21.7.05 דאנקר ושוב קאזה

בבוקר דיברנו עם הנהג והוא הסכים לנסוע ללאלו, כפר שנמצא כשמונה ק"מ מהמנזר דאנקאר, שבו עמדנו לבקר בין כה וכה. הגענו למנזר שנמצא למטה, ושם פגשנו כמה נזירים וביניהם ראש המנזר, זקן נטול שיניים שידע מעט אנגלית והתעניין בארצות שמהם באנו. הוא וכמה מן הנזירים תפסו טרמפ בג'יפ שלנו כדי לעלות לכפר ולעשות שם פוג'ה. העלייה לכפר ולמנזר העליון הייתה דרך עפר מאובקת, צרה ומתפתלת, והנהג שלנו הוכיח את מיומנותו. שגיא נתקף פתאום בתאוות הליכה בטבע, ויצא ברגל למעלה תוך התחייבות, שאם לא יגיע בזמן לא נחכה לו במיוחד. אפי צילם אותו צועד לבדו בשממה ממרומי המנזר העליון. אבל במפתיע הוא הגיע בזמן לראות את המנזר שהיה קטן ולא מרשים, אך המיקום שלו מדהים בהיותו כאילו מרחף על צוק-שן במרומים. הנופים שנשקפו מן הגג שלו היו מדהימים, הרים צבעוניים בצבעי פסטל בלי שום צמחים, והכפר והמנזר התחתון המנוקדים בירק.
לאחר הביקור במנזר יצאנו לכפר המבודד לאלו, נהגנו המוכשר נסע קרוב לקילומטר בנסיעה לאחור כדי לעלות על דרך העפר המתפצלת מדרך העפר של המנזר ועלה למעלה במיומנות בנסיעה מאובקת וקופצנית עד לכפר. הכפר חבוי בהרים השוממים והוא כמו אואזיס או פנינה. הבתים פשוטים וגסים אך יש הרבה עצים ופרחים והמים זורמים בכל מקום בכפר. הילדים התרגשו למראה הזרים הלבנים, והנעמדו בפוזה רצינית למראה המצלמה – כאילו הם מצטלמים לתמונת מחזור, כמנהג ההודים. הסתובבנו קצת, אבל אפילו מכולת לא מצאנו שם. רק אנשים עובדים בבניית בתים ואיכרות מטפלות בעדרים ובירקות ליד בתיהן.
משם חזרנו לכביש הראשי והמשכנו לקאזה כדי למלא דלק. מהתחלה הנהג הסתייג לרעיון של נסיעה למקום שנקרא קומיק, וטען שהוא לא מכיר אותו. מאחר שבכל מקרה מיכל הדלק התרוקן והיינו צריכים לעבור בקאזה כדי למלא החלטנו לחפש כבר גסטהואז ללילה. תחנת הדלק הייתה ריקה מעובדים ב-12 בצהרים. "עובדי ממשלה", רטן הנהג ואמר שרק ב-3 יפתחו אותה מחדש. זה חרץ את דינו של הטיול לקומיק, מפני שזו נסיעה של שעתיים לכל כיוון. ביקשנו מהנהג להביא אותנו למרכז ה'עיר', וירדנו במקום שנקרא, איך לא, "The Third Eye"... ומסתבר הוא המסעדה הפופולארית ביותר של הישראלים בקאזה ויש לו ארוחות ישראליות למהדרין כמו בשאר "איזורי הכיבוש" של הישראלים בהודו. במלון ליד היה חדר בלי שירותים שהתאים ל'שלישית הויפאסנה': שגיא, כפיר ואמיליה, שהתרגלו כבר לישון בשלושה, כשלעתים אחד פורש את המזרון שלו על הריצפה וישן עליה. ב"עין השלישית" היה חדר נחמד עם שירותים בשבילנו וחיים ותמר המשיכו עם הנהג למקום רחוק יותר מהמרכז. שוטטנו קצת בעיר שעברה מהפך בשנים האחרונות, עם הגידול בתיירות. חנויות מזכרות, בגדים לתיירים, סוכנויות נסיעות ובתי מלון ומסעדות וכמובן: קפה אינטרנט – כל אלה ממלאים את הרחובות והבנייה המואצת מעידה על השגשוג הכלכלי. במלון ניסינו לנוח, אך החדר שלנו היה ממש מעל