יום רביעי, אוגוסט 24, 2016

צלילי המוזיקה בעמק ארו, וקצת מהומות בסרינגר

למחרת יצאנו בבוקר במונית עם ארין, בחורה אנגליה שגרה במלון שלנו ישירות לארו, כפר קטן בהרים שממנו יוצאים לטרקים ואין בו תקשורת אינטרנט ולנו הרי אין טלפון מאז שהגענו לקשמיר, מכיוון שהסים ההודי אינו עובד פה וזרים אינם יכולים לקנות פה סים.
הדרך הייתה יפה ורובה עוברת ליד נהר הלידר היפה, והכפרים הצבעוניים עם גגות הפח המשופעים והבתים הגדולים של קשמיר, אך גם ליד עיירות עלובות יותר שבהן היו בתים עם גגות פח חלודים והרחובות עמוסים בדוכנים והולכי רגל.
לפני שנכנסנו לאזור ההררי עברנו תחנת ביקורת גדולה ששלושה תורים ארוכים של מכוניות התפתלו לפניה. כל הזמן נהגים יצאו מהשורות והתגנבו בחזרה למקום טוב יותר בתור... כשהתקרבנו לביתני הבדיקה ירדנו מהמכונית ועברנו בדיקה ידנית של התיקים והגוף, ובינתיים המכונית עברה גם כן בדיקה וחיכתה לנו מעבר לעמדת הבדיקה. 


לפני ארו עצרנו בעיירה פהאלאנגם, שבה יש הרבה מאוד תיירים והיא מהווה מרכז תיירותי גם בחורף בזכות אתר הסקי הקרוב אליה. חיפשנו משהו בבית מרקחת שהיינו צריכים לקנות ומיד המשכנו לארו.
עצרנו בכניסה לכפר בגסטהאוז רוהאלה שחברה של האנגליה המליצה לה עליו, ובדקנו אותו. הוא היה מקסים, החדר היה קטן ונוח עם שני חלונות ענקיים לנוף ומרפסת סגורה עם לוחות פלסטיק שקופים שאפשר לשבת עליה ולהשקיף על הנוף.
מסביב לכפר התנשאו הרים ירוקים גבוהים מאוד ומעליהם פסגות מחודדות שחורות ועליהן שלג, ובמורדות של ההרים פסי שלג או קרחונים שלא נמסו עדיין. המדרונות המתונים יותר היו מכוסים דשא ירוק ועליהם רעו סוסים ופרות, וגם כבשים לבנות, ממש כמו בספר היידי, או במיוסיקל ״צלילי המוסיקה״.
התארגנו בחדר וירדנו לחדר ההסבה/האוכל, שמלבד שולחן האוכל הגדול היו בו גם ספה נוחה ומחצלות וכריות לנוחות תרמילאים צעירים.
ארבעה צעירים ישראלים יצאו בדיוק לטרק ושיבחו את הגסטהאוז, וזוג ישראלים צעיר  הגיע מיד אחריהם וגם הם חיכו לאוכל שהזמינו. בעל הגסטהאוז הציע לנו טרק של יומיים, ברכיבה על סוסים ושינה באוהלים בbasecamp, שממנו אפשר לעשות עוד טרק של יום  ולהגיע לתצפית על אגם גדול. זה נשמע טוב ומיד הצענו לזוג הצעיר להצטרף מאחר שזה מוריד קצת את המחיר. מהר מאוד הסכמנו על הכל וקבענו לצאת למחרת בבוקר. היום היה בהיר ואפילו קצת חם, ויצאנו לטייל בכפר שהיה מלא בתיירים וכבר ראינו קבוצה שלמה רוכבת על סוסים וזה קצת הרגיע אותי מאחר שמעולם לא רכבתי ופחדתי שהסוס יתחיל לדהור פתאום. על כרי הדשא שלצדי הכביש הנרחבים ראינו המון סוסים רועים ושמחתי למצוא גם סוסים לא גבוהים שהרכיבה עליהם נראית בטוחה יותר...
הגענו למקום שממנו השביל הופך צר מאוד ועולה לתוך היער והחלטנו לעצור ולשבת ליד הנחל, אפי צילם ואני פשוט התבוננתי במים המשנים לחלוטין את צורתם והופכים שוב ושוב מזרם שקוף לאשד קוצף וחלבי, impermanence בהתגלמות ...


