יום שבת, אוגוסט 27, 2016

נסיעה לפנגונג לייק

אחרי האכזבה מביטול הנסיעה לאגם פאנגונג היינו זהירים יותר והשקענו הרבה מאמץ במציאת שותפים אחרי שהדרך סוף נפתחה. לבסוף מצאנו ישראלי מבוגר שחיפש גם כבר הרבה זמן ועוד זוג ישראלי שהגיע דרך סוכן נסיעות אחר, חבר של סוכן הנסיעות שאליו פנינו. ביקשנו לנסוע לחלק הרחוק יותר של האגם, מה שעלה קצת יותר אבל נאמר לנו שזה יותר יפה ושקט. כשיצאנו מהסוכן פגשנו את האוקראינית הנחמדה שנסענו אתה לטיצ׳ינג והיא סיפרה שלמחרת ויום אחרי זה יש פסטיבל ריקודי מסכות במנזר שנמצא בדרך מהאגם.

היא החליטה להצטרף אלינו רק לכיוון אחד מפני שרצתה להישאר שם כמה ימים.

בבוקר יצאנו מהעיר שעדיין התנמנמה, והכרנו את הזוג הישראלי שנסע אתנו, יעל ומנדי, קרובים לגילנו ונחמדים מאוד.

הדרך התחילה בכביש טוב בין המנזרים המפורסמים, צ׳ונגלאנגסאה, שאי, טיקסי, וכו׳.אבל לאט לאט התחילה להתפתל למעלה ולעתים הכביש הפך לאבנים גדולות או לזרם מים שוטף. הנוף היה פשוט מהפנט: הרים גבוהים ותלולים, חלקם מכוסים חולות בצבעים שונים, אדמדם, ירקרק, אפור וצבע נחושת מבריק, עם הפסגות היו רצועות שלג ומדי פעם ראינו מחנות צבא, וסוסים ופרות רועים בצדי הנהר השוצף שזרים בעמק בין ההרים. עצרנו לשתות תה בדיוק לפני המקום בו קרתה המפולת לפני יותר משבוע, וחיכינו עד שהדרך תיפתח כי עדיין עבדו בה. הכביש הפך יותר ויותר צר ולמעשה היה דרך עפר, ובכמה מקומות עברנו בשביל צר בין שני קירות בוץ יבש שכלים כבדים פילסו אחרי מפולת בוץ. שלוש פעמים היינו צריכים למסור את הדרכונים והאישורים בתחנות בדיקה ועצרנו לארוחת צהריים קלה במרכז דהאבות קטן. 






הגענו ל״עיר האוהלים״ שהוקמה ליד האגם, והמשכנו הלאה למרחק של שמונה קילומטרים בלבד לכפר קטן בו רצינו לישון. הדרך הפכה קופצנית יותר, עברנו בתוך זרמי מים חזקים ודי גבוהים ושמחנו שהמכונית הייתה גבוהה וחזקה, והנהג נסע בזהירות ולאט. בכל זאת היינו די עייפים מהקפיצות והטלטולים. 
מרמיטה, כנראה בשירות משרד התיירות המקומי, מצטלמת בהנאה רבה עם כל תייר מזדמן 

סוף סוף, אחרי שמונה שעות נסיעה הגענו לכפר שבכניסה אליו היו שלטים של כמה homestay ולאחד מהם הפנתה אותנו זוריאנה, האוקראינית מארה״ב. לצערנו לא היה שם מקום, וה׳דוקטור׳, זקן חביב חרוש קמטים, כנראה רופא באמת, הפנה אותנו לבית השכן. שם הציעו לנו חדר קטן שנראה כמו חדר אוכל לאדאקי טיפוסי, עם חמישה דרגשים מכוסים שטיחים ושולחנות קטנים, ואמרו שאפשר להוסיף מזרון ויהיה מקום לכולם. אבל זה נראה קצת צפוף אז שאלנו אם יש משהו אחר, ואז הראתה לנו חדר עם שלוש מיטות. כך יכולנו להתחלק ומכיוון שכבר היינו די עייפים החלטנו להישאר, אנחנו והזוג השני על הדרגשים בחדר ומשה, הישראלי וזוריאנה בחדר עם המיטות. להפתעתנו היו שם שירותים מערביים אבל שום סימן של מקלחת או משהו דומה. התמקמנו ויצאנו לשבת על המרפסת הקטנה ולהתבונן בנוף ולשתות תה שהגישה לנו בעלת הבית הצעירה, שאמא שלה החזיקה את התינוקת בת השלושה חודשים שלה בידיים בזמן שהיא טיפלה בנו.






היה באמת יפה ושקט, האגם נראה מרחוק מבעד לעצים שהיו לצד הכביש, הכפר הקטן היה מפוזר בהמשך ולמעלה, לא היו בו הרבה עצים ולא חלקות גדולות של חיטה או ירקות אבל היה המון קסם במקום המדברי המבודד הזה.

אחרי התה יצאנו לאגם, הליכה קצרה דרך מתחם מכוסה דשא ירוק שחלקו היה רטוב מזרימה תת קרקעית שעלתה. עמדנו ליד הרגם וצפינו בציפורים, ובשמש שהלכה וירדה לכיוון הפסגות הגבוהות מהצד השני של האגם. חשבנו שההרים ישתקפו במי האגם אבל הייתה רוח שהעלתה אדוות במים ושום דבר לא השתקף בו. גם השקיעה הייתה מהירה ולא האדימה את השמים מפני שההר הסתיר את השמש מוקדם מאוד. אבל שום דבר לא עכר את רוחנו, היינו במצב רוח טוב ושליו שכנראה הושפע מהסביבה. 










בערב אכלנו ארוחה ביתית משביעה בחדר האוכל האמיתי ליד המטבח, שלהפתעתנו היה גדול ומרווח וארונות גדולים ויפים כיסו את הקירות ובהם כוסות וצלחות חרסינה יפים שנראה שלא משתמשים בהם בחיים הרגילים. הלכנו לישון מוקדם, באווירה של מחנה אך בתוך בית חם, ואיכשהו עבר הלילה כשלא כולנו נהנים משנת לילה טובה. בבוקר מוקדם התעוררנו לזריחה שהייתה פשוט הופעה של השמש מעבר להר כשהיא כבר חזקה ומסנוורת. אכלנו ארוחת בוקר טעימה, שילמנו (מחיר שיא נמוך בשבילנו: חמש מאות רופי לאיש כולל שתי ארוחות) ויצאנו לדרך. 

אין תגובות: