החוף המזרחי צפון ודרום קרוליינה, ג'ורג'יה ופלורידה

We want to dedicate this post to Iris. Iris is our cousine from Florida, and one of the most followers of the blog, inspite of the fact that she does not read hebrew...
She extended a most hearty welcome to us, hosted us and fed us, gave us valuable advice and interesting insights into the American way of life, in short it was a great fun. 

We highly recommand to any Werber who comes near Miami to visit,we just hope that Iris will manage the flood.

הערות טכניות: כמה מחמשת קוראינו הנאמנים העירו לנו שלא רואים את הסרטונים.  בדיקה קצרה העלתה שהסיווג שלהם היה פרטי,וכמובן שלאור לחץ הקהל הורדנו את הסיווג ל ציבורי, ואתם מוזמנים לצפות בהם. למי שאין סבלנות לחזור לפוסט הקודם, יכול להכנס ליוטויב ולחפש efipaz ושם יראה את הסרטונים ועוד חומרי בונוס ופריוויו של עלילותינו במקסיקו.

כיוון שכל הפוסט הענק הזה נמחק לי בטעות, איבדתי מעט מסבלנותי הרבה, ואם תמצאו לקראת הסוף כמה תמונות שחוזות על עצמן', אתכם הסליחה.חוצמזה, יש לי עוד תמונות ממיאמי ומשמורות טבע בשכונה של אייריס, אני מקווה להעלואותן בפייסוש או בפוסט הבא.

וקדימה למנה העיקרית:

יצאנו מדורהם בבוקר קריר ובהיר והתחלנו בטיול הגדול בדרום ארה״ב, גדול לא בגלל המרחקים הגיאוגרפיים אלא בגלל הזמן שיש לנו: יותר משבועיים.

נסענו מזרחה לכיוון החוף והגענו לניו ברן, עיירת נופש קטנה ומנומנמת שבה שוטטנו קצת ברגל, אכלנו בוטנים מבושלים בקליפתם ומלוחים מאוד, (מאכל מקומי טיפוסי מסתבר) ונהנו מהשקט ומהמקומיים הסימפטיים.

במרחק קצר משם נמצאת בופורט, העיר השלישית העתיקה בצפון קרוליינה, וגם היא עיירת נופש על החוף, עם המון בתים היסטוריים משומרים היטב וחנויות לתיירים באותו מספר כמעט... חיפשנו מקום ללילה ובתוך העיר הקטנה הכל היה יקר מאוד אז הגברות הנחמדות במרכז המידע לתיירים הפנו אותנו לאטלנטיס, אחד מכמה יישובים גדולים על אחד משרשרת איים סמוכים. אחרי עיירה מכוערת ואזור תעשיה מוזנח, מתחילה שרשרת של מלונות ובתי נופש על החוף.

בתחילה לא הבנתי מה הצורך הזה לגור ממש על החוף, מכיוון שהטלתי ספק באפשרות שיכול להיות חוף יפה במקום שהוא לא הים התיכון.... ואז הגענו לדירה הקטנה שבה בחרנו והבנתי. החוף פרוש לרגלינו מהחלונות שמכסים את כל הקיר שפונה אליו והוא לבן ונקי, בינו ובין המלון דיונות נמוכות מכוסות שיחים ופרחים, והגלים מגיעים עד לחול הלבן. אכלנו ארוחת ערב מול השקיעה אחרי שאפי מיצה את כל אפשרויות הצילום ויצא מכליו, בצדק, מהשמים האדומים באש בוערת ומשובצים בעננים סגולים.

את הקפה של הבוקר שתינו על המרפסת, מתבוננים בציפורים שבאו למתקן ההאכלה ובקורמורנים שעפים נמוך מעל המים עד שלפתע הם צוללים ממש בקפיצת ראש אנכית לתוכם. אנשים ישבו על החוף וקראו ונהנו מהגלים והרוח שהייתה די חזקה אבל לא קרה. אפשר להבין את מי שיקרא לזה: החופשה האולטימטיבית!

היינו בבית הקברות העתיק של בופורט במין סיור סיפורי המתים שאפשר למצוא בעלון במרכז המידע. צלבים ובהם דגל הקונפדרציה ודגלי קונפדרציה המונחים ליד הקברים, וסיפורים על הלוחמים וקורותיהם, מעידים כי מפלת הדרום במלחמת האזרחים היא עדיין פצע פתוח במדינות הדרום. היו שם שתי קבוצות של נערים ששתי זקנות נמרצות ומלאות התלהבות לבושות בבגדי המאה השמונה עשרה, הדריכו.

שטנו בסירה קטנה לאי קטן הסמוך לעיירה ובו שוכן מקלט חיות בר על שם רחל קרסון, והוא ידוע בעיקר בסוסים הפראיים שחיים בו. באנו מוכנים להליכה עם נעליים טובות ואוכל ומים, וצעדנו במסלול המקיף את האי, על פי עצת בעל הסירה המשכנו מעבר למסלול לכיוון הפראי יותר של האי בתקווה למצוא שם את הסוסים. לא מצאנו אותם אבל ראינו המון צמחים, אפילו סברסים קטנים, עצים עם טפילים מוזרים עליהם, המון ציפורים ופרפרים. ואז, פתאום ראינו סוס עומד בתוך המים הנמוכים, במעין ביצה ליד קו החוף, ומכרסם באדישות עשבים שבוא מוצא במים. משפחה עם ילדים שעמדה לא רחוק מאיתנו רמזה לנו שיש עוד, ואז ראינו את הסוס השני, גם הוא בתוך המים הרדודים. נדמה לי שסוסים תמיד יפים והפוטוגניים אבל לסוסים האלה היה משהו מיוחד שאין לסוסים המבוייתים, הם השתלבו בסביבתם בצורה טבעית לגמרי, כאילו מאז ומעולם היו סוסים חלק מהנוף הפראי. אחר כך ראינו עוד סוס במים הנמוכים וסביבו כמה אנפות שהתעופפו כשראו אותנו. זה היה מרגש מאוד, ואחר כך כבר לבנו גס כשראינו עוד אחד באי סמוך שאליו הגענו בסירה שהחזירה אותנו…

היום היפה הזה נמשך בנסיעה ארוכה לכיוון צ׳רלסטון, והתכנון היה לעצור בדרך באיזה מוטל על הכביש. כאן המקום להרוס עוד סטריאוטיפ אמריקאי: על הדרך אין מוטלים ואין מלונות, על דרך מהירה אמיתית יש הפניה למוטל או מלון בירידה הבאה במרחק כמה מיילים טובים, אבל דרך מהירה פחות גדולה ריקה ממקומות עצירה בכלל, ופשוט צריך לבחור יישוב ולנסוע אליו. אנחנו בחרנו מקום על החוף, קרולינה ביצ׳ מתוך מחשבה שניסע כמה דקות ונגיע למקום והוא יהיה מלא מלונות. אז נכנסנו לפקקי שעת החזרה מהעבודה, (כן, גם בדרום המנומנם יש כאלה כי כולם נוסעים במכוניות לכל מקום) ואז נסענו כבר מרחק שנראה לנו העייפים עצום, ולא ראינו שום מלון. בדיוק לפני החוף עצמו מצאנו מוטל נחמד ולא יקר ולידו מסעדת מאכלי ים פשוטה שקשורה למלון. עכשיו משהו על יחסיות: למחרת בבוקר נסענו לחוף לראות את הים, ומצאנו כמובן מאות מלונות ובתי נופש צפופים אחד ליד השני, לאנשי המעמד הבינוני הנמוך ומטה, והדרך חזרה לכביש ממנו יצאנו הייתה מהירה וקלה…

יש עוד כמה סטריאוטיפים שנשברו: הנהגים האמריקאים אינם נוהגים כפי שהייתם מצפים במדינה בה החוק הוא חוק וכו׳. בדרכים בהן נכנסים לתנועה מהצד רואים נהגים מזנקים לתוך הכביש ומאיטים את המכוניות שנוסעות בו, המסלול השמאלי שאמור להיות המסלול המהיר משמש גם למכוניות איטיות ונהגים עוקפים מימין כל הזמן. אבל כשיש מכונית משטרה על הכביש כולם פתאום ילדים טובים כמו בכל מקום בעולם... גם התחבורה הציבורית הבינעירונית אכזבה קצת: נסיעה מוושינגטון לדורהם ב״megabus" התחילה באיחור, הנהגת לא אמרה כלום פשוט כלום, וכשהאוטובוס עצר בריצ׳מונד היינו צריכים לנחש או לשאול נוסעים אחרים לכמה זמן עוצרים. האוטובוס הגיע באיחור של שעה בין השאר כי הנהגים התחלפו ליד איזשהו מלון בדורהם והעבירו ניירת, חמש דקות לפני שהאוטובוס הגיע לתחנה המרכזית... אני לא מתלוננת, להיפך, אני מבינה שהדשא של השכן לא תמיד יותר ירוק וגם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לוקה בחולשות דומות לאלה של ארצנו הקטנטנה והפחות מסודרת...

חוויה מרגשת מאוד הייתה לנו בעיר קטנה שנקראת מוראלס אינלט, שאפי מצא בטריפ אדווייזר כשחיפש מקום לטיול אופניים בפארק. העיר קטנה ולא תיירותית אבל מאוד נחמדה, ויש בה מסלול אופניים גדול שעובר בפארק יפה ומגיע לתוך שמורת טבע יפיפיה ובה אליגטורים ועוד ציפורים לרוב. עצרנו במסעדה על הדרך ושאלנו על מסלול האופניים, קיבלנו תשובה חיובית אבל על השכרת אופניים הם לא שמעו. היינו מאוכזבים והבחור הצעיר אמר לנו שיחפש ועשה מה שגם אנחנו יכולנו לעשות: חיפש בגוגל ומיד מצא את המקום במרחק עשר דקות נסיעה.

הטיול הזה היה פשוט נפלא. רכבנו רוב הזמן ביער צפוף ומוצל ולפעמים ליד הכביש או בתוך היישוב כשהשביל נגמר בכמה קטעים, נכנסנו לשמורה ורכבנו ליד אגם ובו המוני ציפורים יפיפיות שממש נעמדו לצילום... רכבנו ל״דרך הביצות״ גשר עץ בתוך ביצה גדולה עם ציפורים וכו׳, ולבסוף, על הדרך הראשית בה נסעו כל המכוניות והלכו ורכבו כל האנשים, ישן לו אליגייטור בצד הדרך, שנת ישרים לקול צקצוקי המצלמות מסביבו. אני נעמדתי מאחורי האופניים ליתר ביטחון, למקרה שיתעורר ויחליט שאני יכולה להיות נשנוש אחר צהריים מלבב...

היינו נשארים עוד אבל היינו צריכים להחזיר את האופניים הכי מאוחר בחמש ולא רצינו להגיע ברגע האחרון.