בערב אכלנו יחד עם צעירים ישראלים נוספים שהגיעו לגסטהאוז והתברר שהמקום חביב במיוחד על ישראלים והוא מפורסם גם באתר ״למטייל״  שהתרמילאים הישראלים נוהגים להשתמש בו.
למחרת אכלנו ארוחת בוקר מאוחרת, וחיכינו עד שהציוד יועמס על הסוסים ורק באחת עשרה יצאנו סוף סוף לדרך, אני רכובה על סוס טיפה יותר נמוך מהאחרים ואפי על סוס שחור לפניי. ״איש סוסים״ צעיר הופקד על הסוס שלי והיה צמוד אליי לפי בקשתי (וזה היה התנאי שלי להסכמה לרכיבה בכלל...) והוא באמת הרגיע אותי ונתן לי ביטחון בעיקר בהתחלה כשעדיין הייתי מכווצת כולי ונושמת בכבדות כדי לא לצעוק כשהייתה ירידה תלולה. מהר מאוד, בעיקר בעליות הארוכות הרגשתי יותר יציבה ופחות מכווצת, ורק לפעמים כשהסוס פסע במשעול צר מאוד שהגיע עד סף התהום ואז פנה בחדות לכיוון ההר הייתי צועקת לרגע והמדריך היה בא מיד ומרגיע אותי ומוליך את הסוס, באטל שמו, לכיוון הנכון. אפי המסכן קיבל סוס שנראה קצת עצלן ואולי טיפש. הוא לא רצה להתקדם וקיבל חבטות מאנשי הסוסים שניסו לזרז אותו כדי שילך בקצב אחיד עם שאר הסוסים. אבל באחת הירידות החדות במשעול שהפך למדרון שכולו אבנים גדולות הסוס החליק וכמעט איבד את שיווי המשקל ואפי בדרך נס שמר על שיווי המשקל ולא נפל מהסוס. אחר כך ראיתי שהסוס שלו כל הזמן מחליק ולא יציב, הרגליים שלא לא מוצאות את המקום הנכון, בעיקר בעליות ובירידות התלולות על האבנים הגדולות, ואפי סיפר שהסוס לא הרגיש בטוח וזה הורגש והוא כל הזמן חיפש מסלולים חלופיים והלך באופן עצמאי לאן שרצה. 


הדרך הייתה פשוט מדהימה. רכבנו בתוך יער אורנים ואשוחים, על שביל צר מעל תהומות מיוערים ומעלינו התנשאו הרים מיוערים שקצותיהם השחורים עדיין מכוסים בשלג. כל הזמן פגשנו אנשים על השביל, הולכים ברגל ורוכבים על סוסים. הגברים לבושים במין שמלה ענקית ווסט תואם, והנשים בפונג׳אבי מסורתי משובץ אבנים נוצצות ועל ראשן עיגול צבעוני נוקשה המכוסה בצעיף צבעוני. אלה צוענים, או יותר נכון שבטים נוודים שחיים בקיץ בהרים, רועים את הפרות והכבשים שלהם, וגרים במין חושות נמוכות עשויות מאבנים ולוחות עצים. הם נעצו בנו עיניים ונשארו רציניים מאוד גם כשניסינו לחייך ולברך בסאלם עלייכום המסורתי באורדו, השפה של קשמיר.
עשינו שתי הפסקות, גם כדי שהסוסים ינוחו וגם כדי למשוך את הזמן מפני שלא היו לנו שום תוכניות ליום הראשון, וכל הרכיבה הייתה כשעתיים וחצי.
בשלוש בערך הגענו לbasecamp והעובדים שהלכו עם הסוסים והציוד קצת לפנינו כבר העמידו אוהל גדול למטבח ומגורים לצוות ושלושה אוהלים לחמישתנו, אוהל גדול מאוד עבורנו, אוהל זוגי קטן לבן ונועה  הזוג הצעיר, ואוהל אישי קטן לאיתי, שהצטרף אלינו ברגע האחרון, כשהגיע מפהאלאנאם השכנה בבוקר.
על משטח הדשא הענקי זרמו כמה פלגים שלידם אבנים גדולות וקטנות, וסלעים גדולים וקטנים היו מפוזרים במקומות שונים. מעלינו התרוממו הרים גבוהים וביניהם גם פסגות מושלגות שקרחונים לבנים נראים קפואים על מורדותיהם. על הדשא ראינו מרחוק את הנוודים והפרות וכבשים שלהם, וכמובן סוסים רבים שרעו חופשיים ושעטו להם על הדשא בעליזות. הסוסים שלנו נקשרו בשתי הרגליים הקדמיות כדי שלא יברחו הבייתה לכפר למטה, כפי שהסביר לנו אחד מאנשי הסוסים. זה לא ממש הפריע להם ללכך את העשב הירוק והטרי ולשתות מהפלגים הזכים שחצו את המשטח וזרמו עד למטה, כשהפכו לאשדות הקוצפים של הנהר שירד מההרים, וסחף אתו אבק רב עד שנראה לבן וסמיך, כמו מי כביסה.


אכלנו ארוחה קלה בצהריים ולמעשה די התבטלנו ונחנו עד שהגיעה שעת ארוחת הערב, שנערכה ברוב תכונה באוהל המטבח בו ישבנו לשתות קפה ותה בזמן ההכנות. 
אכלנו ארוחה כיד המלך: אורז, דאל, שעועית מבושלת, ירקות ותפוחי אדמה מבושלים, סלט ירקות קצוץ דק דק כמו שאנחנו אוהבים - הכל התבשל בתוך סירי הלחץ שהביאו על הסוסים ביחד עם בלון גז ענקי שצץ באופן מסתורי מבין השקים.
אחר כך ישבנו קצת ליד המדורה שהכינו לנו, אבל כולם היו עייפים, במיוחד ארבעה ישראלים צעירים שיצאו יום קודם מהגסטהאוז שלנו ובערב הגיעו ממסע של שלושים ושנים קילומטרים לאגם גדול שנמצא מעבר להרים הסובבים את הbasecamp והיו ממש הרוגים מההליכה הקשה, מפני שאף על פי שהיו להם סוסים ששכרו במקום מהנוודים, הם הלכו די הרבה ברגל במקומות שהסוסים לא יכלו לשאת אותם, כי לא הייתה דרך מספיק יציבה.
למחרת בבוקר נועה ובן יצאו עם הסוסים שלהם והמדריך באותו מסלול אל האגם הגדול ואנחנו הלכנו כחצי שעה לראות עמק קטן ונחמד מעבר להר שהתרומם מעל כר הדשא הענקי עליו ישנו. 
כשחזרנו הזכרנו לאחד העובדים שאנחנו אמורים להיות בגסטהאוז בצהריים כדי לפגוש את המונית שאתה באנו ולחזור עם ארין, האנגליה  שאתה הגענו לשם. כמובן שהוא שכח לגמרי והתחיל להאיץ בעובדים להכין את הסוסים ולפרק את האוהל ולהעמיס אותו על סוסי המשא. סוף סוף יצאנו לדרך והתחלנו ברכיבה מהירה גם בגלל שרובה הייתה ירידה, לצערנו ירידה תלולה על אבנים גדולות ולא יציבות, וגם בגלל שהסוסים ידעו שהם חוזרים הבייתה וגילו הרבה יותר התלהבות מאשר ביום הקודם בו טיפסו במדרון התלול והלא נוח.
רכבנו שעתיים בלי הפסקה וכל הגוף כאב, במיוחד הברכיים, ואצלי גם הידיים שהתאמצו לתפוס את ידית המושב ולהטות את הגוף לאחור בירידות הקשות, כשהראש של הסוס נראה בזווית של תשעים מעלות מתחתי... וכמובן לשנינו כאבו מאוד האחוריים שמשקל הגוף היה מוטל עליהם על המושב הנוקשה.
כבר בהתחלת הדרך הסוס של אפי ממש פנה לכל הכיוונים בלי שליטה ואפי ביקש מהמדריך שיחזיקו בו, ואחד מאנשי הסוסים עשה זאת אך אחרי זמן מה עזב את הסוס והלך בצד כשהוא משגיח יותר על הסוס שסחב את הציוד. בהמשך אפי ממש צעק עליהם שיחזיקו אותו ושוב אחד מהם רץ ועשה זאת לזמן מה והפסיק שוב. זה היה מרגיז כי היה ברור שהסוס לא מרגיש ביטחון ומתקשה לשמור על שיווי משקל.
הגענו בחזרה לכפר והסוסים ממש דהרו על הכביש הסלול כשהתקרבנו לאורווה שלהם ליד הגסטהאוז. זה היה ממש לא נעים כשכל הגוף כואב, וירדנו הסוסים קצת מאובנים וכואבים.
