באותו ערב כשחזרנו מקלימפונג לא יצאנו מהמלון, ישבנו עם סונג מיט וצ'רינג ודיברנו תוך כדי אכילת ארוחת הערב הטעימה שהגישו לנו. אני התחלתי להרגיש מבוכה עם האירוח הנפלא שלהם, מה עוד שכאשר הגענו, ושאלנו כמה עולה החדר אמרו: כמה שתרצו.. הם סיפרו על ילדיהם, הגדולה בת העשרים שלומדת לתואר שני בדלהי והם מתגעגעים אליה מאוד וכך גם היא, אבל נפגשים רק כשהיא מגיעה בחופשת הקיץ. הבן לומד בבית ספר פרטי בסיליגורי אחרי שלא הסתדר כל כך טוב בבית הספר בו למדו כולם, Mount Hermon ובו מלמדת אחותו של צ׳רינג. וגם משם הוא יכול לדבר אתם רק פעם בשבוע, ואין טלפונים ניידים או מחשבים אישיים פרטיים. הם סבורים שהחינוך שם טוב ומקבלים את התנאים באהבה. הקטנה לומדת במאונט חרמון והיא היחידה שנשארה בבית.
גם העסקים שלהם לא קלים. הם צריכים ל׳שמן׳ כל הזמן את נציגי השלטון, וחשים מאוימים ובסכנה ממתחרים וסתם אנשים המקנאים בהם. את המלון שפתחו לפני אחת עשרה שנים השאירו סגור, ורק המסעדה שמשמשת בעיקר כבר פופולארי בקרב צעירי העיר, עובדת כל הזמן בהצלחה. וגם עכשיו כשפתחו את המלון, אין להם שום פרסום בשום מקום ושלט הכניסה מוצנע וממש קשה לראות אותו, כך שלא נראה לי שמגיעים לשם תיירים בכלל.
יכול להיות שהם עדיין נחשבים כסינים בגלל אבא שלו, אף על פי שהוא החליף את שמו ונקרא לאפצ׳ה, כשם השבט של אמו ואשתו. אבל יכול להיות שהם עצמם נרתעים מלהפוך לאנשי עסקים גדולים, ולהתקרב בדרכים מושחתות לפוליטיקאים כדי להצליח בכך, כפי שנדרש בהודו.
למחרת קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר נעימה במסעדה המשקיפה על העיר, השמש זרחה והכל נראה יפה וצבעוני וגגות הפח החדשים הבריקו מרחוק.
הערפל לא התפזר, ואנחנו יצאנו למשימת הוצאת אישור כניסה לסיקים, שנחשבת מדינת מחוז בעלת זכויות מיוחדות אחרי שהצטרפה מרצון להודו ב1976, והאישור הנדרש מזרים הוא אחת הזכויות האלה. זכרנו את התהליך שעשינו אז, ולא הופתענו מאוד כשגילינו ששום דבר לא השתנה. המשרד לענייני זרים במרכז העיר נראה כמו משרד בריטי לפני חמישים שנה. אח מעוטרת בצד, ספה פרחונית למחכים, ועל אדן החלון מכונת כתיבה שנראה שעדיין משתמשים בה, למרות שעל אחד השולחנות עמד מחשב שהמסך שלו מכוסה בבד עדין.
 |
| ה"מול" - הרחוב הראשי בדארג'ילינג |
חיכינו כחצי שעה עד שהגיעה הפקידה הנחמדה ונתנה לנו את הטפסים למילוי, ואז כתבה את כל הפרטים שבטופס במחברת צהובה גדולה, ממש אותה מחברת שראינו בכל מקום אז, למרות שכבר לפני אחת עשרה שנים היו מחשבים כמו במשרד הזה ליד המחברות…
משם ירדנו דרך השוק למשרד ה Districk Magistrate שנמצא ממש בקצה התחתון של העיר, אחרי התחנה המרכזית של האוטובוסים והג׳יפים. בדרך שאלנו בכמה עמדות יציאה של ג׳יפים על נסיעה ב shared jeep לפלינג בסיקים, ונענינו שאין נסיעה ישירה לשם. התחלנו לחשוש שלא נוכל להתחיל את הטיול בסיקים בפלינג, כי לקחת ג׳יפ פרטי לשם יקר מדי, אבל החלטנו לברר עוד כשנגמור עם האישור. גם המקום בו שוכן הדיסטריק מגיסטרייט נראה בדיוק כמו לפני אחת עשרה שנים. המוני אנשים ומחפשים את המשרד שהם זקוקים לו בין הבניינים הגדולים, הכוללים בית משפט ועוד עשרות משרדים ממשלתיים של מערב בנגל. הכאוס נראה מוחלט, אבל איכשהו דברים מתנהלים. גם המקום בו החתימו את הטפסים ונתנו את אישור נראה בדיוק אותו דבר וכמובן הכל נכתב בעט במחברת גדולה בלי שימוש במחשב החדש עמד על השולחן…
יצאנו מהמבוך הגדול למעלה אל הכביש, והחלטנו להמשיך לשוטט באזור ולראות לאן נגיע. לאט לאט התרחקנו מהבניינים הגבוהים והממשלתיים ומהאזור המסחרי שאחריו, והגענו למטעי תה גדולים הגולשים כל הדרך עד לתחתית המדרונות התלולים. בין המטעים היו כפרים קטנים ואפילו ראינו מפעל תה גדול ומפורסם שהיינו בו בפעם הקודמת.
בצד השני, מעל הכביש ראינו את בית הקברות העתיק של העיר בו קבור המלומד ההונגרי שאינני זוכרת את שמו, המערבי הראשון שהגיע לטיבט וחי בה שמונה שנים, בהן למד את השפה וחקר את הכתבים. אחר כך הצליח במסע מפרך ומסוכן להביא את הספרים הראשונים מטיבט, שהייתה מנותקת לגמרי מהעולם עד אז. ההונגרים הקימו לו מצבה גדולה ושלטים המספרים על פועלו באנגלית ובהונגרית, ולמעלה בעיר יש פסל גדול שלו שגם הוא הוקם על ידי הממשלה ההונגרית.
נזכרנו שהיינו בבית הקברות ומעליו נמצא הרחוב הגדול המוליך לגן החיות ולמוזיאון ההימלאיה שלידו. עלינו לאט, כי בדארג׳ילינג כל העליות תלולות מאוד ומהוות תרגיל טוב בסיבולת לב-ריאות… רוב הקברים כבר במצב מאוד לא טוב ולא מטופלים, וגם סביבתם מוזנחת מאוד ואפילו מלוכלכת בחלקה.
זכרנו שפגשנו את השומר הזקן שגר אז בתוך בית הקברות, וליד הבית שלו היה גן ורדים אנגלי שהוא טיפח. מצאנו את הבית אך גבר צעיר יותר יצא ממנו ואמר לנו שאביו מת לפני שנה והוא מטפל במקום. אבל הכל נראה מוזנח, והוורדים היו די נבולים.
זכרנו שפגשנו את השומר הזקן שגר אז בתוך בית הקברות, וליד הבית שלו היה גן ורדים אנגלי שהוא טיפח. מצאנו את הבית אך גבר צעיר יותר יצא ממנו ואמר לנו שאביו מת לפני שנה והוא מטפל במקום. אבל הכל נראה מוזנח, והוורדים היו די נבולים.
עלינו לכביש הגדול וזכרנו בית קפה קטן וחמודHot Stimulating Cafe ממש על הכביש, משקיף אל הנוף, שבו פגשנו אז תייר אוסטרי מעניין.
בבית הקפה הזערורי קיבלה אותנו בעלת המקום מזה עשרים שנה, שפגשנו אז והיא לא השתנתה כמעט. היא שאלה מאין אנחנו וידעה להגיד ״שלום״, ״תודה״, ו״היום יום טוב״… לימדנו אותנו מיד להגיד ״היום יום שמח״, והיא התאמנה על זה מיד ברצינות גדולה. הזמנו תה וקצת אוכל, ובזמן שחיכינו התבוננו בנוף המעורפל שנראה קצת כמו ציורים סיניים, ובעלת הבית הצטרפה אלינו לשיחה נעימה.
