השיעור של רימפוצ׳ה, לובסאנג צ׳וגיאל, נערך בכיתה קטנה בבניין ליד המקדש שבקומה הראשונה שלו יש בית קפה פופלארי, במיוחד לתלמידים מערביים ונזירים. כאן המקום לספר את סיפורו של רימפוצ׳ה, ושל אני לה, נזירה איטלקיה, והכיתה המיוחדת הזאת.
רימפוצ׳ה נולד בטיבט, וגדל כילד טיבטי רגיל, עד שהגיע לכפר שלו מורה טיבטי גדול, הסתכל על הילד ואמר: אתה היית המורה שלי וקראו לך כך וכך בגלגול הקודם שלך. שלא כמו שנוהגים בדרך כלל עם טולקו, (ילדים שנולדו אחרי מות מסטר כגלגול שלו וגדלו מגיל צעיר במנזר) במקרה של רימפוצ׳ה המורה אמר לו להמשיך וללמוד בבית הספר הרגיל, ורק כשהגיע לגיל מבוגר יותר התחיל ללמוד במנזר אצל כמה מורים חשובים עד שהחליט לבוא למקלאוד וללמוד אצל הדאלאי לאמה.
כמובן שזה לא קורה בצורה כל כך פשוטה, ולא כל אחד שמגיע מטיבט זוכה להיות תלמיד של הדאלאי לאמה, אבל הוא למד אצל מורים חשובים והגיע לתואר הגשה, המקביל לדוקטוראט. בכיתה אתו למדה גם נזירה איטלקיה, שלא הבינה טיבטית אבל ישבה חמש שנים ולמדה. בסוף הלימודים שאלה אותו הנזירה מה הוא מתכנן לעשות, והוא ענה שהוא חשב ללכת להתבודד במנזר רחוק ולעשות מדיטציה. ואז הנזירה אמרה: למה שלא תלמד דהארמה, אני אתן לך חדר שיהיה כיתה, ודירה קטנה לידו, ותוכל לחיות בלי דאגה וללמד וללמוד כרצונך. וכך היה. החדר הקטן והמקושט בטנקות צבעוניות יפות, נשמר ומטופח על ידיה ועל ידי בן, המתרגם הישראלי המשובח, שהוא גם תלמיד אישי של רימפוצ׳ה. כמובן שגם אני לה היא תלמידה אישית שלו, ונועדת אתו בעזרתו של בן מפני שהיא אינה דוברת טיבטית והאנגלית של רימפוצ׳ה לא מספיק טובה.
חשוב לציין שמורה אישי, הוא חלק מהתהליך של כל תלמיד הרוצה להתקדם בלימודי הבודהיזם, מפני שבשלב מסויים ניתנות לתלמיד מטלות ספציפיות המותאמות לכל אחד על פי ההיכרות של המורה אתו. לרוב המערביים השוהים תקופות ארוכות במקלאוד יש מורה כזה, והקשר המיוחד הנוצר בין המורה והתלמיד מאפשר העמקה והתאמה לצורכיהם האישיים של התלמידים.
אני לה הייתה אישה רגילה נשואה עם שלושה ילדים, איטלקיה קתולית. אחרי שהתגרשה הייתה בהודו והתעניינה בהינדואיזם, והייתה פעילה באשרם של סאיי באבא. היא הייתה גם בהרצאות של קרישנמורטי, והייתה בחברה התיאוסופית ועבדה אצלם באירופה. כשחיה במילאנו הגיע אליה לאמה חשוב והיא עברה לבודהיזם ונשארה בדרום הודו ושם קיבלה את נדרי הנזירות.
השיעור של רימפוצ׳ה עוסק בספר מאוד מפורסם של שאנטידווה, הוגה בודהיסטי חשוב של ימי הביניים מאסכולת נאלאנדה ההודית. אבל רימפוצ׳ה אינו דבק בספר ולפעמים עובר שיעור שלם של שעתיים כמעט בשאלות ותשובות, או בדיבורים של רימפוצ׳ה על הדרך לתרגל ולהגיע לשחרור מהסבל ולהגיע לאושר אמיתי. הדגש בוא על compassion ועל אהבה, ועל הרצון האמיתי והכנה והמאמץ הנכון לשחרר את כל היצורים התבוניים מהסבל כי כולם, כולל ג׳וקים, דומים לנו בכך שכולם רוצים להיות מאושרים. סגנון הלימוד הוא מאוד טיבטי, כלומר המון חזרות על אותו דבר במלים אחרות או אפילו באותן מלים, ודוגמאות מחיי הטיבטים בכפר לפני שהמודרנה הגיעה אליו. לכאורה השיעור לא כל כך מתאים לנו כי הוא קצת בסיסי ומסורתי מדי, רבל אנחנו נהנים מאישיותו המלבבת של רימפוצ׳ה, מתרגלים סבלנות, ונהנים מהמפגש עם התלמידים שבאים מכל קצוות העולם.
בכל בוקר אנחנו לומדים יחד את השיעורים של גשה מה של הלוגיקה הטיבטית ואני יכולה לדווח שסוף סוף אני בהחלט מבינה אותם…[הצילומים של גשה מה לא משהו, נעשו עם סלולרי ביום בלי חשמל....]
אחר כך אני מנגנת בחליל, (יש לי כבר חמישה שירים שאני שולטת בהם!) וקוראת את הספר הנפלא: Joyful Wisdom, של Yongey Mingyur Rimpoche, מורה צעיר ומדהים, שאפי זכה לראות פה בהרצאה בטושיטה, המכון הבודהיסטי בדהארמאקוט. (מומלץ לחפש אותו ביוטיוב, יש שם שתי הרצאות מדהימות שלו!) הספר כתוב באנגלית והוא מאוד נוח וידידותי לקורא המערבי שאינו מורגל בקריאת ספרי דהארמה. כך עובר לו הבוקר, ואז אנחנו אוכלים צהריים במסעדת הבית שמולנו או מבשלים בעצמנו. באחת וחצי יוצאים להליכה נעימה בתוך מנזרים ומעליהם לכיתה של רימפוצ׳ה, ולומדים עד ארבע. מצאנו קבוצת מדיטציה של תלמידי מינגיור רימפוצ׳ה, אבל היינו פעמיים לפני הנסיעה ולא התלהבנו, המנחה היא נזירה צעירה מאנגליה שדבקה ספר של מינגיור וחוששת לזוז סנטימטר ממנו, והתלמידים רק מתחילים במדיטציה וזה לא ממש מתאים.
לקראת הנסיעה לקאשמיר הייתה בנו קצת התרגשות, אחרי זמן כה ארוך בו ישבנו במקום אחד, ועוד במקום כל כך ביתי ונעים כמו הקוטג׳ שלנו… הקאשמירי שהבטיח למצוא לנו מכונית בזול, התכוון בעצם להביא אותנו ישירות לboathouse שלו בסרינאגאר, וכשראה שאיננו מתכוננים להתחייב לפני שנראה את המקום ולא רק את התמונות שלו, חזר למחיר היקר וכל האמינות שלו התפוגגה. המשכנו לחפש, ודי מהר הבנו שרוב הסוכנויות לא עושות נסיעה לסרינאגאר, כי זו נסיעה ארוכה מדי ודורשת שהנהג יישאר ללון שם. התפשרנו על נסיעה קצרה יותר, לג׳אמו, ומשם ניקח מה שנקרא: shared taxi לסרינאגאר. כאן המחיר היה הרבה יותר סביר אבל התברר שאנחנו צריכים לצאת מאוד מוקדם בבוקר כדי לצאת מג׳אמו לפני ששיירות הצבא בדרך לסרינאגאר יחסמו את הדרכים, מפני שרק כך נוכל להגיע באותו יום ממקלאוד לסרינאגאר. עכשיו הבנו שחשוב יותר למצוא נהג אמין ומומלץ מנהג זול, מפני שיש אפשרות שנעמוד עם כל התיקים על הכביש מוקדם בבוקר ונחכה לשווא למונית…
חברת הדהארמה שלנו, הנזירה האיטלקיה אני-לה, נתנה לנו מספר של נהג שהיא משתמשת בשירותיו באופן קבוע, ואתו קבענו לצאת בחמש בבוקר כדי להגיע לג׳אמו לפחות בעשר ואולי קודם.
נפרדנו מהחברים הישראלים בארוחה במסעדת הבית שלנו, ושקענו בשיחה נעימה בענייני הלימודים והחיים ונהנינו מאוד. חלק משגרת הלימוד שלנו הוא השיעור של קבוצת הלימוד שהתכנסה בעבר בביתנו שלומדת עכשיו ״מורה נבוכים״ של הרמב״ם, ובכל שבוע נשלח אלינו שיעור ואנחנו מקשיבים לו בעניין ובהנאה גדולה. אין ספק שהאינטימיות של השפה מקלה על הלימוד ומהנה מאוד, אף על פי שאנחנו כל כך רגילים ללימוד באנגלית וזה אינו דורש מאתנו מאמץ, במיוחד לא מאפי. בכלל, נעים לקבל דרישת שלום כל כך חיה מהחברים בקבוצה ואנחנו מנחשים תמיד מי הדובר, ומרגישים כאילו אנחנו שם…
נפרדנו מגשה מה בארוחת צהריים נחמדה, והיא סיפרה לנו על הלימודים שלה, על חייה עכשיו כשהיא כבר גשה, על ההבדלים בין הכתות השונות בבודהיזם הטיבטי ואנחנו סיפרנו על הטיול ועל המקומות השונים בהם היינו וצורות שונות של בודהיזם בארצות שונות.
לבסוף נפרדנו מרימפוצ׳ה והכיתה והצטלמנו כולם יחד חוץ מכרמית שסירבה וכיבדנו את זה, ושמחנו לשמוע שחלק מהאנשים מתכננים גם כן להיות בלאדאק באוגוסט כשנהיה שם. היום האחרון היה מעונן וגשום לפרקים אחרי לילה גשום, כאילו כדי לעודד אותנו בהחלטה לעזוב ולא לחכות למונסונים האמיתיים. (תבינו שבמונסונים יכול לרדת גשם חזק מאוד במשך חמישה ימים רצופים או יותר בלי הפסקה בכלל!)
שלום לך מקלאוד האהובה! היית לנו בית חם ונעים, וטוב שאנחנו יוצאים לדרך לפני שנטפח היצמדות (attachment) אלייך...
 |
| אותה חבורה אבל עם בן, המתרגם המעולה מטיבטית |
כמובן שזה לא קורה בצורה כל כך פשוטה, ולא כל אחד שמגיע מטיבט זוכה להיות תלמיד של הדאלאי לאמה, אבל הוא למד אצל מורים חשובים והגיע לתואר הגשה, המקביל לדוקטוראט. בכיתה אתו למדה גם נזירה איטלקיה, שלא הבינה טיבטית אבל ישבה חמש שנים ולמדה. בסוף הלימודים שאלה אותו הנזירה מה הוא מתכנן לעשות, והוא ענה שהוא חשב ללכת להתבודד במנזר רחוק ולעשות מדיטציה. ואז הנזירה אמרה: למה שלא תלמד דהארמה, אני אתן לך חדר שיהיה כיתה, ודירה קטנה לידו, ותוכל לחיות בלי דאגה וללמד וללמוד כרצונך. וכך היה. החדר הקטן והמקושט בטנקות צבעוניות יפות, נשמר ומטופח על ידיה ועל ידי בן, המתרגם הישראלי המשובח, שהוא גם תלמיד אישי של רימפוצ׳ה. כמובן שגם אני לה היא תלמידה אישית שלו, ונועדת אתו בעזרתו של בן מפני שהיא אינה דוברת טיבטית והאנגלית של רימפוצ׳ה לא מספיק טובה.
חשוב לציין שמורה אישי, הוא חלק מהתהליך של כל תלמיד הרוצה להתקדם בלימודי הבודהיזם, מפני שבשלב מסויים ניתנות לתלמיד מטלות ספציפיות המותאמות לכל אחד על פי ההיכרות של המורה אתו. לרוב המערביים השוהים תקופות ארוכות במקלאוד יש מורה כזה, והקשר המיוחד הנוצר בין המורה והתלמיד מאפשר העמקה והתאמה לצורכיהם האישיים של התלמידים.
אני לה הייתה אישה רגילה נשואה עם שלושה ילדים, איטלקיה קתולית. אחרי שהתגרשה הייתה בהודו והתעניינה בהינדואיזם, והייתה פעילה באשרם של סאיי באבא. היא הייתה גם בהרצאות של קרישנמורטי, והייתה בחברה התיאוסופית ועבדה אצלם באירופה. כשחיה במילאנו הגיע אליה לאמה חשוב והיא עברה לבודהיזם ונשארה בדרום הודו ושם קיבלה את נדרי הנזירות.
 |
| נזיר וויאטנאמי שתקן שהיה איתנו בכל השיעורים של רינפוצ'ה |
השיעור של רימפוצ׳ה עוסק בספר מאוד מפורסם של שאנטידווה, הוגה בודהיסטי חשוב של ימי הביניים מאסכולת נאלאנדה ההודית. אבל רימפוצ׳ה אינו דבק בספר ולפעמים עובר שיעור שלם של שעתיים כמעט בשאלות ותשובות, או בדיבורים של רימפוצ׳ה על הדרך לתרגל ולהגיע לשחרור מהסבל ולהגיע לאושר אמיתי. הדגש בוא על compassion ועל אהבה, ועל הרצון האמיתי והכנה והמאמץ הנכון לשחרר את כל היצורים התבוניים מהסבל כי כולם, כולל ג׳וקים, דומים לנו בכך שכולם רוצים להיות מאושרים. סגנון הלימוד הוא מאוד טיבטי, כלומר המון חזרות על אותו דבר במלים אחרות או אפילו באותן מלים, ודוגמאות מחיי הטיבטים בכפר לפני שהמודרנה הגיעה אליו. לכאורה השיעור לא כל כך מתאים לנו כי הוא קצת בסיסי ומסורתי מדי, רבל אנחנו נהנים מאישיותו המלבבת של רימפוצ׳ה, מתרגלים סבלנות, ונהנים מהמפגש עם התלמידים שבאים מכל קצוות העולם.
בכל בוקר אנחנו לומדים יחד את השיעורים של גשה מה של הלוגיקה הטיבטית ואני יכולה לדווח שסוף סוף אני בהחלט מבינה אותם…[הצילומים של גשה מה לא משהו, נעשו עם סלולרי ביום בלי חשמל....]
לקראת הנסיעה לקאשמיר הייתה בנו קצת התרגשות, אחרי זמן כה ארוך בו ישבנו במקום אחד, ועוד במקום כל כך ביתי ונעים כמו הקוטג׳ שלנו… הקאשמירי שהבטיח למצוא לנו מכונית בזול, התכוון בעצם להביא אותנו ישירות לboathouse שלו בסרינאגאר, וכשראה שאיננו מתכוננים להתחייב לפני שנראה את המקום ולא רק את התמונות שלו, חזר למחיר היקר וכל האמינות שלו התפוגגה. המשכנו לחפש, ודי מהר הבנו שרוב הסוכנויות לא עושות נסיעה לסרינאגאר, כי זו נסיעה ארוכה מדי ודורשת שהנהג יישאר ללון שם. התפשרנו על נסיעה קצרה יותר, לג׳אמו, ומשם ניקח מה שנקרא: shared taxi לסרינאגאר. כאן המחיר היה הרבה יותר סביר אבל התברר שאנחנו צריכים לצאת מאוד מוקדם בבוקר כדי לצאת מג׳אמו לפני ששיירות הצבא בדרך לסרינאגאר יחסמו את הדרכים, מפני שרק כך נוכל להגיע באותו יום ממקלאוד לסרינאגאר. עכשיו הבנו שחשוב יותר למצוא נהג אמין ומומלץ מנהג זול, מפני שיש אפשרות שנעמוד עם כל התיקים על הכביש מוקדם בבוקר ונחכה לשווא למונית…
חברת הדהארמה שלנו, הנזירה האיטלקיה אני-לה, נתנה לנו מספר של נהג שהיא משתמשת בשירותיו באופן קבוע, ואתו קבענו לצאת בחמש בבוקר כדי להגיע לג׳אמו לפחות בעשר ואולי קודם.
נפרדנו מהחברים הישראלים בארוחה במסעדת הבית שלנו, ושקענו בשיחה נעימה בענייני הלימודים והחיים ונהנינו מאוד. חלק משגרת הלימוד שלנו הוא השיעור של קבוצת הלימוד שהתכנסה בעבר בביתנו שלומדת עכשיו ״מורה נבוכים״ של הרמב״ם, ובכל שבוע נשלח אלינו שיעור ואנחנו מקשיבים לו בעניין ובהנאה גדולה. אין ספק שהאינטימיות של השפה מקלה על הלימוד ומהנה מאוד, אף על פי שאנחנו כל כך רגילים ללימוד באנגלית וזה אינו דורש מאתנו מאמץ, במיוחד לא מאפי. בכלל, נעים לקבל דרישת שלום כל כך חיה מהחברים בקבוצה ואנחנו מנחשים תמיד מי הדובר, ומרגישים כאילו אנחנו שם…
נפרדנו מגשה מה בארוחת צהריים נחמדה, והיא סיפרה לנו על הלימודים שלה, על חייה עכשיו כשהיא כבר גשה, על ההבדלים בין הכתות השונות בבודהיזם הטיבטי ואנחנו סיפרנו על הטיול ועל המקומות השונים בהם היינו וצורות שונות של בודהיזם בארצות שונות.
לבסוף נפרדנו מרימפוצ׳ה והכיתה והצטלמנו כולם יחד חוץ מכרמית שסירבה וכיבדנו את זה, ושמחנו לשמוע שחלק מהאנשים מתכננים גם כן להיות בלאדאק באוגוסט כשנהיה שם. היום האחרון היה מעונן וגשום לפרקים אחרי לילה גשום, כאילו כדי לעודד אותנו בהחלטה לעזוב ולא לחכות למונסונים האמיתיים. (תבינו שבמונסונים יכול לרדת גשם חזק מאוד במשך חמישה ימים רצופים או יותר בלי הפסקה בכלל!)
שלום לך מקלאוד האהובה! היית לנו בית חם ונעים, וטוב שאנחנו יוצאים לדרך לפני שנטפח היצמדות (attachment) אלייך...