==================))) 

היה כבר רבע לאחת ולא ראינו את המונית ואת ארין, שאלנו מה קרה ונענינו שאין מונית ואי אפשר להגיע מסרינאגאר ואליה. לא הבנו וביקשנו הסבר. האיש במלון סיפר לנו בפנים חתומות שנהרג ״לוחם דתי״ מאוד חשוב, ועכשיו יש שביתה של ארבעה ימים בכל קשמיר, ואין מוניות ואין חנויות והכל סגור. אחר כך נודע לנו שהמצב הסתבך וצעירים חמומים מכוסי פנים זרקו אבנים על מחנות צבא בסרינאגאר, ומחוץ לעיר ושנים עשר (או חמישה, לפי גרסה אחרת) אנשים נהרגו, והכבישים הראשיים בקשמיר נסגרו, כך שאי אפשר לנסוע לשום מקום רחוק, רק לעיר הקטנה פאלאנגהאם, שנמצאת לא  מארו.
ארין הייתה ממש מזועזעת, ככל שאנגליה מאופקת יכולה להיות מזועזעת, היא נרשמה ושילמה לטרק של נשים בלאדאק שמתחיל ב15 ליולי, והמשתתפות נדרשו להגיע ללאדאק לא מאוחר מה12 ליולי כדי לאפשר לגוף להסתגל לגובה. אנחנו היינו די שלווים, לא מיהרנו לשום מקום וחוץ מכמה דברים לא חשובים שלא הבאנו כי לא רצינו לקחת את כל התיקים אתנו, היינו בסדר. הצלחנו לשלוח אס אם אס בטלפון של הא במלון לבתנו כי הרי לא יכולנו להשתמש בשלנו, והיא ענתה שקיבלה והודתה לו. דיברנו עם מנהל המלון שלנו בסרינאגאר והוא אמר שהמצב בסרינאגאר גרוע עוד יותר מארו. הכל סגור יש עוצר ואין אנשים ברחובות, חיילים ושוטרים בכל מקום, ואי אפשר לנסוע בתחבורה מסודרת.
חזרנו לחדר והתארגנו מחדש לשהות יותר ארוכה, ונחנו אחרי הרכיבה המעייפת. ארין בינתיים התרוצצה וחיפשה שותפים לנסיעה לפאלאנהאם, כדאי לבדוק אם יש אפשרות לצאת משם לסרינאגאר, אך אף אחד מהישראלים לא התעניין וכולם המשיכו לרבוץ בחדר ההסבה/אוכל, לשחק קלפים ולעשן, וליהנות מבילוי חברתי בינם לבין עצמם, גם אלה שהייתה להם טיסה מקשמיר לדלהי בעוד יומיים.
הבטחנו לארין שלמחרת בבוקר ניסע אתה לפאלאנגהאם עם התיקים וננסה לבקש מהמשטרה אישור לנסוע לסרינאגאר. אבל בבוקר חשבנו על זה עוד פעם והבנו שזה די טיפשי וכנראה לא יועיל, ובכלל אנחנו לא ממהרים ונסחפנו קצת בהזדהות אתה. יום קודם הגיע לגסטהאוז ואן הודי ישן ומצ׳וקמק עם חמישה ישראלים צעירים והם החליטו לנסוע לפאלאנגהאם ולבדוק מה המצב. ארין רצתה להצטרף אליהם אבל לא היה לה מקום. אחרי הצהריים הם חזרו וסיפרו שהכל שם סגור, המוני שוטרים וחיילים ממלאים את העיר, ובמשטרה אומרים שהמורדים הם אלה שסוגרים את הכבישים, והם לא ממליצים לנסוע. אפילו הכספומטים בעיר היו סגורים ורק בקפה אינטרנט אחד הצליחו לשלוח הודעות מרגיעות למשפחות בארץ ובעל המקום סילק אותם מיד וסגר אותו.
בינתיים טיילנו קצת בכפר מאחורי הרחוב הראשי, וראינו את הבתים הגדולים הבנויים ממש ליד הנחל השוצף ואת החצרות והילדים המשחקים ברחוב. 
בערב שוב דיברנו עם מנהל המלון בסרינאגאר והוא אמר שאולי אפשר יהיה לנסוע בלילה, עם נמצא מישהו שייקח אותנו. אנשי הגסטהאוז אמרו שאולי יוכלו למצוא מונית למחרת בלילה.