היא סיפרה שגם היא בת לאפצ'ה כמו סונג מיט שאותה ואת צ׳רינג הכירה היטב. היא סיפרה על הטאמאנג, נפאלים בודהיסטים שיש להם קהילה גדולה בדארג׳ילינג, ועל המאווארי, נפאלים שהם גם בודהיסטים וגם הינדים, שלא אוהבים את הטאמאנג בגלל שהם אוכלים בשר, ולטענתה הם עצמם נוהגים להקריב בעלי חיים בפולחן שלהם.
דיברנו על המלחמות המיותרות ועל איך שהעולם נראה לנו בעיקר כפי שאנחנו מחליטים ולא כפי שהוא באמת, ועל הזיקנה שגם היא בעיקר מספר שלא צריך לייחס לו משמעות יותר מדי גדולה..
אכלנו ושבענו ויצאנו לטייל לפי המלצתה בגינה חדשה שבנו אחרי שהיינו בדארג׳ילינג, nightingale shrubbery park, מעוצבת ומטופחת והמון זוגות אוהבים יושבים על הספסלים מול הנוף המעורפל או מטיילים בשבילים המרוצפים היורדים ממנה לפינות ישיבה רומנטיות. בדרך מהגינה התחיל לטפטף והגשם התחזק וירד בעוז והבריח אותנו למלון, אך לדאבוננו, אחרי שהתחפרנו כבר במיטות פתאום השמש זרחה ועד השקיעה היה ממש יפה…
בערב הלכנו למסעדה הודית במלון שאני קוראת לו ״פאנסי-שמאנסי״, כלומר יקר ויומרני אבל בעצם חובבני ומתאים בעיקר לדרישות הקייטנים ההודים מהשפלה. זכרנו את המסעדה מהפעם הקודמת והיא הייתה ממש טובה. הפעם מצאנו מקום שפשוט התדרדר, שירות גרוע. אוכל גרוע, חשוך ורועש - בקיצור נפלנו… (אני מוכרחה להגיד שזה כמעט ולא קרה לנו בפעם הקודמת) חשוב לציין שהמסעדה הייתה מלאה במשפחות קייטנים בנגלים שנהנו מהאוכל ומהמלצרים שכרכרו סביבם בחוסר יעילות אך בהתרפסות...
בבוקר השלמנו חובות בכתיבת הבלוג והעלת תמונות לרשת במסעדה של המלון, שרק בה היה איזשהו קשר לאינטרנט, גם אם לא יציב כל כך. אחר כך אכלנו מין בוהוריים ויצאנו לקנות כרטיסים לshared jeep לגנגטוק בסיקים למחרת בבוקר. מצאנו ג'יפ שהיה לו שני מקומות ליד הנהג שהם די נוחים יחסית, ואני קיוויתי שהישיבה ליד הנהג לא תפחיד אותי יותר מדי, בדרך הצרה והמתפתלת בהרים הגבוהים. מיהרנו למר פודור והחלפנו כסף וקנינו כבר כסף נפאלי שיהיה לנו לנסיעה לשם. הוא והבן המליצו לנו על מקומות בצפון סיקים ועל הדרך הטובה ביותר להמשיך מסיליגורי לגבול נפאל, ונתנו שם של סוכן נסיעות שאצלו הכי בטוח לקנות כרטיסים לאוטובוס לילה עם מיזוג אוויר לקטמנדו.
עכשיו היינו חופשיים לעשות את הטיול שרציתי לעשות מאז שחזרנו לדארג׳ילינג. ירידה דרך השכונות שמתחת לכיכר עד למנזר עם המקדש הטיבטי היפה, ולהמשיך משם למרכז העזרה עצמית לפליטים הטיבטים, בתחתית המדרון של העיר.
המקדש באמת היה יפה, מטופח וצבעוני אך קטן ואינטימי, ובקומה השניה עמדו שני אנשים עם מכחולים וצבעים וחידשו את הצבעים על התמונות והעיטורים כמעט בחושך, כשרק מנורת חשמל קטנה מאירה להם.
