפני הנודניקים האלה, והוא הרגיש אליהם סימפטיה, כקולגות שמתרנסים גם הם מתיירים מפונקים כמונו. אנחנו היינו בטוחים שזה אחד מהתפקידים המרכזיים שלו, ואחד היתרונות הגדולים בנסיעה במכונית שלנו, מוגנים מהטרדות כאלה. שני הצדדים צודקים, ואין שום סיכוי שיבינו זה את זה בנושא הזה.
פאטהפורי סיקרי הרשימה אותנו בבניינים האדומים בסגנון המוהגולי הפשוט והסימטרי מאוד, וגולת הכותרת שלה: המסגד עם סבכת האבן היפה ביותר בהודו. אני ראיתי אותו רק מרחוק, מכיוון שירד גשם די חזק, והייתה רוח והיינו צריכים ללכת לרוחב חצר גדולה מאוד יחפים, כדי להגיע אליו. החלטתי שהמראה היפה הזה לא מצדיק את הסיכון להיווצרות סדקים מכאיבים ברגלים בגלל הרטיבות.
בכלל הייתה בי איזה התנגדות לסגנון הטיול הזה, שבו מנסים לראות כמה שיותר ולנצל כמה שאפשר את המכונית, כי משלמים עליה. בבורמה הייתה לזה הצדקה, כי באמת לא נחזור אליה ובאנו רק לשבועיים, אבל פה ראינו בסך הכל איזור אחד בהודו הגדולה, ועוד אתר חשוב אחד לא ישנה את הרושם שלי ממנה. אפי דווקא נכנס לעניין חזק, וכל הזמן ניסיתי לרסן את נחישותו להספיק כמה שיותר.
אחרי פאטהפורי סיקרי נסענו דרך אגרה לגאוואליור, תחנה בדרך לאורצ'ה שבה התעתדנו לישון בלילה.
בגאווליור ראינו מבצר גדול וארמון, ששרידי הצבע הכחול העז שקישט אותו עדיין נראו על חלק מהבניינים. ראינו שני מקדשים בנוסח קוג'אראהו – עם תבליטי אבן יפים שחלקם נשים יפות וסקסיות ויחסי מין בין זוגות. אבל החוויה הנחמדה ביותר בגאוואליר הייתה פגישה עם חמישה סיקים קשישים, פנסיונרים של הממשלה מצאנדיגרה, העיר המודרנית שהוקמה כדי להקל את הלחץ מעל דלהי. הם היו במסע עלייה לרגל לקבר של גורו באיזור, ובדרך ביקרו בגאווליר. הם היו ציוריים וקרנו מהם חום אנושי ושלווה, יושר ופשטות, שהיו שונים מאוד מהאטימות והאדישות של ההודים שפגשנו מאז שחזרנו להודו.
המשכנו לאורצ'ה בדרך חתחתים של בורות ובוץ, כשהנהג מתמרן בין המכשולים על הכביש, הפרות הצועדות או שוכבות באמצע הדרך, הכלבים התוקפניים שהחליטו להתקיף את המכונית מדי פעם, עגלות רתומות לשוורים, ריקשות ואופנים, אופנועים, משאיות ואוטובוסים, וסתם מכוניות רגילות. הכביש היה צר והתרומם די גבוה מעל פני האדמה, כך שכל פעם שהוא ירד כדי לפנות מקום למכונית שבאה ממול, נסענו באלכסון כששני גלגלים על הכביש ושנים על הקרקע – הרבה מתחתיו...
בכלל נהיגה בכבישי הודו, במיוחד במרכז הודו שבו יש הרבה מאוד פרות על הכביש, דומה להחלקה על קרח בסגנון "סלאלום". כולם נכנסים כשהם מחליטים להיכנס, ואף אחד לא מתחשב בשני, והנהיגה מלווה בצפירות בלתי פוסקות, כדי להעיר את הפרות המנומנמות או להזהיר את האנשים הצועדים להם בשלווה בכביש כאילו אין בו מכוניות.
הנוף היה בעיקר כפרי – כפרים עלובים עם בקתות קש קטנות, ומשאבה שממנה שואבים מים לג'ריקנים או מתרחצים לידה, ושדות קטנים שלא הראו מסודרים ומטופחים. מדי פעם עברנו בעיירה כפרית, וכולן היו ממש מצבור של אשפה הזרוקה בערמות לאורך הרחוב הראשי, בתוספת שלוליות ובוץ משני צדי הכביש, שצואת הפרות התווספה אליו בטבעיות.