2.10 – 3.10 האמפי

ביומיים שבילינו בהאמפי סיירנו במקדשים ובארמונות העתיקים היפים ולאורך הנהר שלידם. ביום הראשון שכרנו מדריך שטען שהוא נשלח על ידי שיווהראם, נהגנו הנחמד שעזב אותנו. התפשרנו על מחיר ליום שלם, והוא התלווה אלינו למכונית. ההדרכה שלו לא הייתה גרועה, אם כי באנגלית שלו היו שיבושים בצורות הזמנים והריבוי. אבל הוא דילג על מקדשים רבים ואמר שהוא מוליך אותנו רק ל"highlights" ואחר כך נוכל להשלים לפי בקשתנו.
האטרקציה המיוחדת למקדש הגדול בהאמפי, היא פיל העומד בכניסה לרחבת המקדש ואם משלשלים לו רופי לתוך החדק, הוא מעביר אותו לבעלים שלו, ומלטף את הנותן עם החדק בברכה, או כמו שכתוב בלונלי פלנט עושה "סמוץ'"...
אטרקציה נוספת בהאמפי היא מקדש עמודים המורכבים מארבעה עמודים חלולים, שכאשר נוקשים עליהם נשמע צליל אחר מכל אחד מהעמודים, ואפשר לנגן מעין מנגינה. ניסינו לשמוע בהצמדת האוזן לעמוד, אבל היו שם המוני הודים עליזים שצעקו וסדרנים ששרקו במשרוקיות כמו על שפת הים וכמובן שלא יכולנו לשמוע כלום.
אבל המקדשים די דומים לאלה שראינו בקאג'וראהו והארמונות מזכירים את מאנדו – רק פחות מרשימים, כך שבשבילנו זו לא הייתה חוויה יוצאת דופן, ואולי אפילו גרמה לנו להרגיש קצת עייפות ממקדשים וארמונות הינדים עתיקים.
בצהריים היינו עייפים ורעבים והודענו למדריך שנעשה הפסקה. ואז התברר שלמקדשים בצד השני צריך לשלם וזה לא כדאי, ומעבר לנהר הוא לא רשאי להדריך, ובמקום אחר אין מה לראות – בקיצור, מבחינתו נגמר היום. אמרנו תודה, ושילמנו לו על החלק היחסי של היום שהיה אמור להסתיים בארבע או חמש ונפרדנו.
אכלנו צהריים באחת מהמסעדות המפנקות הנמצאות זו ליד זו ברחוב הראשי הקטן, ונוכחנו שעדיין אין כמעט תיירים בהאמפי. אלה שכבר הגיעו היו תרמילאים ברובם, או עולי רגל הודיים. הרחוב המוביל למקדשים המרכזיים כולו מסעדות ומלונות קטנים, חנויות מזכרות ומכולות קטנות המוכרות צורכי תיירים. אבל בגלל מיעוט התיירים כולם מתנפלים על כל תייר העובר ברחוב ומטרידים כמו במקומות האחרים שהיינו בהם.
לא אתאר בפרוטרוט את המקדשים והארמונות שהיו יפים ושמורים היטב, התבוננו בתמונות ותקבלו את הרושם הנכון. הבעיה הגדולה בהאמפי הייתה שהיה שם חם ולח, והיו הרבה יתושים וברחשים שהציקו והפריעו לשבת במסעדות בערב.
ביום השני יצאנו לשוטט ברגל לאורך הנהר, וראינו סירות עגולות שנראות כאילו הן עשויות מקליפת אגוז מונחות על גדת הנהר לייבוש. הגענו מקום שבו אפשר לקחת מעבורת ולחצות את הנהר ולראות עוד כמה מקדשים, ואז ראינו שהסירות העגולות האלה הן ה'מעבורת',ומטעינים עליהן אופנועים, אופניים, שקים, סלים וחבילות וכמובן אנשים – הכל בכמויות גדולות... השייטים חתרו במשוטים, ולא נראו מתאמצים במיוחד להעביר את הכבודה הזאת מצד אחד לשני בכלי השייט המוזר הזה.
מעל הנהר ממש ליד המקום שממנו יצאה המעבורת, היה גשר גדול מביטון שהיה כמעט גמור, וחסר לו רק החלק האמצעי. אנחנו והדס ועמית החלטנו לחצות ב'סירה' הדומה יותר לגיגית, ולראות מה יש בצד השני. על הסירה הועמס אופנוע כבד, ואחריו אנחנו ועוד כמה מקומיים, נשים וגברים – מסודרים משני צדי הסירה העגולה. השייט חתר לבדו, והשתמש בזרם כדי להוביל את הסירה בדרך קצת עקלתונית לצד השני. הנשים נתנו לי ולהדס פרחים לפזר על פני המים, ועשו לנו טיקה. (נקודה אדומה על המצח כחלק מטקס הפוג'ה ההינדי) אחד הגברים אמר שהנהר הזה קדוש כמו הגנגס, ואני נזכרתי שבאומקרשוואר אמרו אותו דבר על הנהר שלהם, הנארמאדה...
על הגדה השניה מצאנו מטעי בננות ובקתות קש ומרחוק ראינו מקדש עתיק לא גדול, אבל המקדשים החשובים יותר היו די רחוקים, והשמים התעננו מאוד עד שנראה היה שגשם כבד עומד לרדת בכל רגע. לכן החלטנו לנוח מעט ליד המקדש הקרוב, שנוכל להיכנס לחסות תחת הגג שלו במקרה שהגשם יגיע. לבסוף החלטנו לאפשר לחזור לסירה לפני הגשם יתפרץ, והפעם חתרו שני שייטים מפני שהכיוון היה נגד הזרם. הסתובבנו קצת ברחבי הנהר ולבסוף הגענו בתזמון מושלם עם טיפות הגשם הראשונות, מלאי הערכה לכישורי השייט של ההודים...
סיימנו את היום בארוחה חגיגית לכבוד ראש השנה באחת המסעדות, ניסינו ליצור אווירת חג באיחולי שנה טובה לישראלים שפגשנו שם, ואחר כך צלצלנו למשפחות החוגגות בארץ לאחל גם להם שנה טובה.