נשארנו לישון בעיר והלכנו לאכול מסעדה שבה עזרו לנו ולהפתעתנו זה היה מקום פופולארי מאוד והאוכל היה פשוט מצויין, שזה לא שבח שיכולנו לתת במקומות רבים בהם אכלנו בדרך.

הנכדה של בעלת המוטל התחפשה להלואין...

הדרך לצ׳רלסטון עברה במהירות כשאנחנו לומדים עוד שיעור בספרדית ומקשיבים לרומן:״אפילה בצהריים״ של ארתור קסטלר. פתאום ראינו שאנחנו עוברים ליד אחת מאחוזות העבדים שהמליצו עליהם במרכז המידע, עשינו סיבוב פרסה ונכנסנו לאחוזה. זה היה סיור מקיף כולל הסבר של מדריכה לבנה על חיי העבדים ותנאי המגורים שלהם, סיור בבית האדונים שלמעשה חודש בשנות השלושים והיה רחוק מהבית המקורי שגם הוא עבר כמה גלגולים, והופעת יחיד של שחקנית שחורה נחמדה ושמנמנה שתיארה את תרבות ה״גולה״ שהתפתחה אצל העבדים באחוזות על האיים הסובבים את צ׳רלסטון. אחר כך ראינו את בתי העבדים שנשארו כפי שהיו אז. מעניין היה לשמוע שרבים מהעבדים המשוחררים לפחות בסביבת צ׳רלסטון, נשארו לעבוד כשכירים וגם למספרת שלנו היה דוד שגר שם והיא בילתה בכל שנה את הקיץ אצלו. הסיור היה מעניין במיוחד הסיפור על תרבות הגולה ועל הקשר החזק בין האדונים לעבדים גם אחרי השחרור והתלות ההדדית שלהם אלה באלה. הפצע הפתוח של העבדות עדיין מדמם בדרום ממש כמו ההרס שנגרם לדרום במלחמת האזרחים.

שדרת אלונים מכוסים ב Spanish Moss בכניסה לאחוזה

מספרת הסיפורים שתוארה את לרבות ה Goola 

צ׳רלסטון עצמה עיר יפה ומשומרת היטב, וכמעט לפני כל בית שני או שלישי בחלק ההיסטורי יש שלט המסביר מי בנה או רכש את הבית ומתי. שוטטנו ברחובות הקטנים והיפים, היינו בגן היפה ליד הטיילת ב״בטרי״, המקום בו מוצבים עד היום התותחים שהיו אמורים להגן על העיר אבל לא עזרו, והיוניון כבש את העיר מיד בתחילת מלחמת האזרחים שהתחילה בדרום קרוליינה. למעשה הרבה מאוד בתים בעיר נהרסו במלחמה ונבנו שוב אחריה. ראינו את השוק המקורה שפעיל עד היום וביום ראשון הוא בעיקר מלכודת תיירים ומסעדות יקרות. חשבתי שנראה את מוזיאון הקונפדרציה כדי להבין יותר טוב את הצד המובס, (אני קצת בעדם מאז ״חלף עם הרוח״ הבלתי נשכח) אבל המוזיאון היה סגור בראשון ובשני.

גם בכנסייה בצ'רלסטון יש גאווה

שוק העבדים, שליש מהעבדים שהובילו לדרום נמכרו במכרז במקום הזה

את הדרך לסוונה עשינו בכמה הפסקות: בופורט (לא זאת של צפון קרוליינה אלא זאת של דרום קרוליינה) עיר קטנה וחמודה עם טיילת ומרינה קטנה, ומקלט חיות הבר של סוואנה ממש ליד העיר.

רציתי לכתוב משהו על המקומות הקטנים האלה שאין לי כל כך מה לכתוב עליהם, אבל אפי מצלם בהם צילומים נפלאים ולמעשה אלה חוויות מאוד נעימות, לא פחות מהחוויות הגדולות של המקומות החשובים יותר. השיטוט חסר המטרה כביכול במקומות קטנים שאין הרבה מה לומר עליהם, הוא אחד הדברים החשובים בטיול שלנו והופכים אותו למה שהוא -טיול מאוד לא משימתי, חוץ ממשימה אחת: לעשות הכל בלי מאמץ ובלי שאיפות גבוהות.

בסוואנה התארחנו בבית מעוצב להפליא של זוג גברים דרך הairb&b וראינו את העיר בהליכה ברגל ביום מעונן מאוד שהפך אחרי הצהריים לגשם זלעפות שהבריח אותנו לבית קפה בגן העירוני הגדול, ולבסוף החזיר אותנו לחדר ששכרנו. אבל ראינו את המקומות החשובים ועברנו בכל הכיכרות - גינות היפיפיות שהעיר מלאה בהן.

הרושם שלי מסוואנה הוא הגודל והמרחבים. הבתים מאוד גדולים ויפים, הרחובות גדולים וארוכים, יש המון שדרות מוצלות שהSpanish moss, הטפיל שגדל על העצים בדרום ונותן תחושה שאלה קישוטים להאלואין מכסה את העצים שלהן.

נכנסנו לסיור באחד הבתים ההיסטוריים ולמדנו משהו על הדרך בה ריהטו ושיפצו את הבית כדי שיהיה נאמן לתקופה בה נבנה, תחילת המאה השמונה עשרה. הופתעתי לשמוע שכל עניין שימור ושחזור הבתים בעיר הוא עניין ״פרטי״ של החברה ההיסטורית, שפשוט קונה בעזרת תרומות את הבתים ומחזיקה אותם כך. אין שום חוק לשמירה על הבתים היפים האלה שחלקם מגיעים למאה השבע עשרה והכל נתון לנדיבות התורמים. הרי לכם הצד המכוער של הקפיטליזם!