החצר של המסעדה, שבה ישבו ישראלים בהמוניהם ופיטפטו ואכלו. שמעתי שיחה בין אמריקאי אחד לכמה ישראליות שבה הוא התלונן על הישראלים המטיילים בהודו שמרעישים ומעשנים וממאיסים את החיים לשאר המטיילים. מכאן עבר האמריקאי להתקפה על מדינת ישראל ועל עצם קיומה. הבנות החמודות ניסו להשיב לו במספרים ובעובדות אבל הוא לא התעניין במיוחד. השיחה הייתה מעניינת ומכיוון שלקרוא כבר לא הצלחתי ממילא ירדתי והצטרפתי לוויכוח תוך הבעת הערכה לבנות המתמודדות. התחיל וויכוח מעניין שאליו הצטרפו גם שגיא וכפיר ואפי שישבו שם. השיחה הגיעה לשואה הבלתי נמנעת והתברר שהבחור חסר כל ידע והבנה וניסה להשוות בין הפליטים הטיבטים שהגיעו להודו ובין הפליטים היהודים אחרי השואה ש"נאלצו לעזוב את בתיהם מכיוון שסבלו מרדיפות". (ציטוט שלו) לטענתו הדרישה להקמת מדינה יהודית בפלשתינה דומה לטיבטים שהגיעו ללאדאק או לספיטי, (לא ידוע לי שהגיעו לשם) וידרשו את המקום הזה כמדינה מכיוון שפעם היה חלק מטיבט. אני כרגיל הגבתי באמוציונליות ולא הועלתי הרבה, ואפי ושגיא ניסו להסביר לו ואפי שאל אותו מדוע הוא חי במדינה שגזלה הכל מהאינדיאנים. אבל מכולנו הגדיל לעשות כפיר. הוא עבר קורס הדרכת שואה בבית ברל וידע להראות את ההבדל בין רצח עם רגיל שכמוהו היו ויהיו רבים, ובין השואה. הבחור השתתק לאט ובסופו של דבר הודה שלא ידע הרבה על הנושא מלבד מה ששמע מישראלים שפגש שסיפרו לו בין השאר שהבריטים הזמינו את הפליטים היהודים אחרי השואה לבוא לארץ... אבל הכל התבהר כשסיפר מהיכן הוא בארצות הברית: אריזונה. הוא הודה שרוב האנשים באמריקה בורים בכל מה שאינו נוגע לארצם וסיפר שרצה להזמין כרטיסים לדלהי צלצל לסוכנות נסיעות והם לא ידעו איפה דלהי...
לאט לאט החשיך והערב ירד, ומאותם שולחנות מלוכלכים שישבנו עליהם כל אחרי הצהרים הזמנו ארוחת ערב מערבית מפנקת וסיכמנו עם שאר נוסעי הג'יפ על היציאה בדרך הארוכה למנאלי. שגיא החליט להישאר עוד יום ולעלות לקומיק הנכספת ברגל עם כפיר ואז לחזור למנאלי באוטובוס. כפיר מצא שלוש שותפות לטרק המגיע למעבר אל עמק פראוטי שיתחיל אחרי הטיול שלו עם שגיא לקומיק. כך שנותרנו רק חמישה והיה הרבה יותר מקום בג'יפ.
הנסיעה חזרה הייתה קלה בהרבה מן הנסיעה לספיטי, בגלל שלא היו פקקים ולא ירד גשם והדרך כבר הייתה מוכרת ולכן נפשית פחות ארוכה. אבל באמת הגענו למנאלי בחמש אחר הצהריים. עצרנו ליד הגסטהאוז שבו השארנו את הדברים שלנו והתברר שהחדר שלנו ניתן למישהו באותו יום אף על פי שהודענו מפורשות שנחזור היום ונודיע על כל שינוי. אבל הבחור הנחמד סידר לנו חדר בגסטהאוז הסמוך, בהמשך השביל היורד בין המטעים והשדות, לכיוון הגשר. המקום היה באמת נחמד – לא היו בו כמעט אורחיםולכן לא היו בו ישראלים, היה הרבה אור בחדר והמקלחת הייתה אחת הטובות שהיו לנו בהודו. מחוץ לחדר הייתה מרפסת קטנה הצופה אל השדות והמטעים, והמרחק למרכז לא היה גדול בהרבה.