יום חמישי, אוגוסט 18, 2005

5.8.05 נוברה - סומור



בבוקר נהנינו לשבת בגינה המוצלת ולאכול ארוחת בוקר, ובכוחות מחודשים לצאת לדרך. הכפר סומור, התחנה הבאה, נמצא במרחק של כשעה נסיעה מדיסקיט ובעצם אפשר היה לישון בו ולקצר את כל הנסיעה ליומיים, אבל זה לא הפריע לנו, שבאנו לטיול ארוך, ורק תמי שבאה לשלושה שבועות קצת התאכזבה. בסומור נסענו ל"homestay" מין גסטהאוז שבואוכלים בבית המארחים, שהמליצה עליו מריה, ההולנדית שעשתה אתנו את סוף השבוע של המדיטציה בסטוק. הנהג לא התלהב מהרעיון ורצה לשכנע אותנו לישון בגסטהואז שנמצא בתחתית הכפר, מייד בכניסה. אבל אנחנו התעקשנו והוא נסע בדרך התלולה והצרה, על אבנים ופלגים, עד שבדרך מצאנו במקרה את בעלת הבית העליזה והנמרצת, שעלתה לג'יפ וכיוונה אותו.
הבית הזה הוא מין גן עדן קטן בעיני. ליד בית המגורים של המשפחה, שהוא מטופח ומוחזק היטב, עם חלונות עץ גדולים וצבועים באדום, יש גינת פרחים וחלקת ירקות גדולה, ובצד השני רחבת דשא מתחת לעץ ומצנח גדול היוצא ממנו. על הרחבה שולחנות וכיסאות, וממול לבית המגורים – ביתן קטן ומסוייד בלבן בוהק ובו ארבעה חדרים עם שירותים צמודים בגדלים שונים. לקחנו את החדר הגדול יותר, שבו היה קיר שלם שכולו חלון, ועוד שני חלונות גדולים בקירות שלידו. החדר היה מואר והייתה הרגשה שאנחנו נמצאים בשדה הירוק שמאחורי הבית. נחנו קצת ושתינו תה מתחת למצנח, ויצאנו למנזר המקומי. הג'יפ טיפס בדרך האבנים הצרה והתלולה מאוד, והגיע לפסגת ההר, ושם ראינו בנין שנקרא בית ספר בודהיסטי, ושם עצר. שאלנו את הנהג איפה המנזר, והוא התקשה להסביר לנו שהמנזר נמצא מאחורי בית הספר ואי אפשר לראות אותו. שוב הציע שנרד ברגל דרך הכפר, אך אריק ותמי רצו לנסוע לפנאמיג, המקום הצפוני ביותר בהודו שזרים יכולים להגיע אליו שיש בו מעיין חם, אך אינו מומלץ בשום מקום. נדברנו שיבוא מן הצד השני והלכנו ברגל מסביב לבית הספר עד שראינו את המקדש והמנזר. אבל כל המקדשים היו סגורים, ואחרי שחיכינו ואף אחד לא הופיע, הלכנו בעצמנו לבית הספר וחיפשנו מישהו שיפתח את המקדשים הסגורים. ראינו את הכיתות הקטנות ושמענו את הילדים והמורים, ופתאום ראינו נזיר צעיר עובר ברחבה הגדולה. שאלנו אותו על המקדשים, והוא הלך לקרוא לנזיר אחר שהגיע עם המפתחות. אבל המקדש לא היה מרשים במיוחד, דומה להרבה אחרים שראינו, אם כי הוא די מטופח, עם עציצים ועצים סביבו. ירדנו במדרגות ומצאנו את הנהג מחכה במכונית.
אריק ותמי נסעו ואנחנו נשארנו והתחלנו לרדת בדרך שבה הגענו, נהנים מן הנוף והריחות של הפרחים, יורדים מדי פעם לנחל שירד לצד הדרך, לשטוף את הפנים, להרטיב את הרגלים ולמלא את בקבוק השתיה. ראינו מין סטופה שאפשר לעבור מתחתיה במין מנהרה פתוחה קטנה ואפי החליט לשבת ולצייר שם, ואני יצאתי לחפש מקום רומנטי לשירותי טבע. מדי פעם עברו במקום עדרי כבשים ועזים, ואנשים שירדו עם שקים או שקיות לכיוון הכפר, וכולם כמו כל אחד בלאדאק, מקדמים אותך תמיד בברכת: ג'וליי, שהיא הכל: בוקר טוב, ערב טוב, שלום, תודה, מה שלומך, ועוד. אפי ניצל את הנחל לכיבוס החלק התחתון המתפרק של המכנסיים שלו והם התייבשו עוד לפני שגמר לצייר.
