יום חמישי, אוגוסט 18, 2005

9-10/8/05 אגם צומורירי



נדברנו עם קני ואסתי שאנחנו נסדר את הרשיון עם הסוכן שלהם, ונברר כמה עולה הג'יפ כי הם שילמו על כל הטיול מראש, ולא ידעו כמה עולה כל פריט. למחרת ניסינו למצוא את הסוכנות על פי הכתובת שקיבלנו: נור קומפלקס. מצאנו סוכנות אחרת, ובה אף אחד לא שמע על הסוכנות שחיפשנו, או על הבעלים והמדריך שלה, דורג'ה. היינו די נואשים וצלצלנו למספר הטלפון שקיבלנו מקני, ודיברנו עם מישהו שלא ידע כמעט אנגלית, ואמר שהם נמצאים ליד הדואר. אבל לא ראינו שום דבר דומה לסוכנות נסיעות ליד הדואר, ולכן הלכנו ללשכת התיירות, ושאלנו אם יש להם ספר טלפונים או שהם מכירים את הסוכנות הזאת. הנשים הנמרצות בתלבושות המסורתיות שעובדות שם, צלצלו שוב למספר שבידינו והוליכו אותנו למין פאסאג', (יש המון כאלה בלה, כאילו הם נתקעו בשנות השישים שאז הרעיון היה מאוד פופולארי) שמסתבר שגם שמו הוא: "נור קומפלקס", אבל קוראים לו "נור קומפלקס ליד הדואר" כדי להבדילו מהפאסאג' השני...
עלינו במדרגות תלולות ללא מעקה, (גם כן משהו החביב מאוד על בני לאדאק, למה לבזבז על מעקה אם אפשר לעלות בלעדיו?) ועברנו בזהירות ליד חור גדול בצורה של ריבוע ענק שנפתח בריצפה וממנו נראתה הקומה הראשונה, והגענו למשרד מודרני ויפה עם חלונות גדולים, ומצאנו את השותף של דורג'ה שהזמין אותנו לחכות לדורג'ה, ליד מסופי המחשבים של קפה האינטרנט שהיו בתוך המשרד.
כעבור זמן קצר הגיע דורג'ה, ומייד טיפל בנו באדיבות ובאנגלית טובה. הוא אמר שאין בעיה להצטרף לג'יפ, והמחיר שלו הוא 6500 ליומים שיתחלקו בינינו ובין משפחת בן דוד ואילו הלינה והארוחות יהיו על חשבוננו. זה היה מחיר הרבה יותר גבוה ממה ששמענו בדרך כלל בסוכנויות במקום, ומלמד על ההבדל בין הזמנת טיול דרך האינטרנט מראש, ובין הזמנת כל סיור או מלון באופן נפרד במקום, כשיש יותר תחרות. אבל החברה הנעימה והאגם שאי אפשר להגיע אליו בתחבורה ציבורית, משכו אותנו והחלטנו לפנק את עצמנו. שאלנו אל האוהלים הקבועים שמשכירים שם והם היו יקרים בצורה פראית, וכללו ארוחת בוקר וערב. למראה הפנים המזועזעות שלנו הציע לנו דורג'ה לשכור אוהל, מזרונים ושקי שינה ב-400 רופיות ולהקים אותו בעצמנו. כך קבענו לפגוש אותו בג'יפ ליד המלון שלנו בבוקר, והוא הבטיח שהנהג יהיה דובר אנגלית שוטפת, ואנחנו ניענענו בראשינו אבל לא היו לנו ציפיות גבוהות מדי לאור ניסיון העבר שלנו בהודו.
הבוקר החל באיחור גדול של המכונית והתנצלות של דורג'ה שהגיע אתה, המשכנו לקחת את קני ואסתי ואז דורג'ה נפרד מאתנו והשאיר אותנו עם הנהג. קני ניסה לדבר אליו מהתחלה כדי לבדוק את האנגלית שלו ומצא שהיא פחות ממינימלית, כצפוי.
הדרך הייתה יפה מאוד, הרים עם סלעים ענקיים בתצורות מיוחדות ומשונות, בנוסח קאפדוקיה בתורכיה או היצירות של גאודי בברצלונה, מדרונות עצומים בצבע סגול מדהים, מרבדי פרחים סגולים בעמק ליד המים, ומדי פעם נווי מדבר: כפרים ירוקים ושדות חיטה, או שדות חרדל או תפוחי אדמה פורחים. מדי פעם ראינו סוסים רועים באחו הירוק ולידם יושבים הנוודים ושותים תה או שוכבים בעשב ונחים.
הדרך התפתלה למעלה על ההרים והכביש הצר הפך מדי פעם לדרך עפר קופצנית עם אבנים גדולות וקטנות. הגענו למישור רחב בין ההרים שכמה דרכי עבר ביתרו אותו, אבל בדרך הראשית היו חריצים בניצב לכיוון הנסיעה הפכו אותה למעין פומפיית כביסה ישנה שאנחנו ניתרנו מעליה כשישבנינו סופגים את הזעזועים הבלתי פוסקים. הנהג ניסה לעבור לדרך מקבילה אך היא התגלתה כמלכודת חול טובענית שגם לג'יפ כמו שלנו נראתה מסוכנת. פועלים שעבדו בכביש עצרו אותנו וביקשו שניקח אישה מקומית עם ילדה איתנו. הנהג שאל אותנו ונראה היה שהזדקק לשירותיה כמדריכה מפני שכבר קודם שאל נהגים ופועלים אחרים על הדרך לאגם. כששאלנו אותו אם זו הדרך לאגם השיב בביטחון אין שום בעיה, ונראה היה שבכך מסתכם ידע האנגלית שלו.
ראינו את האגם מרחוק, והתחלנו להקיף אותו מסביב כשאנחנו עולים על ההרים או יורדים מהם, וכל פעם הוא נראה מזווית אחרת. כחול או ירוק או עם השתקפות ההרים ופסגותיהם המושלגות במימיו.
התחיל להיות קר והטמפרטורה ירדה ככל שהתקרבנו לכפר הקטן שלידו היינו אמורים לישון. הכפר היה עלוב מאוד, בלי שום עצים וירק מפני שהוא נמצא גבוה מעל האגם ואין בו מקור מים משלו, והכפריים יורדים עם חמורים למלא ג'ריקנים לצרכיהם. מתחת לכפר, על מישור קטן ליד הנחל היו נטויים הרבה מאוד אוהלים. חלקם גדולים וקבועים והם מושכרים לתיירים מפונקים שמוכנים לשלם הרבה כדי לישון על מיטה בתוך אוהל גדול ומרווח ולאכול במסעדה צמודה. חלקם קטנים ותואמים שהובאו על ידי סוכנויות הנסיעות לנוסעים הפחות מפונקים שהביאו בג'יפים, שאוכלים מקופסאות אישיות שהוכנו להם מראש ושותים תה שהוכן על ידי הנהגים שלהם. וחלקם אוהלים פרטיים שהובאו על ידי הנוסעים עצמם, או נשכרו על ידם כמו שאנחנו עשינו. הרוח נשבה בחוזקה, וקני ואסתי החמודים עזרו לנו להקים את האוהל שלנו במהירות, ושמו את הדברים שלהם באוהל המוכן שלקחו לעצמם. היינו די רעבים והזמנו אוכל באוהל המסעדה הגדול, אבל הזמנו בהתחלה אורז וירקות ואחר כך בעל המסעדה הציע לנו צ'פאטי וחביתה ואנחנו הסכמנו וחשבנו שאחריה יבואו האורז והירקות, וחיכינו וחיכינו וחיכינו כשעה, כשאנחנו חושבים: כמה זמן לוקח להם להכין משהו כל כך פשוט? נכון שיש להם רק פרימוס אחד, אבל בכל זאת? ואז כשנראה לנו שזה כבר בהחלט יותר מדי שאלנו על האורז ואיש המסעדה שאל: האורז? רציתם גם אותו? הסתבר שחשב שהחלפנו את החביתה באורז ותוך עשר דקות הגיש לנו צלחות מהבילות מלאות באורז וירקות משביעים. הרי לכם כוחה של דיעה קדומה! כל כך היינו שבויים בהנחה שהם עובדים לאט שלא שאלנו אפילו מדוע האוכל מתעכב! למעשה יש להם סיר לחץ והם עושים הכל במהירות שיא!