מוסד חשוב בסוואנה הוא המסעדה של גברת ווילקס, שפתוחה רק בימי השבוע ורק בין 11 וחצי בבוקר לשתיים בצהריים. לא אכלנו בבוקר והקדמנו להגיע למסעדה ב12 כדי לא לעמוד יותר מדי בתור. אך התור כבר התפתל לאורך המדרכה ואנשים פטפטו, ונוצרו חברויות זמניות במשך השעה בה חיכינו. מדי פעם יצאו אנשים ונראו מרוצים ושבעים. המסעדה קטנה וחשוכה ויש בה רק שולחנות גדולים עליהם מסובים כעשרה אנשים והמלצריות השחורות והשמנמנות (או מאותגרות משקלית אם להיות פוליטיקלי קורקט) ממלאות בהמוני צלחות ובהם מאכלים שונים, כולם דרומיים טיפוסיים, ואז מגיעות עם מנות הבשר הטהור, מטוגן כמובן, אך גם מבושל בצורות שונות. האוכל היה טעים מאוד ואני לא בטוחה שטעמנו את כל המאכלים הצמחוניים שהיו על השולחן הגדול. לבסוף הגיע הקינוח, עם פירות מקומיים והרגשנו שאנחנו בקושי זזים. אחד הדברים הנחמדים במסעדה הוא שמכירים כל מיני אנשים בזמן שמחכים, כמו הישראלית לשעבר ובעלה האמריקאי ממוצא מצרי שעמדו לידינו בתור, זוג אמריקאי שקרא את הספר שאפי קרא המתרחש בסוואנה, או שלוש בחורות מניו יורק שעזבו את הבעלים והילדים ויצאו לחופשה בדרום הרחוק…

היינו גם בבית הקברות הגדול והעתיק של סוואנה, בונאוונטורה, והופתענו למצוא שם מאות קברים של יהודים בחלקה ענקית בתוך בית הקברות העצום הזה שכולו ממוקם בתוך חורש יפיפה של עצי אלון עם הSpanish moss המסתורי היורד מהם כמו קורי עכביש. הקברים של היהודים היו מרשימים בגודלם וביופים וניכר שזו הייתה קהילה עשירה מאוד, שני רחובות בבית הקברות נקראים רחוב שפטל ורחוב מאייר ואפשר להבין שרובם היו יהודים אשכנזים.

בבית הכנסת הרפורמי של סוואנה קיבלנו הסבר על תחילתה של הקהילה הזאת, ממש עם הקמת הקולוניה הבריטית שנועדה לעצור את הספרדים מלהתקדם מעבר לפלורידה שהייתה אז בידיהם. המושל קיבל את היהודים בברכה למרות שאחר כך הורו לו לא להכניסם, אך הוא סירב ואמר שהם תורמים לכלכלת הקולוניה החדשה. חלקם היו אנוסים שברחו מפורטוגל אחרי שכמעט נתפסו בשמירת יהדותם, וכשהספרדים התקרבו והיה חשש שהם יתפסו את סוואנה הם ברחו לצפון, לניו יורק וסביבתה, והאשכנזים שהגיעו מלונדון, חלקם מגרמניה וחלקם ממזרח אירופה נשארו. בית הכנסת יפה, בנוי בסגנון גוטי שהיה נפוץ בתקופה הוויקטוריאנית ומעליו יש מוזיאון נחמד עם ספרי תורה עתיקים וכתובה עתיקה ויפה. בכלל, סוואנה מגיעה למאה השבע עשרה וסוף סוף אנחנו פוגשים היסטוריה של יותר ממאתיים שנה בארה״ב וגם זה משהו. העיר כולה מסודרת עם כיכרות שהם גינות יפות ופסלים בכל פינה וכנסיות או בתים של הציבור לידן.

התחנה הבאה שלנו הייתה סט אוגוסטין, עיר ספרדית במקור שעברה מיד ליד בין הספרדים והבריטים אך אופיה הספרדי נשמר. למעשה אין הרבה ערים עתיקות בספרד שנראות כמו סט אוגוסטין, והיא קצת מזכירה את סגנון ה״פואבלו אספניול״ שהיה נפוץ לפני כמה עשרות שנים בארץ... אבל בכל זאת, יש קצת אוירה אחרת בחלק ה״עתיק״ של העיר שהוא קצת מלכודת תיירים אבל לפחות מעוצבת בטוב טעם והחנויות בהחלט מציגות בגדים ודברי אומנות ומלאכת יד יפים למדי.

היינו במבצר העתיק שמזכיר קצת את עכו וצופה אל הים עם התותחים,

D

דולפין

 ובמיסיון יפיפה שהקימו פליטים שהגיעו ממאיורקה עוד לפני ששליחי הממלכה הספרדית בראשות מנדז הגיעו לשם, והקימו בית תפילה ראשון במה שהיום שייך לארה״ב.