משם ירדנו על פי עצתו של נזיר צעיר בדרך עפר צרה שקיצרה לנו את הדרך למרכז הסיוע, שהיה אחד המקומות הראשונים בו ראינו את הטיבטים, והתרשמנו מהארגון העצמי שלהם והרצון שלהם לפרנס את עצמם תוך כדי שמירת המסורת והתרבות. אבל, מה גדול היה השינוי במקום הזה! רוב הסדנאות היו נעולות והמעטות שהיו פתוחות היו כמעט שוממות, ורק כמה זקנים וזקנות עסקו בתפירה וטוויית צמר, ואחת אפילו הייתה שקועה בטלפון החכם שלה כשנכנסנו לחדר…
היו שם כמה קבוצות קטנות של תיירים, ותייר הודי אחד שהגיע עם משפחתו ולמעשה הוא חי בארה״ב ורק בא לביקור, התחיל לדבר אתנו. כששמע שאנחנו מישראל סיפר שבקרוב יגיע לישראל במסגרת מסע הופעות בו ישיר במופע של מוזיקה הודית.
היו שם שני חדרים גדולים עם צילומים של החיים בטיבט לפני השתלטות סין, היחסים עם המנהיגות הקומוניסטית אחרי הכיבוש, ההתקוממות העממית והבריחה של הדלאי לאמה להודו, והכבוד בו התקבל על ידי ראשי השלטון, והעזרה שניתנה לטיבטים כשהתיישבו בהודו. הצילומים המשיכו עד ימינו, מלווים את הדאלאיי לאמה במסעותיו, ואת חיי הטיבטים בהודו. בהחלט תצוגה מרשימה אם כי כמובן מאוד מוטית לצד הטיבטי.
יצאנו מהתצוגה וחיפשנו טקסי לעלות לעיר וראינו את המכונית של ידידנו ההודי מארה״ב, ואפי ברוב חוצפתו הבחין בשני כיסאות מקופלים במכונית הגדולה מאחור, ושאל אם נוכל לשבת שם ולהגיע אתם לעיר. הנהג לא התלהב כי זה חייב אותו לסדר קצת את אחורי המכונית, ורצה שניכנס דרך הדלת צדדית וכך נאלץ להקים את כל היושבים. לא נכנענו והראינו לו שאפשר להיכנס מאחור בלי להקים אף אחד, וכך נסענו כולנו בדרך צרה וקופצנית. התייר ההודי ובתו התעניינו מאוד בישראל ובקיבוץ, והוא סיפר שלמד פולנית בקנדה וגרמנית בתואר השני שלו, ואתגר את אפי בכמה מלים שאפי ענה עליהן באידיש הרצוצה שלו… (אני טוענת שכל הזמן הזיכרון שלו לטווח ארוך הולך ומשתפר ומגיע לרמות אדירות, בעוד שהזיכרון לטווח קצר נחלש, ולמרות שהוא זוכר בדיוק איפה נמצא כל דבר בדארג׳ילינג בה היינו לפני אחת עשרה שנים, אין לו מושג איפה הניח את הטלפון לפני חמש דקות…)
בערב אכלנו מוקדם במסעדה טיבטית וכשחזרנו למלון הופתענו לראות את צ׳רינג וסונג מיט שחזרו מוקדם מהמסעדה שלהם. ישבנו לגלוש קצת ברשת והבחנו שאחד השולחנות ערוך לשישה אנשים. שאלנו מה האירוע וצ׳רינג ענה שיש התכנסות ואוכל שהם מכינים לכבוד נסיעתנו מחר. שמחנו אבל גם הצטערנו שאכלנו במסעדה הטיבטית כי הרגשנו שבעים למדי…
היה ערב נפלא, הם הכינו כל מיני דברים שנראו להם מזרח תיכוניים, כמו חומוס עם לימון ועוד תבלינים הודים חריפים, חצילים מאודים עם תבלינים חריפים, תבשיל שעועית עם סויה בצורת בשר ועוד. דיברנו והם, בעיקר סונג מיט סיפרו על חייהם, על אחת עשרה השנים האחרונות שעברו עליהם בעבודה קשה, בגידול הילדים, ובמאבק לשמור על הקשר עם המשפחה המורחבת, כלומר האחים והאחות שלו, והאח והאחות שלה ואמא שלה. הם הזמינו גם את העובד הבכיר במלון, כלומר בבר/ מסעדה לאכול אתנו וגם הבת הקטנה, לבושה במדי בית הספר הכנסייתי מאונט חרמון נהנתה לשבת ולשמוע בעניין רב, והבטיחה לשתף את ההורים בכל פעם שנודיע על פרסום בלוג חדש בפייסבוק שבו היא כמובן חברה…