עכשיו כבר חלק מהישראלים התעניינו יותר בנסיעה והיו כבר חמישה שרצו לנסוע בלילה. למחרת הצליחו אנשי המלון למצוא נהג אמיץ שייקח את המטיילים לסרינאגאר וקבעו לצאת ב12 בלילה, ואז הבנו את כל הבעיה. למעשה המורדים או הטרוריסטים כפי שהממשלה קוראת להם פשוט זרקו אבנים גדולות וסלעים ורק בלילה הם הפסיקו לזרוק ואפשר היה לנסוע  ביניהן.
המונית יצאה לדרך בלילה, ובשלוש וחצי חזרה עם עוד שלושה מטיילים ישראלים שרצו להיחלץ מסרינאגאר, הגסטהאוז היה כמעט מלא ושלושתם נאלצו להסתפק בחדר לשניים עד הבוקר כשאחד החדרים התפנה, בן הזוג של אחת הבנות נסע והיא עברה בבוקר לחדר של בחורה שהשותפה שלה נסעה גם כן.
הישראלים שהגיעו מסרינאגאר סיפרו שהיו יום אחד בבית סירות וזה היה די מפחיד, בעל הסירה לא עזב אותם ולקח אותם לשייט סביב האגם והם ראו איך הכל סגור והכל מלא שוטרים. הם אפילו ראו איך צעירים רעולי פנים עוברים מעל גדר של מחנה צבא מול האגם והחיילים זרקו עליהם רימון עשן שכמעט פגע בישראלים, והם הסתלקו מיד. בלילה בעל בית הסירה העיר אותם ולקח אותם למונית שהגיע מארו והנהג דהר כל הדרך בלי לעצור, והתפתל בין האבנים הגדולות והסלעים במהירות מפחידה.שמחנו שלא התפתינו לחזור לסרינאגאר, כי אם נגזר עלינו להיות כלואים במקום כלשהו, אין ספק שהגסטהאוז רוהאלה בארו, הוא המקום הנעים ביותר להיות במצב הזה.
יומיים נוספים עברו בנעימים ברביצה במרפסת המשקיפה אל הנוף היפיפה ובשיחות מעניינות עם המטיילים הישראלים, וגם בטיולים קצרים ברגל בסביבת הכפר וליד הנחל השוצף לרגלי ההר



 והאזנה ללהקת מוזיקאים שהגיעה לגסט האוס. 


 ביום השלישי הרגשתי שהמצב לא משתנה, ומשיחות עם אנשי המלון הבנו שהוא מחמיר, ואמנם למחרת תסתיים השביתה אך העניינים לא נרגעים כי נהרגו בינתיים עוד אנשים. חוסר הקשר עם המשפחה העיק וגם חסרו לנו דברים שהשארנו בסרינאגאר. (כמה זמן אפשר ללבוש אותם מכנסיים ארוכים שאתם היינו בטרק?) החלטנו לצאת בלילה ועד מהרה התארגנו חמישה למונית שלקחה מחיר מפולפל לאור המצב, והודענו למנהל המלון בסרינאגאר שאנחנו מגיעים הלילה לעיר. 
אנשי המלון הודיעו לנו שנצא באחת עשרה וחצי בלילה אך כבר בעשר וחצי הגיעה המונית והעמסנו את התיקים ויצאנו מיד לדרך. בתחילה נסענו בדרך השקטה לפאלאנגהאם, שנראתה רדומה ושקטה. כשיצאנו מהעיירה עצרנו במחסום של הצבא והתפתחה שיחה ארוכה של הנהג עם החיילים, הם שאלו מדוע הוא נוסע אתנו כשהדרך כל כך מסוכנת והוא השיב שהוא מביא אותנו לשדה התעופה כי יש לנו טיסות ואין לנו ברירה. החיילים שאלו אותנו אם אנחנו יודעים כמה זה מסוכן ואנחנו ענינו  שכן, אנחנו יודעים ואין לנו ברירה. השיחה ביניהם נמשכה עוד ועוד ולבסוף יצאנו לדרך ונשמנו לרווחה כי חשבנו שהצבא הוא הבעיה הגדולה שלנו בדרך. 