משהו קטן ונחמד שעשינו בסט אוגוסטין היה לבקר במגדלור המרשים של העיר שעדיין פועל ועלינו על כל 219 המדרגות התלולות כדי לראות את הנוף המרהיב למעלה. צריך לזכור שהיה חם, 29 מעלות צלסיוס ומאה אחוז לחות. בית שומר המגדלור הוא מוזיאון על תולדות המקום ויש בו גם דגמי אניות יפיפיים, ואנחנו כידוע לכם, חובבים נלהבים של כל דבר שקשור לים ולספינות בכלל.

מסט אוגוסטין המשכנו דרומה לכיוון מיאמי אבל נסענו בדרך הקטנה והיפה, וכך עצרנו בגנים יפים על החוף שנתרמו על ידי יורשי האחוזה שהוקמה עוד בתחילת המאה ה-17 ובמקלט חיות בר ליד כיף קנוארל, בו ראינו תרנגולי הודו פראיים ושני צבאים יפיפיים, דווקא כשטעינו וכמעט נכנסנו לבסיס חיל האוויר שנמצא ממש בשמורה.

ושוב, נסיעה לא מתוכננת למקום שלא ידענו עליו כלום, הייתה הפתעה נעימה וחגיגה לעיניים ולתחושת השוטטות הלא משימתית שאנחנו כל כך אוהבים.

כמעט כל החוף אחרי סט אוגוסטין הוא משהו שאנחנו קוראים לו ״איה-נאפה״, החוף התיירותי מאוד בקפריסין שכולו מלונות, בתי קומות עם דירות נופש, בתי נופש קטנים, מתחמי מגורים שנראים כמו שכונות פנסיונרים וחנויות חוף ומסעדות ביניהם. בחוף כזה לא תראה בתי מגורים רגילים של אנשים שחיים שם, אין בתי ספר או כנסיות וכו׳. אבל איה נאפה ממש קטנטנה לעומת הקילומטרים הארוכים שנמשכו בדרכנו, כי כמו כל דבר בארה״ב גם זה היה עצום ונדמה היה שהרצועה הזאת לעולם לא תיגמר.

היו לנו הרבה התלבטויות לגבי הדרך בה ניסע דרומה לאזור שליד מיאמי לפגוש בת משפחה שלי ולפארק אברגלייד דרומה משם אחרי מיאמי, האם לקצר ולנסוע בדרך המהירה או לחפש דרכים קטנות שאמורות להיות יפות יותר, שהרי יש לנו הרבה זמן. הבעיה היא שלפעמים הדרך היפה הופכת להיות ״איה נאפה״ כלומר שורות אינסופיות של מלונות ובתי נופש משמימים במשך קילומטרים, או שרואים רק מגרשי מכוניות ומוסכים ומפעלי תעשיה וביניהם סניפי רשתות קניות ומזללות. מצד שני לפעמים הנוף הופך כולו ירוק ועצים ודשאים משני צדי הכביש וים כחול מבצבץ מבעד לכל הירוק.היינו בחוף בו היו אמורים להיות אריות ים שכנראה לא ידעו את זה ואולי סתם יצאו להפסקת צהריים..

ובחוף אחר בו היו המוני ציפורים שהתגודדו משום מה ליד המים ורק כשאפי לא הצליח להתאפק והתקרב התרוממו באוויר ועברו לנקודה אחרת במרחק קטן על החוף. הלכנו כשישה קילומטרים במקום שנקרא pelican island והוא מקלט חיות הבר הראשון בארה״ב שהקים הנשיא תיאודור רוזוולט. הלכנו במלון מעגלי על רצועת אדמה המתפתלת בין עצים וקני סוף הצומחים בביצה שלפעמים הופכת ממש לאגם. היה חם ולח מאוד אבל הציפורים שהופיעו פתאום על השביל פיצו על הקושי בהליכה.

אייריס, המארחת שלנו בבוינטון ביץ׳, טיפלה בנו באופן מושלם כמו שזכרנו שהיה כשהתארחו אצלה כשעוד גרה בלונג איילנד. היה כל כך נעים עד שנענו להזמנתה, והחלטנו לחזור לשני הלילות האחרונים בארה״ב לביתה.

למחרת נסענו לכיוון קי ווטס, האחרון בשורה של קי, כלומר איים קטנים הממוקמים בשרשרת ארוכה בצורת קשת בכיוון דרום מערב מהקצה של קליפורניה. הפעם נכשלנו כטירונים ולקחנו על עצמנו משימה גדולה מדי. ללמדכם שגם מי שהמשימה שלו היא לא להיות משימתי יכול ליפול בפח הפיתוי להיות יעיל ולמצות…

הדרך הייתה מאוד יפה, וכבר בקי לרגו, הראשון שהגענו אליו הזמנו מלון לליה והמשכנו לקי ווסט, מרחק שעתיים משם. היינו אחרי נסיעה של שעתיים וחצי שחלקן היו על דרך מהירה ומשעממת, והנסיעה על רצועת היבשה בין ים וים, כשהירוק נושק למים הכחולים ולשמיים הכחולים מלמעלה הייתה די נעימה, אבל הייתה הרבה תנועה, בגשרים הכביש היה צר ונסענו בקצב שהכתיבו מכוניות אחרות ובעיקר: גם דברים טובים נמאסים כשיש יותר מדי...בכל זאת הגענו לקי ווסט עייפים למדי וחנינו ליד החוף הציבורי של העיר. השירותים היו מוזנחים ומלוכלכים וגם המזח היה בלי מעקה או איזשהו קישוט כמו שראינו בערים ובמקומות אחרים. כאן המקום להגיד שלאורך כל הדרך הארוכה והיפה הזאת היו המון מלונות, מועדוני צלילה, מסעדות ובתי קפה ומועדוני לילה וברים ורק שניים או שלושה פארקים ציבוריים ליד המים. בקי וסט ראינו רק את החוף הציבורי ולידו כל המלונות הגדולים והיקרים שלהם גישה פרטית לים והם מטופחים ומושקעים ואילו החוף הציבורי - מוזנח. דוגמה נוספת לקפיטליזם המקדש כל ״ביזנס״ לא פחות מפנטיים דתיים המקדשים מקום דתי, ומצד שני מי שאין לו ביזנס או שאינו לקוח של ביזנס נשאר מאחור.

