17.9 נסיעה לויפין ותפילה בבית הכנסת

עדיין הייתי בחזקת חולה ולא היינו בטחים מה נעשה והחלטנו לברר על הנסיעה למונאר בלשכת התיירות הממשלתית ליד החוף. שאלנו גם על המעבורת ונודע לנו שאפשר להגיע לתחנת האוטובוס המרכזית בעיר הגדולה גם דרך המעבורת ולהמשיך על הגשרים הגדולים בדרך קצרה יותר מזו שבה הגענו. הפקידה המליצה לעבור לאי קטן, ויפין, ולנסוע לחוף הרחצה שלו. מכיוון שכשאנחנו שומעים את המילים: סירה, לשוט, וכו' אנחנו לא עומדים בפני הפיתוי, עלינו על המעבורת שחנתה בקרבת מקום ויצאנו עם המכוניות, האופנועים והולכי הרגל לאי ויפין.
עלינו על אוטובוס שהיה אמור להגיע לחוף הרחצה וחשבנו שלפנינו נסיעה של כמה דקות, משום שבמפה האי נראה קטן מאוד. נסענו כמעט שעה, בכביש ארוך מאוד שחצה את כל האי. בהרבה מקומות הים נכנס אל היבשה והכביש הופך לגשר קטן, והנוף כולו מאוד מצועצע: בתים נמוכים, עצי דקלים ובננות, כנסיות, מקדשם הינדיים ומוסגדים – כולם בערבובביה עליזה אחת.
החוף עצמו היה אכזבה גדולה: אין שם מפרץ כמעט והגלים גבוהים ומביאים עלים וצמחים לחוף הצר והאורך. אין כמעט מסעדות ומקומות לשבת על החוף וגם לא היו שם כמעט תיירים. אחרי גואה וחופיה היפיפיים היה קשה להתפעל.
חזרנו למעבורת, והפעם האוטובוס דהר וממש עשה 'חרקות', והגענו למעבורת שהייתה סירה להולכי רגל בלבד. גבר בגילנו בערך, בעל מראה נשוא פנים, וסימן מיוחד מצוייר על מצחו, שאל אותנו מהיכן אנחנו ומה שמנו והציג עצמו לפנינו. אפי שאל מהיכן הוא חוזר ומה הסימן המיוחד על מצחו והוא הסביר שהגורו שלו הגיע והסימן הוא אות מסירות לווישנו, בניגוד לנקודה האדומה הרגילה שיש בפוג'ה לשיווה. הגבר התפעל מהידיעות של אפי בהינדואיזם ושמח מאוד שאנחנו מתעניינים בתרבות ההודית. הוא בן 55 ופרש מהחיים ומתמסר רק למדיטציה והגות ושמיעת גורואים שונים. אפי ביקש לצלם אותו, והוא התעקש להצטלם גם אתי, ואתם יכולים לראות כמה חם ולח היה על הסירה בשעת הצהריים.
חזרנו למלון לנוח ולאזור כוח לקראת התפילה בבית הכנסת. יצאנו מוקדם כדי לראות את שוק התבלינים, שהוא למעשה הרבה חנויות תבלינים, כולן חנויות לתיירים, ואילולא האנשים הקוצ'ינים היו כל כך נחמדים ואנושיים היינו כועסים שהגענו למלכודת תיירים טיפוסית. צריך לציין שגם בקוצ'ין יש נודניקים שמנסים למכור להציע ריקשה או טיולים בסירות כמו במקומות אחרים. ההבדל הוא בהתנהגות האנושית שלהם, וחוש ההומור שלהם: נהגי הריקשה מזמינים אותנו תמיד לנסוע ב'פרארי' שלהם וכו'.
התפילה התחילה לבסוף באיחור גדול, כי לא היו מספיק גברים למניין והרב גם הוא אחר להגיע. בית הכנסת העתיק מרשים מאוד: רצפת חרסינה סינית מצויירת, והמון מנורות שמן תלויות שלחלק גדול מהן הכניסו נורות חשמל. הבמה מעוטרת בפיתוחי עץ מוזהבים, והתיקרה הגבוהה משובצת בקורות עץ יפים.
חוץ מזוג צעיר שמוצאם מבובמיי וחזרו מהארץ להודו, ושני יהודים מקומיים היינו עוד כמה תיירים, ושלושה יהודים שנקלעו לקוצ'ין בקונגרס של בשמים: שניים מתורכיה ואחד מישראל, כימאי העובד בשנחאי, מכל המקומות בעולם. אחרי התפילה אפי התכבד באמירת קידוש על היין בסוכה וכולנו התפעלנו מהאתרוגים הענקיים תוצרת הודו שהיו תלויים שם.