המשכנו לרדת בדרך ופתאום ראינו למטה בצד בריכה גדולה מוקפת עצים ושיחים שההר המושלג משתקף בתוכה. אפי רצה מאוד לצם אותה מקרוב וירדנו אליה. אחרי הצילום לא התחשק לנו לעלות בחזרה לדרך והמשכנו בשביל שהתפתל הצידה בין השדות. פסענו לנו בין הגדרות והמים והתרחקנו מאוד מן הדרך שעזבנו. בלי שהבחנו התחלנו ללכת ליד ובתוך הנחל, על האבנים הגדולות ופתאום נעלם השביל והיינו בין חומות מאבני בוץ שבקצותיהן מונחים שיחי קוצים דוקרניים שאי אפשר לעבור מעליהם או לפתוח בהם פתח למעבר. המים היו קרים מאוד ומכיוון שלא יכולנו כל כך לצאת מהם הרגשנו שהרגלים מתחילות לקפוא. הבנו שאנחנו חייבים לצאת מן הנחל מייד ואפי מצא מקום שבו החומה הייתה נמוכה והקוצים דלילים והצליח לפתוח פתח שדרכו עברנו בזהירות. מצאנו את עמנו בשטח גדול, שבו רעו פרות, כבשים, עזים וחמורים, בין עצים ושיחים, ופרחים ושיחים קוצניים, ומרחבי עשב – והכל במדרון גדול שמוקף בחומות וקוצים ואי אפשר לצאת ממנו. ניסינו לראות מה נמצא מעבר לחומות אבל ראינו רק עוד קוצים ושיחים ועצים, ולא שום דרך מסודרת. לא ראינו אף אחד עם בעלי החיים והחלטנו לרדת למטה, ולקוות שנוכל לצאת בחלק הנמוך יותר או שנראה מעבר לחומה דרך ונעבור אותה. אבל לא היה כל כך פשוט לרדת כי מדי פעם היו מכשולים כמו סבך קוצים, או סלעים או מים ואני כבר התחלתי להרגיש לכודה במין "שאנגרילה" אגדי, בלי אנשים ובלי דרך לחזור לציווילזציה. אבל העקשנו השתלמה: למטה ראינו סלעים ענקיים שלידם היו זרוקים בגדים ונעלים ישנים, ומעבר להם הייתה גדר אבן נמוכה שהסתיימה בגדר שיחים ונדמה היה לנו שאנחנו רואים שם פתח. כשהתקרבנו ראינו שלא רק שיש שם פתח מסודר אלא מהעבר השני יש דרך מסודרת. בתחושת רווחה יצאנו וצעדנו בדרך וכל אדם שפגשנו כיוון אותנו למטה למרכז. עכשיו עברנו ליד בתים ואנשים ולבסוף אפילו מכוניות. חזרנו למקום תרבות!!!
הגענו למסעדה היחידה של הכפר וזללנו שם ארוחת צהרים טעימה על המרפסת הצופה להרים. העלייה למלון הייתה קלה יותר משתיארנו לעצמנו ובדרך עוד פגשנו, שתי גרמניות, סבתא ונכדה כנראה, שהגיעו מדיסקיט באוטובוס. הן שאלו אותנו אם יספיקו לעלות למנזר ולרדת עד 4 אחרי הצהרים, כי הן צריכות לתפוס את האוטובוס בחזרה. הסברנו להם שזה ארוך ולא יוכלו להספיק (השעה הייתה 2.30) ופתאום הופיע הנהג שלנו שכבר הספיק להחזיר את תמי ואריק מהנסיעה לפאנמיק ושאלנו אותו אם יוכל להביא ואתן ולהחזיר אותן והוא הסכים תמורת 200 רופיות. הצעירה עוד התלבטה אבל המבוגרת תפסה פיקוד ואפי הזכיר להן שביורו זה הרבה פחות... הפגישה הזאת הבהירה לנו את ההבדל בין נסיעה בג'יפ צמוד למקום כמו נוברה ואלי, ובין נסיעה באוטובוסים. הצורך לתמרן בין זמני האוטובוסים ולהתאים את הנסיעה אליהם מקשה מאוד ולפעמים צריך לשכור ג'יפ במקום בכל מקרה כדי לראות מה שרוצים.
חזרנו ל"homestay" שלנו, שכבנו על המיטה המוקפת בחלונות בהרגשה שאנחנו בתוך שדה ירוק, והרגשנו שאנחנו לא רוצים לעזוב את המקום הזה לנצח!
ארוחת הערב הוגשה בחדר ההסבה של המארחים. החדר גדול ומוקף מזרונים מכוסים בשטיחים ובכריות ליד הקירות ושטיחים מכסים את הריצפה, ליד המזרונים אותם שולחנות/ספסלים קטנים ומקושטים בצבעוניות שעליהם מניחים את האוכל. היה שם זוג איטלקי צעיר ממילנו שסיםרו על העיר ועל מסעותיהם האקזוטיים במרוקו, בטימבוקטו, ובמקומות שונים בהודו בנסיעות אחרות. זוהי תופעה אירופית מעניינת: אנשים צעירים נמשכים למה שנקרא "העולם השלישי" ומנצלים כל הזדמנות להיות בו ולעתים נשארים להתנדב ולעזור לאנשים שם. אני מניחה שתחושת חוסר השאגה והשובע והנינוחות של המעמד הבינוני באירופה, במיוחד במדינות הרווחה, גורמת להם לצאת למסעות כאלה.

אין תגובות: