18.7.05 הנסיעה לעמק ספיטי

יצאנו בבוקר בג'יפ שהגיע למנאלי הישנה, אוספים בדרך את שאר השותפים, שגיא, כפיר ואמיליה ממנאלי החדשה וחיים ותמר מואשישט. הג'יפ היה חדש והנהג לא נטה לדבר, וכנראה שהאנגלית שלו הייתה חלשה למדי. נסענו כעשרים דקות בין כפרים קטנים שהיו פרושים על מדרונות ההרים הירוקים משני צדי הכביש, חנויות שבהן מכרו מעילי פרווה סינטטית בצבעים לוהטים ומזכרות לתיירים, בתי צ'אי ומסעדות והדרך עלתה והתפתלה לה בבוקר צח ונעים. ואז נעצרנו בהמשך לטור מכוניות שהתארך ונמשך גם אחרינו, והנוסעים מן המכוניות שלפנינו כבר ירדו ועמדו בצדי הדרך ושוחחו. התברר שבהמשך הדרך חונות כמה משאיות ענקיות וחוסמות את אחד המסלולים, ולכן המכוניות משני הכיוונים נוסעות לסירוגין, בכל פעם אחת בלבד. זה כשלעצמו לא היה הסיבה לפקק, אלא שנהג משאית סיקי ענק ונהג הודי בגודל רגיל, לא היו מוכנים לוותר אחד לשני ועמדו כשני תרנגולים – בלי לצעוק או להשתמש באלימות חס וחלילה, (הרי אנחנו בהודו!) אבל התנועה משני הצדדים נעצרה. הזמן עבר ושום דבר לא קרה, התחילו דיונים מעמיקים איך לשחרר את הפלונטר, וחיים ותמר יצאו ברגל קדימה לחפש בית צ'אי, ונעלמו. לבסוף, עם עזרה של חייל או שוטר (קשה מאוד להבדיל ביניהם) שהגיע, או אולי היה שם במקרה, המשאית מהצד שלנו נסעה לאחור ואתה כל המכוניות שאחריה, והמשאית עם הנהג הסיקי עברה לאט לאט ובעדינות במרחק של כמעט נגיעה במכוניות האחרות, ואחריה כל הטור שכלל עוד משאיות ואטובוסים, עד שהגיע תורנו לנסוע, בדיוק כשחיים ותמר חזרו משתיית הצ'אי.
יצאנו שוב לדרך, נהנים מן היום הנעים והנוף הירוק שאינו חדל מלהפעים אותי, הרים מיוערים ומדושאים שפלגי מים לבנים יורדים מראשיהם עד לנהר שמתחתיהם. ואז, במעלה הכביש ראינו טור קטן של מכוניות מתחיל להצטבר, והמכונית האחרונה הייתה מכונית קטנה. (משהו כמו פורד אסקורט, אומר לי אפי) אבל המכונית שלנו לא האטה והמשיכה לנסוע עד שנכנסה בה בבום גדול... זה היה די מפחיד, הזכוכית האחורית של המכונית התנפצה ודופן האחורית נמעכה קלות, והילדים שישבו במושב האחורי נראו די המומים.
ירדנו ועמדנו את הנזק – למרבה המזל רק המכונית השניה נפגעה בצורה לא קשה, וחוץ מהלם קל של אשת הנהג הטיבטי החביב, כולם נשארו שלמים. מייד רצינו לדבר עם חברת הנסיעות, והנהג עצמו דיבר אתם בטלפון הסלולרי שלו. החלטנו שאנחנו רוצים לא רק מכונית אחרת אלא גם נהג אחר, וכך אמרנו לסוכנים. הבטיחו לנו שתוך חצי שעה תגיע מכונית עם נהג אחר, מיומן יותר.
לזכותם של הסוכנים האלה יש לומר שהמכונית הגיעה באמת בתוך חצי שעה, ויצאנו לדרך עם נהג אחר, קומוניקטיבי יותר ובעל ידע מספיק באנגלית כדי להתנהל ביחד במשך חמישה ימים.
ההרים הפכו להיות תלולים יותר, והמפלים גדולים וחזקים יותר, והכפרים התמעטו והכביש הפך להיות צר ובלי שוליים. כך שמעבר שתי מכוניות גדולות דרש מיומנות מיוחדת: לדעת מי צריך לעצור בצד ואיפה, והאם אפשר לעבור באיטיות זה לצד זה במקרים אחרים. ואז, לאחר כשעתיים, שוב ראינו טור ארוך של מכוניות עומדות במעלה הכביש ומחכות. רוכלים זריזים שוטטו בין המכוניות העומדות עם מגשי מתכת עגולים עם גרגרי חומוס מבושלים חריפים, שלהם מוסיפים בצל ועגבניות ועוד רוטב חריף. הרוכלים העמידו את המגשים על מעמד מיוחד בעל שלוש רגלים שאתו הם גם עולים לרכבות ולאוטובוסים הצפופים. אנשים יצאו מן המכוניות ועמדו בצד הדרך לצלם ולפטפט, ונראה שכולם משלימים עם העצירה הממושכת שלא נראה לה סוף קרוב.
הטור הלך והתארך, אבל מדי פעם הייתה תזוזה קלה של כמה מכוניות וכך התקדמנו במשך שעתיים כקילומטר, עד שהגענו למקור התקלה. הדרך התעקלה שם במאה ושמונים מעלות, אבל זו לא הייתה הבעיה, כי סיבובים כאלה היו לנו למכביר קודם לכן. אבל במקום הזה הייתה עלייה חדה מאוד והכביש נעלם, ובמקומו היה בוץ שמכוניות נתקעו בו לעתים ועיכבו את האחרות. לכן יכלה לעלות או לרדת רק מכונית אחת בכל פעם, לפי הוראת השוטר שהסתובב שם במין ברדס עבודה בצבעי הסוואה. הוא ניסה לאזן את הצרכים של העולים והיורדים, וכך ראינו מדי פעם כמה מכוניות יורדות, ולפעמים עלו כמה מכוניות. כשהגענו למקום עצמו, נתקעה שם משאית, וההוראה הייתה שמשאיות ואוטובוסים לא עולים בכלל, מפני שהמקום לא היה מספיק רחב.
בינתיים התענן והתחיל לטפטף גשם מטריד, והבוץ בעליה הפך לעיסה נוזלית שלא הקלה על הנסיעה. לזכותו של הנהג החדש שלנו צריך לומר שהיה זהיר מאוד, אם כי עקף כל מכונית שהייתה איטית מדי לטעמו בכל הזדמנות. וכך נוספו לנו כשעתיים וחצי בדרך שהייתה אמורה לקחת כעשר שעות, והנהג אמר שהוא מעריך שנגיע לקאזה, העיר הגדולה של ספיטי, ב-9 בערב.
הגענו לפסגה ולמעבר הגדול, (Rohtang pass 3978 מטר) שבו השתרעו משני צדי הכביש מדרונות שלג שהיו עדיין לבנים, בניגוד לשלג שראינו לאורך הדרך, שהיה פסים וקטעים שהזדהמו והפכו להיות שחורים או חומים. המוני הודים שחלקם הגיעו במכוניות פרטיות רגילות וחלקם שכרו ג'יפים, ירדו והצטלמו, חפנו שלג בידיהם וזרקו אחד על השני, ונהנו מחופשת יום ראשון שלהם. זו הייתה הסיבה לפקקים הארוכים, וכנראה שבימים רגילים הכל יותר מהיר בגלל שיש פחות מכוניות.
כעבור זמן קצר התפצלה הדרך: רוב המכוניות המשיכו ללאדאק, ואנחנו ושאר המכוניות יצאנו לעמק ספיטי. הדרך הייתה משובשת מאוד, וכל כעשר דקות הכביש נעלם ומפל מים קטן או גדול כיסה אותו, או שסתם אבנים ענקיות נפלו מן ההר והאיט מאוד את הנסיעה. ראינו את האוטובוס המקומי עובר באותם מקומות, והתקשינו להאמין שהוא מסוגל לכך. לפעמים הסלעים לצד הכביש התרוממו מעל המכוניות וכמעט נגעו בהם. מדי פעם ראינו פועלים עובדים בכביש, מסתתים אבנים לסלילה מחודשת, מנקים את הכביש מאבנים, ואף מגלגלים אבנים כבדות מההר בצורה מבוקרת כדי שלא יפלו על הנוסעים. הגשם
לא נפסק והשמים היו מעוננים.
