מיאמי והסביבה - שידור חוזר עם איורים

מכיוון שכשפרסמתי את הפוסט הקודם הייתי עייף ויגע, ויתרתי על התמונות בסוף כדי לשחרר אותו לאוויר, ועכשיו במקסיקו כשעיתותינו בידינו, אני חוזר ומפרסם את סוף הפוסט הקודם, משובץ בתמונות כהלכה.

במיאמי  היינו בחוף הדרומי בו יש ריכוז גדול של בנייני אר - נובו יפים מאוד וראינו גם בניינים יפים של באוהאוס שמשום מה אינם מוזכרים במדריכים וגם במוזיאון העיצוב הקטן שם. הטיילת יפה, מדשאה ועצי קוקוס שהקלו קצת על ההליכה בחום ובלחות, אבל צדו השני של הרחוב כולו מסעדות ומלונות הפולשים למדרכה ואי אפשר ללכת בלי להיתקל במלצרים המזמינים אותך לאכול ולשתות כל הזמן. עוד משהו מעניין על מיאמי: יש שם נוכחות מאוד בולטת של הומואים וראינו גם דגלים על מסעדות ומלונות. בכלל פלורידה אינה ׳הדרום׳ שפגשנו בדרום קרוליינה ובג׳ורג׳יה ואפילו בצפון קרוליינה, שם לא תמצא דגלי קונפדרציה או שרידי מלחמת האזרחים או העבדות. ההשפעה הספרדית אינה רק 

בסגנון הבנייה, אלא בכלל באווירה ובתרבות הפתוחה והמקבלת של המדינה.

 מכיוון שהתפנה לנו זמן החלטנו לבלות אותו במיאמי, וללון בair b&b וכך הגענו לבית של רגינה וג׳ו, שצמודה אליו הייתה דירה קטנטונת, עם כניסה נפרדת, שירותים מטבח קטנים עת כל הציוד, והכל פשוט ונקי, קצת ספרטני מבחינת פינוקים, אבל נעים וביתי. חשבנו לבלות שם שני לילות אבל הלילה השני כבר היה מוזמן ולא רצינו לוותר על המקום שנראה נחמד כשבדקנו באתר.

רגינה קיבלה את פנינו בחביבות והראתה לנו את הדירה ואת החצר שפנתה אל תעלה יפה מאוד שנמשכה רחוק בתוך העיר. ואז ראינו משהו גדול זוחל בחצר: איגואנה ענקית ליחכה עשבים בשלווה ולא התייחסה אלינו או לחתול של בעלת הבית שהיה צמוד אלינו. זה היה באמת מרגש. לאחר מן ארוך היא יצאה דרך אותו פתח שדרכו נכנסה, הצטרפה לחבורה של איגואנות שישבו על גדת התעלה מחוץ לגדר והתעלמו ממשפחת ברווזים שעברה שם, לאחר שיצאה מהמים.

יצאנו לטיול בפארק הסמוך לבית וחזרנו לקראת השקיעה לחצר הצופה אל התעלה ועקבנו אחרי הברווזים, הציפורים, ואפילו דגים שקפצו במים כשהאור משתנה לאט לאט והשמים הופכים כתומים ואחר כך סגולים ולבסוף אפורים ושחורים.

השכונה בה נמצא הבית קרובה מאוד ל״הוואנה הקטנה״, בה הסתובבנו ואכלנו. לא רק שכל החנויות והמסעדות מפרסמות את עצמן בספרדית, אלא גם אנשים שפגשנו וניסינו לדבר אתם באנגלית לא ידעו או לפחות אמרו אינם יודעים אנגלית כלל. השכנה של רגינה הגיעה מקובה לפני ארבעים שנה אבל עדיין כמעט ולא מדברת אנגלית. הקופאית בסופרמרקט, פנתה אלינו בספרדית בטבעיות והודתה שהיא לא מדברת באנגלית. בקיצור, חלקים גדולים במיאמי הם עולם היספאני סגור שאינו זקוק לתרבות אמריקאית ומתנהל בתוך עצמו, יש בלי סוף תחנות רדיו וטלוויזיה וכמובן עיתונים בספרדית ואפילו המלצרית הצעירה מאוד במסעדה הקובנית בקושי ידעה את שמות המנות באנגלית.

למחרת המשכנו את ״הרביצה״ בארוחת בוקר בחצר ליד התעלה ואחר כך נסענו לאי המחובר למיאמי בגשר גדול והוא כולו בתי נופש ומרכזי קניות מאוד מהודרים, מטופח ומסודר ממש כמו בסרטים. בקצה האי יש פארק לאומי ובו חוף רחצה. אנחנו בילינו את כל היום בחוף, שוכבים על מיטות השיזוף אבל מוסתרים היטב בשמשיה, נכנסים מדי פעם למים ושוחים מעט, ושוב שוכבים ובוהים, מנמנמים קצת ומתבוננים בנופשים מסביבנו, לא רבים מאוד כי זה היה יום חול, שחלקם הגדול דיבר ספרדית ואפילו לא יכלו לענות לשאלתנו באנגלית.

בערב הגענו לאייריס, המארחת הנפלאה שלנו, והתארגנו שם לשהייה של שלושה לילות עד הטיסה למקסיקו. הימים האלה עברו בנעימים, בביקור בגנים היפניים היפים מאוד ובמוזיאון הצמוד אליהם, 

בשתי שמורות טבע קטנות אבל מלאת ציפורים מכל הסוגים והגדלים שאנחנו לא שבענו מלחפש, ואחר כך להתבונן ולצלם אותן.

העגור מביא ענף לקן ותכף ימסור לעגורה, שתחלטי איפה לשים אותו.

ראינו גם את פאלם ביץ׳ המפורסמת וזו הייתה חוויה אנתרופולוגית פוקחת עיניים. אם קודם התרשמנו ממאות ואולי אלפי, מתחמי הדיור הסגורים בגדר ובשער חשמלי או עם שומר כמו אצל אייריס, שזהו פחות או יותר החלום של המעמד הבינוני האמריקאי. הבתים גדולים ומרווחים, הגינות מטופחות והקאנטרי קלב גדולים ובולטים על הדרך הראשית, וכל האזור נראה סטרילי לחלוטין כאילו הוא תפאורה מסרט על החיים בעולם שכולו מסודר ומאורגן בצורה מושלמת וכולם לבושים בבגדים אחידים ועושים הכל בצורה רציונלית ומדעית... בפאלם ביץ׳ ראינו את העושר האמיתי שמולו נראים מתחמי הזקנים המטופחים כל כך די קטנים ופשוטים. על רצועת יבשה שמשני צדדיה היו מים, בצד אחד המפרץ ובצד השני מעין נהר די גדול שפרץ דרך ביבשה. הבתים בשני הצדדים היו ממש ארמונות מפוארים עם חצרות ענקיות וגדרות וחומות שהסתירו הרבה פעמים את הבית. כמובן שלכולם הייתה סירה ומעגן פרטי ואייריס סיפרה שלאלה שגרו בצד של הנהר יש תעלה מתחת לכביש כדי שיוכלו להגיע לצד הים בו נמצאת הסירה שלהם...

ניסיון שלי לסכם את החודש וחצי בארה״ב יחטא למורכבות החוויה והתובנות. הרושם החזק ביותר שלי הוא קידוש הביזנס ורתימת כל המשאבים למענו. כך מושקעים המון משאבים בכבישים ובמחלפים עצומים לנוחיות הנוסעים במכונית, שקובעי המדיניות מעדיפים על פני כל כלי תחבורה אחר, מלבד מטוסים שלכבודם יש שדות תעופה במקומות הקטנים והנידחים ביותר. מרכזי הקניות מהווים מקדשים שבהם מטופחת הצריכה על כל היבטיה: קניות, מסעדות, טיפוח הגוף והיופי, ביטוחים ועריכת דין (שמודעות ענק של משקדים המתמחים בתביעות עבור תאונות מזמינות את כל הנפגעים להתקשר אליהם) ואפילו טיפולים רפואיים.

עוד תובנה שעלתה בי היא שהאמריקאים מחפשים עוד ועוד דרכים להקל על החיים ולא להכין לבד עד כדי אבסורד לפעמים. הפינוק ובזבוז האנרגיה מגיעים לשיאים שקשה לדמיין. כמובן שלא תולים כביסה גם במדינה כמו פלורידה שהסיסמה שלה על לוחיות המכוניות היא: Florida the sunshine state ... לא סוגרים מזגנים,לא קוצצים ירקות כמעט (חוץ מאשר בתוכנית הבישול) וחוץ מהפוד פרוססור יש שקיות פלסטיק עם ירקות מכל סוג שהוא חתוכות ומוכנות לסלט או לבישול. בכלל, כשהכנתי סלט ישראלי לארוחת ערב שישי החגיגית של אייריס עם חבריה הם הופתעו מאוד לשמוע שחתכתי את כל הירקות בעצמי והסלט אינו כולל חסה או עלים אחרים... אם בשנות השישים והשבעים היו נפוצים מרכזי ״עשה זאת בעצמך״ ואנשים בנו לעצמם דברים והרכיבו וטיפלו בגינות או גידלו צמחים - בצד המזרחי של ארה״ב לפחות, זה לא כל כך מקובל.        

אבל יש גם רב תרבותיות אמתית ומיעוטים החיים בקהילות השומרות על זהותן המיוחדת, יש כנראה הזדמנויות למי שמוכן להתחיל מלמטה ומגלה יוזמה ויכולות עסקיות, ולצד אלה: שמרנות קיצונית המבטאת בהתנגדות אלימה להפלות ודרישה לחנך על פי התנך ולא המדע, יש כמובן גזענות במיוחד כלפי השחורים, אבל גם צבעים אחרים סופגים את מנת השנאה אליהם. היעילות האמריקאית המפורסמת לפעמים נפגמת כתוצאה ממקובעות וסתם מרובעות. אנשים בדרך כלל מנומסים ושומרי חוק, אבל יחסי חברות קרובים אינם קלים להשגה, והמוביליות פוגעת גם בקשרי המשפחה.

בעיקר זו ארץ גדולה מדי מעבר ליכולתנו, כבני מדינה קטנה, להבין ולעכל את כל ההשלכות של הגודל הזה על הכל: עיצוב הערים והיישובים, הבתים, המקומות הציבוריים, מרכזי הקניות, הפארקים וכו׳. גם גודל האוכלוסיה משפיע על הדרך בה מתנהלים החיים וזה כל כך שונה מחיינו עד שקשה לנו להבין בצורה מלאה.