אחרי האוכל יצאנו לטייל על שפת האגם בתקווה לראות עוד אווזים מעבר לשתי המשפחות הקטנות שראינו בדרך, לאור ההנחה שעם רדת הערב הם מגיעים בהמוניהם לאגם לישון. אווזים לא ראינו אבל נהנינו משיחה נעימה ומעניינת עם קני ואסתי, שהם מסוג הדתיים שפגישה עם כמותם בשבילי היא גילוי מסעיר שמעורר בי את השאלה: איפה כל האחרים הדומים להם? למה הם לא הרוב? ומדוע לא שומעים עליהם מספיק? ראינו את השקיעה צובעת את השמים בגוונים ורודים והשמש נעלמה מעבר להרים אך עוד היה מעט אור שנגה מעליהם. התחיל להיות יותר קר והלכנו לאוהלים אחרי צחצוח שיניים וכרסום כמה ביסקוויטים. לפני השינה תפס אותנו נהג ג'יפ ש'ידע אנגלית' יותר מנהגנו והסביר שקרה משהו לנהג של אותה חברה שנהג בג'יפ אחר. אמו הובאה לבית חולים בלה והוא היה אמור להמשיך לעמק ספיטי עם הנוסעים שלו. הוא שאל אם אנחנו מסכימים להחליף את המכונית כדי שהוא יגיע ללה והנהג שלנו ימשיך לספיטי במקומו. היה די קשה להבין אותו, ובהתחלה הוא עמד על כך שהנהגים לא יתחלפו ורק אחר כך הודה שהנהגים חייבים לבתחלף כדי שהנהג השני יוכל להגיע ללה. הסכמנו מכיוון שלא הרגשנו שיש לנהג שלנו איזה שהם יתרונות מיוחדים, להפך – הוא לא הכיר את הדרך ולא דיבר אנגלית, כך שקשה להאמין שיהיה לנו נהג הרבה יותר גרוע ממנו. (אם כי כבר היו דברים מעולם – זוכרים את הנהג שלנו לספיטי שעשה תאונה כבר בראשית הדרך?) אבל אמרנו לו שצריך קודם לשאול את קני ואסתי, שהסכימו מייד וגם הם לא גילו שום קשר ריגשי עמוק לנהג שלנו...
הלכנו לישון באוהל החם, בתוך שק השינה המחמם והאטום והרוח הנושבת בחוזקה בחוץ רק חיזקה את תחושת החמימות והבטחון בתוך הבית הקטן שלנו. מוקדם בבוקר התעוררנו לקולות הג'יפים שיצאו מוקדם והמשיכו לעמק ספיטי או למנאלי. הסתכלנו על המקום שבו עמד הג'יפ שלנו והנה זה פלא: הג'יפ עומד במקומו וגם הנהג המקורי שלנו מנקה אותו בשקידה, כאילו לא ביקשו את הסכמתנו לחילופי ג'יפים ונהגים אתמול בערב. החלטנו שאין טעם לנסות לפתור את התעלומה הזאת והיא תישאר כאחת מהחידות הבלתי פתורות של הודו – כנראה תוצאה של קשיי התקשורת עם ההודים, שהם לא רק פערי שפה אלא גם הבדלי מנטליות עמוקים שאין לגשר על חלק מהם.
הדרך חזרה הייתה יפה ונעימה, והנהג למד איך לנסוע בדרכים אלטרנטיביות כאשר יש חריצים בקרקע או אבנים גדולות ורק לקראת סוף הדרך נראה קצת עייף, וכששאלנו אותו אם הוא רוצה לנוח ענה בתשובה הקבועה שלו: "אין שום בעיה, והוסיף אפשר לאכול ולנוח באופצ'י", אותה עיירה עלובה שכולה חנויות אוכל ומסעדות קטנות במרחק 50 ק"מ מלה, שכל האוטובוסים והג'יפים עוצרים בה, אולי בגלל שהם מקבלים עמלה מבעלי המסעדות שלידן עוצרים...
חזרנו ללה, והפעם ביקשנו מבעלת הבית שלנו להשאיר את הדברים בחדר והבטחנו שנישאר הרבה זמן אחר כך והיא הסכימה, כך שחזרנו 'הבייתה' לחדר הנעים, וחיכינו למים החמים שמגיעים אחרי 6 בערב, כשבעלת הבית מדליקה את האש לחימום הדוד הגדול.

אין תגובות: