המעבר ללדאק

בערב נודע לנו שיצטרף אלינו נוסע חמישי שיוזיל קצת את המחיר, בן של משפחה הודית שהיתה במלון ביחד עם קבוצה שלמה שנסעה בשני מיניבוסים והמשיכה ללאדאק. היום הבא עבר בבטלה, הבחור ההודי הגיע בבוקר והתברר שהוא בוגר תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה ומתעתד לנסוע באוגוסט לשיקגו ללימודי התואר השני. במלון היו גם שני לבנים מעניינים: אפגני שנראה כסטריאוטיפ של הומו אירופי, והסתבר שהוא עובד בארגון של האו״ם המכין תוכניות לימוד באפגניסטן, אך מבלה את חייו כבר שנים באירופה ועושה דוקטוראט בבריטניה. השני היה אוסטרלי מבוגר וקצת מסוגר שמבלה שנים ארוכות במזרח בפקיסטן ובהודו, וגם בלאדאק שהה זמן ארוך.

הלכנו לאכול במסעדה היחידה פתוחה שגם אליה נכנסים מהדלת הצדדית עם ההודי ואיתי שהצטרף לנסיעה ללאדאק. היה נחמד לשבת במיזוג ולהגיש כמו תיירים בכיר שנראתה עכשיו כמו עיר רפאים, בלי תיירים, כמעט בלי תחבורה ברחובות, חנויות סגורות ואפילו ההטרדה הרגילה של נהגי שיקארות ובכלי בתי סירות וחנויות חסרה לנו…

אחרי הארוחה הלכנו לנוח ונדברנו להיפגש בשבע ולצאת לגהאת הקרובה לבית הסירות של בן שמשם יביא אותנו ג׳וויד, בכל בית הסירה אליה ושם נאכל ארוחת ערב ונחכה למונית שתיקח אותנו ללאדאק בלילה, אולי ב12 או מאוחר יותר.

בשבע יצאנו מהמלון, אנחנו עם כל התיקים הכבדים שלנו, ואיתי עם התרמיל הגדול שלו,  והבחור ההודי עם התיק הצנוע שלו… עלינו על שתי אוטוריקשות שניסו לשלש את המחיר והסבירו לנו שזה מסוכן מאוד להגיע לגהאת מספר אחת, כאילו רק הגענו בטיסה מדלהי ואיננו יודעים מה המצב באמת… בכל אופן הגענו לגהאת ולהפתעתי הצלחנו כולנו להיכנס לסירה הצרה והקטנה עם כל הכבודה וג׳וויד החמוד חתר והוביל אותנו בבטחה לבית הסירה שלו.

מיד נערך השולחן ושוב ארוחת ערב נפלאה, גדולה ועשירה ומפנקת. אחרי הארוחה נשארנו לשבת על המרפסת, ולפטפט קצת, ואז חלק הלכו לישון במיטות בסירה של בן ונועה שהיו בה המון חדרים מופרדים בווילון, וחלק נשארו לשבת ולקרוא או לראות סרטים וסדרות כמוני בטאבלט כמוני… הזמן עבר די מהר אך בשתים עשרה בערך ג׳וויד הודיע שהמונית תגיע רק באחת וחצי או מאוחר יותר מפני שצריך לעבור כמה עמדות בדיקה של הצבא ואחת מהן נפתחת רק בשלוש ולכן אין טעם לצאת קודם. אחרי אחת וחצי יצאנו שוב בסירה לרחוב הראשי הדומם, ומצאנו שם מונית אחרת שנוסעיה ההודים או הקשמירים עמדו על הכביש וושוחחו עם הנהג ועוד כמה נהגים, וג׳וויד נראה קצת מודאג, שאלנו אותו מה קרה והוא סיפר שאחד הנהגים נהרג, אמנם בנסיעה לכיוון אחר מזה שאנחנו נוסעים אליו, אבל כולם נרגשים וחוששים. אחרי הנסיעה מארו לסרינאגאר הרגשנו כבר כמו חיילים וותיקים ולא כל כך פחדנו, מה גם שידענו שברגע שנצא מקשמיר עצמה וניסע בלאדאק הכל יהיה שקט ובטוח.

יצאנו לדרך ואחרי זמן קצר עצרנו בקצה תור ארוך של מכוניות שחיכו לבדיקה של הצבא. אך כעבור זמן לא רב המכוניות הראשונות התחילו לנסוע כשכל הנהגים שיצאו מהמכוניות לקשקש רצים מהר ומי שמגיע עוקף את שאר המכוניות העומדות שנהגיהן עוד לא חזרו אליהן.צרק מכונית אחת ירדה מהכביש ונבדקה ביסודיות על ידי החיילים, וכל השאר נסעו לדרכן בלי שאפילו האירו לתוכן בפנס.

מכאן ואילך הדרך נמשכה כמעט בלי הפרעה, עברנו במקום בו מקובל לשלם על הנסיעה בכביש ושני אזרחים גבו את הסכום ונתנו קבלות במהירות כאילו אנחנו לא באמצע הלילה, חוששים מצעירים חמומים ופטריוטים שיזרקו עלינו אבנים. כל המחסומים אחרי המחסום הזה היו מורמים ואף אחד לא גבה כסף או עצר אותנו וכבר יצאנו מהעיר בכלל, ועברנו דרך עיירות קטנות ויפות, ובין שדות ובתים כפריים,צו אז העייפות גברה עליי ושלא כרגיל בנסיעות, נרדמתי, וכנראה גם שאר הנוסעים. כשהתעוררתי הרגשתי שאנחנו עולים וראיתי את ההרים משני צדי הכביש. הדרך התפתלה ורוב הזמן הייתה די טובה, סלולה ולא צרה מאוד, והתהום בצדי הכביש לא נראתה כל כך מפחידה. היו כמה קטעים שהכביש הפך לדרך מלאה אבנים והמכונית קיפצה עליהן וטיל טלה אותנו אך רק קטע אחד, של עשרה קילומטרים היה קצת מפחיד, במיוחד מפני שהבוקר החל להאיר בסביבות חמש וראינו את הגובה בו אנחנו נוסעים… התחלנו לעבור בכפרים מוסלמים קטנים ונחמדים, בכל אחד מסגד קטן בסגנון המיוחד של קשמיר, משהו הדומה לפגודה יפנית קטנה ומעליה כיפה קטנה הדומה לבצל ירוק שבקצהו יש חצי ירח כמקובל במסגדים בכל העולם. הנשים הלכו רק עם צעיף או מטפחת על ראשן ורוב הגברים היו עם זקן קטן או גדול ורק הזקנים נראו עם כיפה לבנה וזקן גדול בלי שפם.

עצרנו באחד הכפרים לשתות תה ולנוח, והמשכנו עוד כשעה עד לעיירה קארגיל, בה ידידנו ההודי הצעיר ירד כדי לפגוש את משפחתו שהייתה באחד המלונות.

כעבור כרבע שעה הנהג עצר בכפר קטן, והראה לנו על מסעדה, ובעצמו התיישב לכרסם צ׳פאטי וירקות, ומיד הלך למכונית לישון קצת. אנחנו כבר הרגשנו שהוא עייף מאוד ושמחנו שהוא הולך לישון, מה גם שהשעה עדיין הייתה שעת בוקר ולא מיהרנו לשום מקום. אכלנו ושתינו ושבענו וראינו מול המסעדה סלע ענק שבחזיתו מפוסל בודהה ענק ולידו מקדש קטן. אחרי האוכל ירדנו לשם וראינו מקרוב את הסלע והפסל ואת המקדש הטיבטי הנחמד והצבעוני, ממש צמוד לסלע הגדול ולידו סטופה גדולה עם גלגל תפילות צבעוני.צהרגשתי שאני בבית, עם הבודהיזם הטיבטי הכל כך מוכר ואהוב, והאיש במסעדה הסביר לנו שהכפר שלו נמצא בדיוק על הגבול בין המקומות שבהם מברכים בסאלם עלייכום, כלומר בהם גרים מוסלמים ומדברים באורדו, ובין המקומות בהם מברכים בז׳ולאיי, שהוא שלום, ברוכים הבאים, תודה, בבקשה, וכל מה שתרצו לומר באהבה ושימחה בלאדאקית, כמו שאנשיה נוהגים בדרך כלל.

חזרנו למכונית ומצאנו את הנהג מדבר בטלפון ושמחנו שלא הערנו אותו וקיווינו שהשינה הזאת תספיק לו לשארית הדרך.

המשכנו לנסוע ועכשיו הנוף השתנה והופיעו הרים גבוהים, בצבעים שונים: חומים, אדמדמים, ירקרקים כנחושת, ובצע בז׳ בהיר, ומאחוריהם פסגות מחודדות מושלגות, ועל המדרונות קרחונים שעדיין לא נמסו. עכשיו ידענו שאנחנו באמת בלאדאק שכל כך התגעגענו אליה.

כאן אפסיק ונמשיך בבלוג לאדאק בו יסופר על תולדות מסענו באזור הקסום הזה.