ראינו את השקיעה שהייתה יפה אבל דמתה לגלויות הקיצ׳יות שהיו שולחים פעם מנסיעות,וחופשות ואכלנו במסעדה על החוף שכמו כל דבר במקום הזה גבתה מחירים שערורייתיים…

הדרך חזרה הייתה ממש התמודדות בעייפות ובגלל החושך לא יכולנו להתעודד מהנוף היפה, שרנו והקשבנו למוזיקה עליזה ואחרי פקק קצר בדרך בגלל אירוע גדול באחד הקי שבדרך, הגענו למלון ״עייפים״ אך לא בדיוק ״מרוצים״. בסופו של דבר זו הייתה התמודדות עם מצב שלא אהבנו כל כך ונדמה לי שהחוויה הייתה מועילה כתרגיל בקבלת המציאות והתבוננות בתסכולים וברגשות שעלו בנו.

למחרת פיצינו את עצמנו ביום ׳רביצה׳ בו לא עשינו כלום חוץ מלשכב מול הלגונה היפיפייה שליד המלון, לשחות בבריכה ובים, אפי אפילו עשה קצת ׳שנורקלים׳ בים וראה כמה צמחים, אבל זה היה ממש חסר חשיבות. העיקר שנחנו, בלי שום שאיפות והמצפון נקי, ואפילו התמודדנו היטב עם תקשורת אינטרנט גרועה בחדר…

בערב הקשבנו לשיעור השבועי של קבוצת הלימוד שנהגה להיפגש אצלנו בבית ועכשיו ממשיכה בבתים אחרים, ונהנינו מאוד, כמו בכל שבוע. אם כי אחרי שנת צהריים מתוקה והתבוננות בשקיעה יותר נוח להתעמק וללמוד…

למחרת נסענו לפארק הלאומי הגדול בארה״ב, everglades, ובילינו את היום בנסיעה בתוכו ובכמה מסלולים קצרים ושיט בסירה במפרץ הגדול בו מנגרובים, עצים הצומחים במים, יצרו כמה ״איים״ שלמעשה אין בהם יבשה כלל. הפארק הגדול מכיל שטחים עצומים של סוואנה, עשב הצומח במים, שאינם מי ביצות עכורים אלא מים נקיים, חלקם מי ים וחלקם מים מתוקים. זה מעניין ומיוחד מבחינה אקולוגית אבל די משמים לנסוע... אבל המסלול הראשון היה מאוד מרשים: ציפורים גדולות שממש התייצבו לצילום, ואליגטורים שישנו במים או התקדמו בתוכם בשחייה חסרת מאמץ ממש ליד גשר העץ הארוך שהיווה את המסלול.

ניסינו לעשות עוד מסלול בתוך יער סבוך אך היתושים ניצחו אותנו, למרות החומר שהבאנו מהארץ שנועד להרחיק אותם. הם היו גדולים, שחורים, וזמזמו בפראות ליד האוזן, ואנחנו נשמנו לרווחה כשגמרנו ועלינו שוב למכונית, אך גם שם נלכדו עוד יתושים ונאלצנו להילחם בהם בכל דרך אפשרית. לאור המצב התוכנית לעשות פיקניק בחוץ נראתה בלתי אפשרית ובדיקה של כמה מקומות שנראו יפים ומוצלים הוכיחה שאין מה לחשוב על זה אפילו...

בלית ברירה ישבנו בתוך המכונית והכנו לעצמנו סנדוויצ׳ים ואכלנו אותם כשעל החלונות מתדפקים כל הזמן המוני יתושים שחורים, מחכים שרק נפתח לרגע את הדלת כדי שייכנסו פנימה...

בכל זאת הייתה חוויה אחת שהצלחנו לחוות בתוך המכונית. מעל מגרש החניה בו עמדנו ריחפו עופות מונים שנראו כמו תרנגולי הודו פראיים אבל הם עפו במהירות ובכוח כמו נשרים. הם נראו מחפשים מהו מגרש ועפו נמוך מאו ממש מעל המכוניות, נוסקים מדי פעם ונחים על העצים והשיחים שליד המגרש. לא ידענו את באות מן אבל התברר שהם נקראים  turkey voluresa והם באמת דומים לתרנגולי הודו אבל הם אוכלים הכל ואוהבים במיוחד חלקים של מכוניות העשויים מגומי...

גמרנו לאכול והסתלקנו משם למרינה קרובה מאוד, ממש כמה דקות נסיעה, ולתדהמתנו, כנראה בשל הקרבה למים נקיים ומפרצים גדולים הגולשים אל הים הפתוח, לא היו שם בכלל יתושים. אנשים ישבו על ספסלי פיקניק בנעימות ואכלו בחוץ...

הסיור בסירה היה מאוד נעים למרות שלא ראינו הרבה מלבד אותם איים מוזרים שעשויים מעצים הנטועים במים ואין חנה בהם יבשה. אבל הייתה רוח נעימה והקפטן סיפר על המקום ועל בעלי החיים, ראינו קיני אוספריי (osprey) על עמודים גבוהים, שהציפורים שבנו אותם חוזרות אליהם כל שנה אחרי הנדידה.

אחרי השייט חזרנו לתחילת הפארק, למסלול הראשון שעשינו בצהריים. הייתה שעת בין הערביים הייתה הרבה יותר פעילות של בעלי החיים: הציפורים עמדו ממש כמו דוגמניות לצילום, אליגייטורים שחו ממש לידינו מתחת לגשר העץ שעליו הלכנו, רוח נעימה נשבה וכבר לא היה כל כך חם. הרגשנו שמיצינו את האברגליידס כבר לא ניסע למחרת לחלק הצפוני שלו.

מכיוון שהתפנה לנו זמן החלטנו לבלות אותו במיאמי, וללון בair b&b וכך הגענו לבית של רגינה וג׳ו, שצמודה אליו הייתה דירה קטנטונת, עם כניסה נפרדת, שירותים מטבח קטנים עת כל הציוד, והכל פשוט ונקי, קצת ספרטני מבחינת פינוקים, אבל נעים וביתי. חשבנו לבלות שם שני לילות אבל הלילה השני כבר היה מוזמן ולא רצינו לוותר על המקום שנראה נחמד כשבדקנו באתר.

במיאמי היינו בחוף הדרומי בו יש ריכוז גדול של בנייני אר - נובו יפים מאוד וראינו גם בניינים יפים של באוהאוס שמשום מה אינם מוזכרים במדריכים וגם במוזיאון העיצוב הקטן שם. הטיילת יפה, מדשאה ועצי קוקוס שהקלו קצת על ההליכה בחום ובלחות, אבל צדו השני של הרחוב כולו מסעדות ומלונות הפולשים למדרכה ואי אפשר ללכת בלי להיתקל במלצרים המזמינים אותך לאכול ולשתות כל הזמן. עוד משהו מעניין על מיאמי: יש שם נוכחות מאוד בולטת של הומואים וראינו גם דגלים על מסעדות ומלונות. בכלל פלורידה אינה ׳הדרום׳ שפגשנו בדרום קרוליינה ובג׳ורג׳יה ואפילו בצפון קרוליינה, שם לא תמצא דגלי קונפדרציה או שרידי מלחמת האזרחים או העבדות. ההשפעה הספרדית אינה רק בסגנון הבנייה, אלא בכלל באווירה ובתרבות הפתוחה והמקבלת של המדינה.

רגינה קיבלה את פנינו בחביבות והראתה לנו את הדירה ואת החצר שפנתה אל תעלה יפה מאוד שנמשכה רחוק בתוך העיר. ואז ראינו משהו גדול זוחל בחצר: איגואנה ענקית ליחכה עשבים בשלווה ולא התייחסה אלינו או לחתול של בעלת הבית שהיה צמוד אלינו. זה היה באמת מרגש. לאחר מן ארוך היא יצאה דרך אותו פתח שדרכו נכנסה, הצטרפה לחבורה של איגואנות שישבו על גדת התעלה מחוץ לגדר והתעלמו ממשפחת ברווזים שעברה שם, לאחר שיצאה מהמים.

יצאנו לטיול בפארק הסמוך לבית וחזרנו לקראת השקיעה לחצר הצופה אל התעלה ועקבנו אחרי הברווזים, הציפורים, ואפילו דגים שקפצו במים כשהאור משתנה לאט לאט והשמים הופכים כתומים ואחר כך סגולים ולבסוף אפורים ושחורים.

השכונה בה נמצא הבית קרובה מאוד ל״הוואנה הקטנה״, בה הסתובבנו ואכלנו. לא רק שכל החנויות והמסעדות מפרסמות את עצמן בספרדית, אלא גם אנשים שפגשנו וניסינו לדבר אתם באנגלית לא ידעו או לפחות אמרו אינם יודעים אנגלית כלל. השכנה של רגינה הגיעה מקובה לפני ארבעים שנה אבל עדיין כמעט ולא מדברת אנגלית. הקופאית בסופרמרקט, פנתה אלינו בספרדית בטבעיות והודתה שהיא לא מדברת באנגלית. בקיצור, חלקים גדולים במיאמי הם עולם היספאני סגור שאינו זקוק לתרבות אמריקאית ומתנהל בתוך עצמו, יש בלי סוף תחנות רדיו וטלוויזיה וכמובן עיתונים בספרדית ואפילו המלצרית הצעירה מאוד במסעדה הקובנית בקושי ידעה את שמות המנות באנגלית.

למחרת המשכנו את ״הרביצה״ בארוחת בוקר בחצר ליד התעלה ואחר כך נסענו לאי המחובר למיאמי בגשר גדול והוא כולו בתי נופש ומרכזי קניות מאוד מהודרים, מטופח ומסודר ממש כמו בסרטים. בקצה האי יש פארק לאומי ובו חוף רחצה. אנחנו בילינו את כל היום בחוף, שוכבים על מיטות השיזוף אבל מוסתרים היטב בשמשיה, נכנסים מדי פעם למים ושוחים מעט, ושוב שוכבים ובוהים, מנמנמים קצת ומתבוננים בנופשים מסביבנו, לא רבים מאוד כי זה היה יום חול, שחלקם הגדול דיבר ספרדית ואפילו לא יכלו לענות לשאלתנו באנגלית.

בערב הגענו לאייריס, המארחת הנפלאה שלנו, והתארגנו שם לשהייה של שלושה לילות עד הטיסה למקסיקו. הימים האלה עברו בנעימים, בביקור בגנים היפניים היפים מאוד ובמוזיאון הצמוד אליהם, בשתי שמורות טבע קטנות אבל מלאת ציפורים מכל הסוגים והגדלים שאנחנו לא שבענו מלחפש, ואחר כך להתבונן ולצלם אותן.

ראינו גם את פאלם ביץ׳ המפורסמת וזו הייתה חוויה אנתרופולוגית פוקחת עיניים. אם קודם התרשמנו ממאות ואולי אלפי, מתחמי הדיור הסגורים בגדר ובשער חשמלי או עם שומר כמו אצל אייריס, שזהו פחות או יותר החלום של המעמד הבינוני האמריקאי. הבתים גדולים ומרווחים, הגינות מטופחות והקאנטרי קלב גדולים ובולטים על הדרך הראשית, וכל האזור נראה סטרילי לחלוטין כאילו הוא תפאורה מסרט על החיים בעולם שכולו מסודר ומאורגן בצורה מושלמת וכולם לבושים בבגדים אחידים ועושים הכל בצורה רציונלית ומדעית... בפאלם ביץ׳ ראינו את העושר האמיתי שמולו נראים מתחמי הזקנים המטופחים כל כך די קטנים ופשוטים. על רצועת יבשה שמשני צדדיה היו מים, בצד אחד המפרץ ובצד השני מעין נהר די גדול שפרץ דרך ביבשה. הבתים בשני הצדדים היו ממש ארמונות מפוארים עם חצרות ענקיות וגדרות וחומות שהסתירו הרבה פעמים את הבית. כמובן שלכולם הייתה סירה ומעגן פרטי ואייריס סיפרה שלאלה שגרו בצד של הנהר יש תעלה מתחת לכביש כדי שיוכלו להגיע לצד הים בו נמצאת הסירה שלהם...

ניסיון שלי לסכם את החודש וחצי בארה״ב יחטא למורכבות החוויה והתובנות. הרושם החזק ביותר שלי הוא קידוש הביזנס ורתימת כל המשאבים למענו. כך מושקעים המון משאבים בכבישים ובמחלפים עצומים לנוחיות הנוסעים

במכונית, שקובעי המדיניות מעדיפים על פני כל כלי תחבורה אחר, מלבד מטוסים שלכבודם יש שדות תעופה במקומות הקטנים והנידחים ביותר. מרכזי הקניות מהווים מקדשים שבהם מטופחת הצריכה על כל היבטיה: קניות, מסעדות, טיפוח הגוף והיופי, ביטוחים ועריכת דין (שמודעות ענק של משקדים המתמחים בתביעות עבור תאונות מזמינות את כל הנפגעים להתקשר אליהם) ואפילו טיפולים רפואיים.

עוד תובנה שעלתה בי היא שהאמריקאים מחפשים עוד ועוד דרכים להקל על החיים ולא להכין לבד עד כדי אבסורד לפעמים. הפינוק ובזבוז האנרגיה מגיעים לשיאים שקשה לדמיין. כמובן שלא תולים כביסה גם במדינה כמו פלורידה שהסיסמה שלה על לוחיות המכוניות היא: Florida the sunshine state ... לא קוצצים ירקות כמעט (חוץ מאשר בתוכנית הבישול) וחוץ מהפחד פרופסור יש שקיות פלסטיק עם ירקות מכל סוג שהוא חתוכות ומוכנות לסלט או לבישול. בכלל, כשהכנתי סלט ישראלי לארוחת ערב שישי החגיגית של אייריס עם חבריה הם הופתעו מאוד לשמוע שחתכתי את כל הירקות בעצמי והסלט אינו כולל חסה או עלים אחרים... אם בשנות השישים והשבעים היו נופים מרכזי ״עשה זאת בעצמך״ ואנשים בנו לעצמם דברים והרכיבו וטיפלו בגינות או גידלו צמחים - בצד המזרחי של ארה״ב לפחות, זה לא כל כך מקובל.        

אבל יש גם רב תרבותיות אמיתית ומיעוטים החיים בקהילות השומרות על זהותן המיוחדת, יש כנראה הזדמנויות למי שמוכן להתחיל מלמטה ומגלה יוזמה ויכולות עסקיות, ולצד אלה: שמרנות קיצונית המבטאת בהתנגדות אלימה להפלות ודרישה לחנך על פי התנך ולא המדע, יש כמובן גזענות במיוחד כלפי השחורים, אבל גם צבעים אחרים סופגים את מנת השנאה אליהם.היעילות האמריקאית המפורסמת לפעמים אינה נראית כתוצאה ממקובעות וסתם מרובעות שפוגעים בה. אנשים בדרך כלל מנומסים ושומרי חוק אבל יחסי חברות קרובים אינם קלים להשגה, והמוביליות פוגעת גם בקשרי המשפחה.

בעיקר זו ארץ גדולה מד, מעבר ליכולתנו, כבני מדינה קטנה, להבין ולעכל את כל ההשלכות של הגודל הזה על הכל: עיצוב הערים והיישובים, הבתים, המקומות הציבוריים, מרכזי הקניות, הפארקים וכו׳. גם גודל האוכלוסיה משפיע על הדרך בה מתנהלים החיים וזה כל כך שונה מחיינו עד שקשה לה להבין בצורה מלאה.