מהר מאוד התחלנו לראות אבנים גדולות וקטנות על הכביש והשיירה הקטנה שלנו, שלוש מכוניות שהצבא עצר במחסום, התפתלה בין האבנים הגדולות שהופיעו בהמשך בכל מקום שהיו בתים, בעיקר במרכז העיירות הקטנות, ובמקומות אחרים נזרקו לכביש גם שלטי מתכת ענקיים, כלובי מתכת המגינים על עצים צעירים בצדי הדרך, ואפילו שלדה של מכונית שהוצבה בכביש אך גם אותם אפשר היה לעקוף בקלות אם כי זה האט את קצב הנסיעה. בכל פעם שיצאנו מתחום המכשולים בכביש הנהג דהר בפראות עד האבנים הבאות על הכביש. כשהתקרבנו לסרינאגאר התנועה בכביש הפכה צפופה יותר ויותר, שיירות של מכוניות, משאיות, ואפילו אוטובוסים (אף על פי שלא אמורה להיות תחבורה ציבורית בקשמיר) עברו בצד השני של הכביש וגם מכיוון העיר היו הרבה מאוד כלי רכב.
פגשנו עוד כמה מחסומים של צבא שרק האירו לתוך המכונית וכשראו חמישה לבנים סימנו לנו להמשיך. רק ליד סרינאגאר ראינו שיירה גדולה של משאיות עם חיילים חמושים ועם ציוד אך המשאיות פנו בכיוון אחר ולא המשיכו לתוך העיר.
הנסיעה הזאת העלתה את האדרנלין של כולנו והרגשנו כמו בסרט פעולה, מחכים להתקפה של צעירים רעולי פנים, או אפילו קרב יריות בינם לבין הצבא... למעשה לא קרה כלום ובאחת וחצי בערך הגענו לעיר, במקום בו היינו אמורים להוריד את בן ונועה, שהזמינו מקום בבית סירות שהבעלים שלו סידר לנועה טיסה זולה מסרינאגאר לדלהי. 
ברגע שעצרנו, מיד התנפלו עלינו מקומיים שהציעו הכל: בית סירות, סירה לשייט, אוטוריקשה, מלון you name it... הם היו פשוט נואשים, העיר התרוקנה מתיירים והעונה הקצרה שלהם, יוני, יולי ואוגוסט, נקטעה והם אינם יודעים מתי תחודש. גם כשהיינו בסרינאגאר לפני השביתה והמהומות הרגשנו שיש יותר הצע של בתי סירות, שיקארות (סירות ארוכות וצרות שמקושטות בסגנון מפואר בהם התיירים שטים מבתי הסירות ואליהם וגם סתם על האגם כמו שאנחנו עשינו) ומוניות ואוטוריקשות מאשר ביקוש, כך שעכשיו הם היו פשוט נואשים, והכסף שהתכוונו להרוויח בעונה הקצרה שאמור להספיק להם למחיה לשאר השנה, לא הושג ואין לדעת אם התיירים בכלל יחזרו עד סוף הקיץ. הלב נחמץ לראות אותם כל כך נואשים, ולדעת שלוחמי החירות האידיאליסטים שמדברים בשם העם, פוגעים באנשים השלווים והפשוטים האלה שרק רוצים לפרנס את משפחתם.
המונית הביאה אותנו למלון, ורק אחרי שהנהג צלצל למנהל השער הסגור נפתח ונכנסנו במהירות כי ברחוב היו כמה צעירים שיכורים שאמנם לא נראו אלימים אבל לא היה סימפטי להישאר ברחוב לידם. מעניין שממש באותו זמן הגיעו למלון ה״הודי״ הצמוד ל״סוויס הוטל״ שלנו שתי מכוניות גדולות עמוסות תיירים ותיקים על הגגות שלהן, שהגיעו גם כן באמצע הלילה, אחרי נסיעת לילה או אולי בטיסה? קשה לדעת.
קיבלנו חדר אחר, והתיקים שלנו לא הוצאו מהחדר הנעול, אף על פי שהודענו לבעל המלון שאנחנו מגיעים בלילה, ונאלצנו להסתדר בלעדיהם. אפי נרדם מיד אחרי שבדק את כל החומר שהגיע כשהיינו מנותקים מהאינטרנט חמישה ימים, ואני התהפכתי כמה שעות מנסה להרגיע את האדרנלין שהצטבר בשלוש השעות של הנסיעה מהסרטים, עד שנרדמתי לבסוף, כשהעייפות גברה על ההתרגשות.
