יום שלישי, אוקטובר 18, 2005

14.9 נסיעה לקוצ'ין וספנסר הום סטאיי

הרכבת עצרה רק לכמה דקות בתחנה, והייתה ארוכה כאורך הגלות. בנוסף לכך קרון מיזוג האוויר שלנו היה בתחילת הרכבת, שעצרה הרחק בקצה התחנה. רצנו עם התרמילים הכבדים על הגב, וניסינו לעלות על קרון אחר, אבל כולם היו סגורים. לבסוף ראיתי שאנחנו לא מגיעים, והתחלתי לצעוק: "AC, AC!" (כך קוראים בהודו למיזוג אוויר) ומרחוק שמעתי מישהו קורא לנו. כשהגענו, מתנשמים ומתנשפים, מצאנו את הכרטיסן והשרת שעזרו לנו לעלות. הכרטיסן מצא אותנו ברשימה והכניס אותנו לקרון החשוך, ניסינו לחפש את המספר על הקיר בעזרת פנס הראש שלנו, (המצאה פלאית שהדס הביאה לנו מהארץ) אבל מישהו ישן שם והכרטיסן הדליק את האור בלי שום היסוסים.
אישה צעירה בדרגש הסמוך התעוררה, והודתה שהדרגש שלנו תפוס על ידי מי שחשבנו שהוא בעלה, והילד הקטן שלה. באנגלית טובה שאלה, אם אחד מאתנו יסכים לעבור למספר 54 שנמצא הרחק בהמשך הקרון. היינו קשוחים מאוד ולא הסכמנו, והיא לאט, לאט, באי רצון מופגן התחילה להעיר את הילד שבכה מאוד. הדרגש העליון, השלישי היה פנוי, ואפי התכונן לעלות אליו. אבל אז הציע לנו הכרטיסן לקחת את הדרגש שמעל האישה, שהיה בצד ולכן נמוך יותר, מפני שהוא פנוי, ואף אחד לא יקים אותנו ממנו. הסכמנו ברצון, מפני שלמעשה כשהזמנו ביקשנו את שני דרגשי הצד, או שנים עליונים. הילד חזר לישון ואנחנו התמקמנו עם הסדינים, השמיכה והכרית וניסינו לישון אחרי שכיבינו את האור. אבל הדרגשים העליונים צמודים למיזוג האוויר, במיוחד זה שאפי ישן עליו, והיה די קר. גם אני התכסיתי היטב, והסתרתי אפילו את הפנים שלא ייחשפו לקור. ובכלל, התברר לי שבלי הכדור החזק נגד האלרגיות, אני חוזרת למנהגי הישן לא לישון כמעט במקום כזה.
כבר מוקדם בבוקר התחילו נוסעים לצאת לשירותים ולהתרחץ לפני הירידה מהרכבת, או סתם כי נגמרה להם השינה. ככל שהיום האיר הייתה יותר ויותר תנועה בקרון הגדול, ואני שכבתי ממש ליד הדלת. לבסוף קמנו והתארגנו וישבנו עם שאר הנוסעים בדרגשים התחתונים.
המשפחה שהערנו בלילה התגלתה כמשפחה מקסימה, אמא ושני ילדים ואבא של בעלה. האם והילדים הגיעו מניו זילנד, שאליה היגרו לפני שנתיים. בעלה עובד כמהנדס אזרחי שם, והם נסעו לקוצ'ין, לבקר את אביה שחלה, ונסע לקבל טיפול רפואי.
קוצ'ין ידועה בזכות המוסדות הרפואיים שלה, ואנשים באים מכל קצווי הודו להתרפא בהם, ויש אפילו "תיירות רפואית" של מערביים, שבאים לעשות ניתוחים יקרים מאוד במערב, במחירים זולים וברמה גבוהה.
הבחורה סיפרה שהיא נולדה וגדלה בגואה, ולמדה פסיכולוגיה לתואר ראשון, ואחר כך משאבי אנוש לתואר השני, ואפילו הספיקה לעבוד לפני הלידה הראשונה, וגם אחריה. האנגלית הטובה שלה היא תוצר של בית ספר נוצרי שבו למדה, וכמובן גם השנתיים האחרונות בניו זילנד הוסיפו לכך. בעלה מקראלה ועמד להצטרף אליה כעבור ימים ספורים. לא הבנתי מדוע אבא של בעלה ליווה אותה מבומביי, אבל הוא עזר לה מאוד בטיפול בילד הקטן, בן השנתיים וחצי, שהיה קצת מפונק ותובעני.
מולה ישב בחור צעיר, שבתחילה חשבנו שהוא בעלה, אבל לא היה ביניהם שום קשר. גם הוא מהנדס ועובד בחברה גרמנית, נשוי ואב לילדה בת ארבע, וזה היה נושא מרכזי בשיחה שלו עם האישה. הם דיברו באנגלית מעורבת בהינדית, שבה היא כנראה לא שולטת כל כך, וכך הבנו חלק מהשיחה.
הבחור סיפר שהוא נוסע למקדש שנמצא לא רחוק מקוצ'ין, על הר גבוה. לקראת העלייה לרגל הזאת לא התגלח ולא אכל בשר ולא שתה יין, ועשה בכל יום פוג'ה מיוחדת במשך 45 ימים. לדבריו פעם היו הולכים ברגל יחפים דרך ארוכה של כעשרים קילומטרים להר, ואחר כך מטפסים עוד כמה קילומטרים, אבל עכשיו יש כביש שמגיע עד ההר וצריך רק לטפס יחפים.
הזמן עבר בנעימים, הבחור עולה הרגל ירד כשעתיים לפני קוצ'ין, ואנחנו התקרבנו לתחנה הסופית. כולם הוציאו את המזוודות והתיקים. אבל תחנה אחת לפני הסוף, הרכבת עצרה ולא המשיכה לנסוע. התברר שהיא תעמוד שם 45 דקות עד שתצא. האישה הצעירה המליצה לנו לרדת, ולקחת אוטוריקשה משם כמו שהיא ומשפחתה עשו.
חשוב לציין שלא עמדנו ליד שום רציף, וגם כשיש רציף העלייה והירידה מהרכבת ההודית הגבוהה כשתרמילים גדולים וכבדים על הגב איננה קלה! היינו צריכים ממש לקפוץ למטה, עם תרמיל קטן על החזה והתרמיל הגדול על הגב, ואפי מחזיק את המחשב בתרמיל הקטן...
חצינו את הפסים בפחד גדול ועלינו לרציף בצד השני אחרי שהורדנו את התרמילים, ומיד קפץ אלינו נהג אוטוריקשה והציע לקחת אותנו לפורט קוצ'ין, מחוז חפצנו. קוצ'ין בנויה מעיר חדשה וגדולה מאוד ומכמה איים קטנים המחוברים בגשרים ארוכים ביניהם. פורט קוצ'ין, החלק העתיק, נמצאת בקצה של שרשרת גשרים ואם לא רוצים לעבור במעבורת צריך לעבור דרך כל העיר הסואנת כדי להגיע אליה.
נתנו לנהג שם של מלון מהלונלי פלנט, אבל הסכמנו לנסות מלון שהוא המליץ עליו. הגענו לרחוב שקט עם בתים נמוכים והרבה חנויות, מסעדות, ומלונות מסוגננים ומודרניים – מעין 'שיינקין' של קוצ'ין, ועצרנו ליד מלון שנראה פשוט מקסים. עצים ושיחים ופרחים באמצע חצר פנימית ובניין עתיק ומשופץ היטב. כמו שאפי חשד, המקום היה הרבה מעל התקציב שלנו. חזרנו לנהג, שהתעקש להביא ואתנו לעוד מלון שאיזה 'מאכר' שנדבק אלינו הוביל אותו אליו. זה היה מלון 'הודי' – חדר 'ריחני' (כלומר טחוב) מרוהט בטעם הודי, שנחשב מפואר אך בעינינו הוא די דוחה, בלי חלון ומרפסת ופונה אל רחוב די עלוב. שוב סירבנו והורינו לנהג לנסוע למלון שאליו ביקשנו להגיע מלכתחילה – Spenser Home stay.
המלון הזה ענה על כל הציפיות שלנו, ואף עלה עליהן.
כשמו כן הוא: הלובי והקבלה נמצאים בתוך הבית, וממנו יוצאים לחצר שבה בנויים עשרה חדרים בנויים בצורת 'ח', ובאמצע דשא, שיחים ועצים והמון עציצים. הרצפות משיש חום ונעים והתקרות בנויות מעץ וכך גם הגגון של המרפסת המקיפה את כל החדרים. במרכז ה'ח' גגון עץ מעוצב עם פיתוחים מסוגננים המזכירים קצת את בורמה, ומתחתיו דלת לארון עם מנעול ענק בסגנון עתיק.
המחיר גם הוא היה בתקציב שלנו: 500 רופיות, והבעלים נחמדים ודוברי אנגלית טובה. זו הייתה הפתיחה לשורת אנשים ומקומות נעימים ויפים שגרמו לנו לאהוב את קוצ'ין ולהלל ולשבח אותה!
ובאמת קוצ'ין עיר נחמדה ונעימה, במיוחד פורט קוצ'ין העתיקה, שעקבות הפורטוגזים, ההולנדים והבריטים ששלטו בה ניכרים עדיין היטב. יש בה המון בתים קטנים עם גגות רעפים וחצרות וגינות עם פרחים ועצים, בתים עתיקים גדולים שחלקם נראים נטושים, והצמחיה משתלטת עליהם כמו בספר או בסרט רומנטי, חוף מוזר עם המון צמחיה המגיעה ממה שנקרא: backwater – נהרות ואגמים מהים שגולש ליבשה, ורשתות דייגים ענקיות התלויות באוויר מעל המים.
ושוב, תנו לתמונות לדבר, הן עושות זאת הרבה יותר טוב ממני...
בערב הראשון הלכנו למסעדה שעליה המליץ בעל המלון והיא מומלצת גם בספר: "אדי", וטעמנו לראשונה אוכל פורטוגזי נוסח קראלה. גם המסעדה הזאת נמצאת בתוך בית, (זו כנראה השיטה בדרום) ותמונות של ישו ופסוקים מקשטים את הקירות בנוסח הינדי: עם מנורות חשמל קטנות המנצנצות מעליהן. האוכל היה טעים ולא חריף, והחלטנו להמשיך בהילולת הדגים והסרטנים שהתחלנו בה בגואה, כי המקום נראה בטוח יחסית.

אין תגובות: