1.10 נסיעה להאמפי

למחרת קמנו מוקדם כדי להגיע להאמפי לפני החשיכה, וראינו את נהגנו החביב, שיווהראם, עומד ליד נהג אחר המעמיס את התרמילים שלנו על הג'יפ. התברר שהבן שלו נלקח לבית חולים והוא חוזר הבייתה לבאגה והנהג הזה יחליף אותו. לא היה מקום לבדוק כמה אנגלית יודע המחליף וכמה הוא מכיר את הדרך, ויכולנו רק לקוות לטוב.
הדרך להאמפי ירדה לקצה הדרומי של גואה ומשם פנתה מזרחה וצפונה להאמפי, כשהיא עוברת בקאראנטאקה, המדינה השכנה. היה מעניין לראות שנופים דומים מקבלים אופי אחר כתוצאה מהשפעה תרבותית.
בקאראנטאקה לא שלטו הפורטוגזים ואין בה נוצרים, והיא הינדית ומסולמית כמו מרבית הודו. לכאורה היינו באותו מקום: דקלי קוקוס, מטעי בננות, שדות אורז והמון המון שיחים ועשבים ירוקים וכפרים ועיירות קטנות ליד הכביש. אך לא היו כנסיות לבנות קטנות, גינות פרחים יפות בחצרות, נשים לבושות שמלות מערביות עד הברכיים, גברים במכנסים קצרים, ניקיון יחסי והמון מסעדות ומלונות מערביים. הנוף היה משובץ במקדשים הינדים צבעוניים. (בדרך כלל צבעי גלידה: ורוד, ירוק בהיר, כתום בהיר וכו') פרות עיזים כלבים והולכי רגל הלכו על הכביש והפריעו לתנועה, עגלות עם גלגלי עץ הובילו יבול חקלאי וסתמו את הכביש – הכאוס ההודי הטיפוסי.
כמובן שהיה קשה למצוא מקום לאכול, ואחרי שאלות ועצות של אנשי העיר, הגענו למסעדה של מלון ממשלתי של קאראנטאקה, וקיווינו שבה נמצא משהו סביר. אבל כאן הייתה לנו חוויה הודית כהלכתה: המלצר לקח מאתנו הזמנה והלך למסור אותה במטבח. ואחר כך התחיל לשמוע מה הצעירים רוצים, אבל באמצע הפסיק, מפני שקראו לו לקוחות הודים משולחנות אחרים ומתאים פרטיים שהיו סגורים בוילונות. הוא התרוצץ לו הלוך ושוב, ולא חזר לשולחן שלהם, גם אחרי שקראו לו לבוא ולהשלים את ההזמנה. בינתיים הגיע הסודה-לימון שלנו, וכמובן שהיא הייתה מלוחה למרות שביקשנו מתוקה, והמלצר אפילו שאל שוב כדי לוודא שזה מה שאנחנו רוצים. הגיע מנהל ש'ידע' אנגלית והסברנו לו מה הבעיה, והוא עצמו לקח את ההזמנה מהצעירים. לאחר זמן מה הגיע אלינו, כעשרם דקות לאחר ההזמנה שלנו, והודיע שאין להם מה שהזמנו! זה כבר היה יותר מדי. קמנו ויצאנו החוצה, לחפש את הנהג שלנו שלא נכנס למסעדה. לא מצאנו אותו ועמדנו תוהים מה לעשות. המנהל יצא עם עוד כמה סקרנים מיושבי המסעדה, ושידל אותנו להיכנס ואמר שכל המנות תגענה עכשיו מהר. לא הייתה לנו הרבה ברירה ולכן חזרנו וישבנו. כעבור זמן מה הגיעו המנות ואפילו סלט ירקות חינם. המקום היה נקי ומסודר וגם האוכל לא היה רע, אם כי הבקשה: "לא חריף!" לא התמלאה, אף על פי שהמלצר ניענע בראשו לחיוב ואפילו אמר: "בטח, לא חריף בכלל!" בקיצור זו הייתה טעימה מהקושי להסתדר עם ההודים לעמית, נועם ומיכל שזה הביקור הראשון שלהם בהודו. (הדס בתנו הייתה כבר לפני חמש שנים)

מכאן והלאה נסענו בלי הפסקה על הכביש המשובש והמחורר לעתים קרובות, עד שהגענו להאמפי. החלטנו לנסות את המלון הממשלתי שנמצא מחוץ להאמפי בכפר קטן לידו, ובאמת זה היה מלון נחמד, עם גינה גדולה וחדר אוכל המשמש כמסעדה, וחדרים ממוזגים ולא ממוזגים גדולים וגדולים יותר.
קבענו עם הנהג לצאת בבוקר לסייר בעתיקות, ואכלנו ארוחת ערב די תפלה במלון מפני שהנהג המליץ עליו, כנראה כדי שלא יצטרך לצאת שוב להסיע ואתנו לכפר עצמו.