בבוקר דיברנו עם החברים שהיו על בית הסירה, והבעלים שלו אמר שיסדר לנו נהג ומכונית ללאדאק, וחיכינו לאישור ולמחיר ולזמן בו נוכל לנסוע. העיר באמת הייתה עדיין סגורה וריקה, לא ראו כמעט תיירים, הלכנו לאכול במסעדה הקרובה למלון והיא נראתה סגורה, אז ניסינו במסעדה שממול, ואז האנשים מהמסעדה, להאסה שמה, רצו אחרינו והראו לנו שאפשר להיכנס מדלת צדדית מוצנעת, כך שהמסעדה הייתה פתוחה בלי שיראו את זה מהרחוב...
אחרי הצהריים דיברנו עם החברים בבית הסירה ותברר שהנסיעה ללאדאק תהיה רק למחרת בלילה, מפני שעבור שניהם זה היה הלילה האחרון שלהם ביחד להרבה זמן כי נועה טסה לדלהי לסדר ויזה לסין, ואילו בן רצה לנסוע ללאדאק לקראת סוף הטיול הארוך שלו בהודו ובמזרח. קיבלנו את הדין וקבענו להיפגש עם בעל הסירה כדי להחליף כסף, מכיוון שמנהל המלון שלנו נתן לאפי שער גרוע מאוד להחלפה. חיכינו לבעל הסירה חצי שעה, ואז חזרנו למלון לשים את המצלמה ורצינו ללכת לאכול. לפתע הופיעו בן ונועה ואמרו שהגיעו עם השיקארה הקטנה של בעל הסירה והוא מחכה לנו בגהאת. הלכנו וביחד עם איתי, שהצטרף אלינו לארוחה בין כה וכה, וכשהגענו אפי הציע שניסע אתם לבית הסירה ונאכל שם ארוחת ערב כולנו יחד. ג׳אוויד, בכל הסירה המקסים שהוא גם סוכן נוסע המשיג טיסות זולות מאוד וידוע בקרב הישראלים, שמח מאוד ומיד צלצל למשפחה שלו שגרה על הסירה שיכינו יותר אוכל. שטנו לאורך האגם וראינו את בתי הסירות שחלקם היו חשוכים וחלקם עם אורות אבל יכול להיות שגם שם גרו הבעלים ומשפחותיהם, מפני היו מעט מאוד תיירים בעיר ואני מניחה שרובם העדיפו להיות במלונות על היבשה ולא תלויים בשיקארות כדי להגיע ליבשה בזמנים כל כך מתוחים.
בית הסירה היה בתוך אגם קטנטן פנימי שמסביבו היו בתי סירות במים, ומולם בתים רגילים על היבשה הקרובה. למעשה זה היה חיבור של כמה סירות, הגדולה שבהן כללה מרפסת וחדר אוכל ומטבח, ולידה סירות קטנות יותר המחוברות אליה בהם מתארחים התיירים ובני המשפחה. ראינו את הדירה של בן ונועה על הסירה המצורפת וזאת הייתה ממש סוויטה, בסיסית אמנם אבל נחמדה וביתית. ישבנו על המרפסת הגדולה ונהנינו מהרוח הנעימה אחרי היום החם במיוחד, וג׳יוואד הגיש לנו ארוחת ערב נפלאה וביתית, שהשיא שלה היה סלט ירקות ענקי טעים במיוחד. ישבנו לנו והתפתחה שיחה נעימה ומעניינת, ושמחנו לראות שהצעירים האלה, לא כמו ישראלים צעירים רבים אחרים בהודו באמת מתעניינים במקום בו הם מטיילים, בתרבות ובעבר כמו גם בהווה שלו. הם היו די שונים מחלק מהחבורה שפגשנו בארו, שבעיקר התעניינו בבילויים חברתיים עם ישראלים אחרים או בהרפתקאות ופעילויות אקסטרים למיניהן. בסוף הארוחה אפי שאל את ג׳אוויד עם הוא מכיר סופים כי הוא רוצה לפגוש מישהו שיסביר לו קצת עליהם.ג׳אוויד אמר שיש לו קרוב משפחה והוא ינסה להביא אותו לבית הסירה ונוכל לפגוש אותו. כך קבענו לבוא לשם למחרת במשך היום ואפילו לא שילמנו לו על הארוחה, מתוך הנחה שניפגש שוב.

תגובה 1:

Ziva Zur אמר/ה...

כל הכבוד לאומץ לעלות על סוס בלי ניסיון קודם. ובכלל, איזה הרפתקאות לסיומו של הטיול הארוך שלכם!