עצרנו לאכול צהרים אחרי הפאס במין "עיר דאבות" (דאבה, מסעדת סירים הודית פשוטה ברחוב או על הכביש) של אוהלים וצריפים. כל ה"מסעדנים" עטו עלינו וניסו לפתות אותנו לבוא אליהם, אבל לכולם היה בעצם כמעט אותו אוכל, ולכולם היו שירותים מאחורי המסעדות. בחרנו מסעדה באקראי, ואכלנו מהר משהו די מגעיל – בגלל שלא יצאנו מהרגלי האכילה המעודנים שלנו במנאלי, וחשבנו שאפשר להזמין את המאכלים שאנחנו רגילים אליהם. וזהו הסוד: על הדרך או ברחוב צריך להזמין מאכלים פשוטים והודיים – כי אותם הם יודעים להכין, ואסור להזמין משהו טיבטי או מערבי, האכזבה גדולה מדי. המשכנו בדרך החתחתים, ואפילו ישבנינו המרופדים באופן טבעי, שהיו מונחים על כריות הפלא שעשינו לעצמנו במקלאוד לטיצ'ינג של הדלאי לאמה, לא הועילו. עצם הזנב נכנסה לשיתוק זמני, והיה צריך להזיז אותה בכל עצירה לצילומים או לשירותים בטבע.
לקראת הערב הגענו למקום שבו היינו צריכים לחצות ממש נהר ש'אכל' את הכביש, וראינו מרחוק אופנוע שחצה כבר, ואופנוע שני חוצה את הנהר בנסיעה. לפתע איבד האופנוע את שיווי המשקל והתחיל ליפול למים. אחד הבחורים שלנו, שגיא, קפץ למים, ועזר לרוכב להרים את האופנוע ולהוציא אותו ואחריו הצטרף גם חיים ובמאמץ משותף משכו ודחפו, עד שכולם היו בחוץ, רטובים ורועדים מקור. התברר ששני האופנוענים היו ישראלים צעירים, אף על פי שדמו יותר לנערי זוהר צרפתים או איטלקים, עם מעילי עור ושיער ארוך ופנים ילדותיות. הם הודו לנו מאוד, וניסו להדליק את הפרימוס שלהם ברוח כדי לשתות משהו חם ולהתייבש. אבל אנחנו כבר התחלנו למהר – ואחרי ששגיא וחיים לבשו בגדים יבשים יצאנו שוב לדרך.
בכניסה לעמק ספיטי, בלוסאר, עצרנו לבדיקת דרכונים. המקום היה עלוב, בלי אור וגם בבקתת בחימר העלובה שבה ישב החייל ורשם את פרטי הדרכון והויזה במחברת גדולה, לא הדליקו אור. ליד טלפון השדה על השולחן אפי ראה משהו שנראה לו מוכר, ושאל את החייל אם זה אכן מכשיר מורס, והחייל השיב בטבעיות שכן, וכשאפי שאל האם עדיין משתמשים בו החייל השיב: כן, כשצריך, ושוב, כאילו זוהי הדרך הרגילה ביותר להתקשרות...
כשיצאנו מלוסאר כבר היה חושך מחלט ואפילו הנהגים ההודים התחילו להדליק אורות, (בדרך כלל הם מדליקים רק אחרי שלא רואים כלום, ולא דקה קודם לכך!) ואנחנו התחלנו לחשוש שהנהג שלנו ינמנם, ולכן התחלנו לשיר שירי מולדת וכל מיני שירים אחרים, בעיקר שירים עם צעקות וקריאות, חיקויים של שלמה בר ואריאל זילבר ועוד כיד המלך. נהגנו המסכן לא חשב אפילו להירדם, כששישה מטורפים יושבים ושואגים במלוא הגרון מאחוריו ולידו. אני לא יודעת מה חשבה אמיליה, הבחורה הרוסיה מספרד, אבל הסברנו לה שזוהי הדרך שלנו להתעורר ולשמוח ביחד, ולמעשה אנחנו אנשים נורמלים ושקטים... כשהגענו לקאזה קינחנו בשירת: "משיח, משיח", ולא חדלנו גם כשהג'יפ עצר בחושך ליד גסטהאוז וג'יפ נוסף עם ישראלים עצר שם גם כן.
ההתלהבות והתרוממות הנפש הפכו מיד למשא ומתן מייגע עם אנשי הגסטהאוז, שהיו די שתויים אם לא שיכורים, ובסופו של דבר לקחנו שלושה חדרים וניסינו לקבל אוכל אך כל מה שקיבלנו היה צ'אי... אבל היינו כל כך עייפים ששום דבר לא עניין אותנו, אני חיכיתי שאפי יצא מן המקלחת ושמתי את הראש על הכר, ומיד נרדמתי, כך שהמקלחת שלי חיכתה לבוקר.