14.9 – 15.9 טיסה מבורמה להודו וביקור באגרה

הטיסה הייתה קצרה מאוד, רק שלוש שעות והרווחנו עוד שעה במעבר, כך שהגענו לדלהי ב-1 בלילה. התכנון שלנו לנסוע ברכבת לאגרה, כפי שהציע לנו הודי נחמד שישב אתנו בחדר ההמתנה לעליה למטוס, לא היה כל כך נוח. חשבנו שנגיע מוקדם בבוקר וניסע לרכבת שיוצאת ב-6 בבוקר, אבל הגענו לתחנה בסביבות 3 בבוקר, וכולה הייתה מלאה אנשים ישנים על הריצפה בכל מקום. המראה הזכיר לי את הסצינה הידועה בסרט "חלף עם הרוח", שבה מאות פצועים שוכבים על הקרקע בתחנת הרכבת ומחכים לעזרה, רק שפה אף אחד לא זז ולא השמיע קול.
הקופות היו סגורות כמובן, ורק בחלון המודיעין היה מישהו, שאמר שהקופה תיפתח ב-5 בבוקר ואז נוכל לקנות כרטיסים. עברנו איכשהו מעל הישנים עם התרמילים הכבדים שלנו, והגענו למה שנקרא: "waiting room", כלומר חדר שבו מחכים נוסעים שיש להם זמן ארוך בין רכבת לרכבת, ויש שם שירותים ומקלחת וכיסאות לנוח עליהם. הכל היה מלא באנשים ישנים. אחר כך התברר לנו, שחלק גדול מהם היו פשוט נוסעים שהגיעו כמונו מוקדם מדי, ולא יכלו להרשות לעצמם לקחת מלון, או שהיו צריכים לצאת מוקדם בבוקר וחששו לאחר. ישבנו על כיסאות בחוץ והשענו את הראשים על התרמילים הקטנים כשתרמילים הגדולים משמשים להם בסיס, כדי שלא ייגנבו. נמנמנו כך במשך כשעתיים עד חמש. ואז החלה תנועה בתחנה, אנשים קמו מהסדין או הגלימה שעליה ישנו, התרחצו והסתרקו והתארגנו לנסיעה. רק הקבצנים חסרי הבית המשיכו לישון כשהמהומה סביבם אינה מפריעה להם.
לרחבה שלידנו הגיעה קבוצה גדולה מאוד של צעירים שנראו "ילדים טובים", רציניים ושקטים. כולם עם מזוודים ותיקים, וכולם הניחו הכל בערימה משותפת. הם שוחחו ביניהם בעליזות והלכו וחזרו עם כוס צ'אי או משהו אחר לאכול או לשתות. אפי שאל אחד מהם מי הם, והתברר שכולם תלמידי השנה השלישית בבית הספר לרפואה בקוואליור, אחד המקומות שאנחנו מתכננים להיות בהם במאדיה פאראדש. הם באו לשבוע של פעילות תרבותית של שירים וריקודים מסורתיים, במסגרת "שבוע תרבות" של כל בתי הספר לרפואה במרכז הודו. הרעיון נשמע ממש נחמד, והופתעתי לראות שכמעט מחצית התלמידים הן בנות! הם הגיעו מקוואליור אחרי נסיעת לילה, ועמדו להמשיך לקולג' שבו יתאכסנו וייפגשו עם התלמידים מבתי הספר האחרים. כך מכינים בהודו את הדור הבא של הרופאים!
הנסיעה לאגרה הייתה קלה ונעימה, מחלקה ראשונה ומיזוג אוויר, וכיסאות מתכוונים לאחור – ישנו רוב הזמן.
הירידה מהרכבת הייתה שוק תרבותי אחרי השבועים שבהם בילינו בנעימים במינאמר המפנקת. אגרה ידועה כאחד המקומות הקשים ביותר בהודו מבחינת הטרדת תיירים בהצעות להדרכה, טקסי, אוטוריקשה, ריקשה, מלון וחנויות שונות.. חשבנו שאנחנו בטוחים כשנהג הטקסי 'לכד' אותנו מיד כשירדנו מהרכבת, אך הוא לקח אתו עוד נוסע, שהתגלה כמדריך שמנסה למכור את עצמו תוך כדי נסיעה ואי אפשר להימלט ממנו עד המלון! זו הייתה רק ההתחלה, בכל מקום שהופענו קפצו מיד אנשים והציעו את מה שיש להם למכור, והטרידו שוב ושוב, למרות פני הפוקר שלבשנו, (ראיתי שההודים עצמם עושים זאת כשמטרידים אותם) ולמרות ה"לא" התקיף שלנו.
המלון שהלונלי פלנט המליץ עליו בחום היה באמת נעים, עם גינה גדולה בחצר הפנימית ואנשים יושבים ואוכלים במרפסת. אבל החדר היה 'הודי' למהדרין – אם כי היו בו מגבות וסדינית לבנים.
נחנו קצת ויצאנו לראות את הטאג' מאהל אחרי שיחת טלפון קצרה עם הדס, בתנו רק כדי להיות בטוחים ששום דבר רע לא התרחש בשבועים האחרונים, ושיחה עם חברת הנסיעות שבה שכרנו את המכונית והנהג כדי שידעו באיזה מלון אנחנו משתכנים.
ככל שהתקרבנו לטאג' מאהל השמים התעננו ולבסוף התחיל גשם, מין זרזיפים מטרידים אבל לא מפריעים באמת. כרטיס הכניסה לזרים יקר בצורה שערורייתית, ולכן מספקים לזרים כפיצוי בקבוק מים מינרלים קטן וכיסוי נעל, מבד חד פעמי כדי שלא יצטרכו ללכת יחפים. הזרים אמורים גם לעמוד בתור נפרד לבדיקה הבטחונית המחמירה, אבל התיירים ההודים מתעלמים מכך ונדחפים קדימה כך שכולם עומדים ביחד.
היחס בין מספרי התיירים הזרים להודים הוא אחד לאלף והאווירה כולה היא הודית: צעקות, דחיפות, צלמים מארגנים את המבקרים לפוזה מול המבנה המרכזי, ומפריעים לשאר הקהל להסתכל או לעבור משם, סדרנים עם משרוקיות מצפצפים כמו בבריכה או בים, ומכוונים את המבקרים להתקדם ליציאה ולא לצאת מהכניסה כדי שלא תיפקק.
כל הזמן היה מעונן מאוד או שירד גשם וזה לא הוסיף ליופי של המקום. אבל למרות כל אלה - וזוהי גדולתו של הטאג' מאהל – זהו מבנה מפליא בפשטותו ובסימטריות המושלמת שלו. אני בטוחה שאילו היינו רואים אותו כשסביבנו תיירים שוויצריים בשוויץ היינו מרגישים התרוממות רוח ואפילו קדושה.
אחרי הביקור רצינו לאכול במסעדה לא הודית ממש ושוב השתמשמנו בהמלצות הלונלי פלנט ואחרי התברברות ונסיעה בריקשה מצאנו מסעדה נחמדה לתיירים וישבנו בגשם שהפך שוטף וסוחף.