המעבר מארה״ב למקסיקו תפס אותי קצת בהפתעה, למרות שלא התגלה לי שום דבר חדש כשהגענו, שישה שבועות וחצי במדינה העשירה והמסודרת והמפנקת הזאת עשו את שלהם - התרגלתי לנוחיות ולשפע והייתי קצת בשוק כשהגענו. טיסה קצרה מאוד, שעה וחצי בלבד, הביאה אותנו לעולם שלישי אמנם, אבל ״סוג א׳ ״יחסית להודו למשל...
שכירת הרכב בעצמה הייתה מעבר תרבותי: אפי התמקח על המחיר כמו בשוק מזרחי, במשרד של החברה (יורו קר, לא חברה מקסיקנית אלמונית) הפקידה העבירה מין מקל פחם על הנייר שהיה מונח על כרטיס האשראי כדי לגהץ אותו, וכששאלנו על אינטרנט אמרה שהחברה הפסיקה להם את התקשורת כי כולם השתמשו בה יותר מדי...
עוד על מכוניות: יש כאן המון חיפושיות של פולקסוואגן במצב טוב, (מסתבר שמייצרים אותן במקסיקו) ובכלל נוהגים עדיין די הרבה ברכב לא אוטומטי והפקיד בחברת ההשכרה שאפי התמקח אתו שאל בפליאה: אתה לא רוצה לנהוג ברכב עם מהלכים? כדרך פשוטה יותר להוזיל את מחיר ההשכרה.
קנייה של סים מקסיקני בוולמארט ענקי בפלאייה דל כרמן, עיירה ליד קנקון, היה משימה לא פשוטה מאחר שהמוכרת המומחית לכך לא ידעה אנגלית וכך גם כל השאר וכשסוף סוף הגענו לקנייה והסים הונח במקומו אפי ראה שאין אינטרנט בטלפון. ההסברים של המוכרת החביבה בספרדית הביאו אותנו למסקנה שזה עולה יותר, ורק אחרי חיפושים נמצא מנהל גבוה יותר שידע קצת אנגלית והסביר לנו שאמנם זה עולה עוד מאה פזוס אבל אנחנו מקבלים עוד דקות שיחה בארבע מאות פזוס בחינם!!! כמובן שההטבה הזאת חסרת משמעות עבורנו, מאחר שאנחנו משתמשים בעיקר ברשת ולא מדברים כמעט.... חשוב לציין שהוולמארט היה ענק כמו בארה״ב ובקנדה אבל מספר העובדים בו היה לפחות כפול, אם לא יותר. זה לא אומר שקיבלנו שירות טוב יותר...
המלון היה נקי ומסודר ודובר אנגלית ואנחנו התחלנו להתאושש מהחששות שהתעוררו בנו לפני הנסיעה בעקבות פגישות עם מקסיקאיות לשעבר שעליהן עוד נרחיב את הדיבור.
פלאיה דל כרמן היא עיירה נחמדה, עם חוף והרבה חנויות מזכרות ומועדוני צלילה ומעבורות שיוצאות לאי קרוב ושם התיירים צוללים ורואים ריף אלמוגים. אבל לפלייה דל כרמן מגיעים תיירים שאינם יכולים להרשות לעצמם את קנקון, היקרה ומלאה מלונות ענקיים וריזוריטים מפוארים, בעיקר צעירים דוברי ספרדית או אמריקאיים. לא בכל מקום יש פנסי רחוב והמדרכות מלאות בורות ושבורות ושקי אשפה או סתם אשפה מצטברים בצדי הרחובות הקטנים, ואולי זה היה בגלל שזה היה יום ראשון ולא ניקו?
מקסיקו מזכירה קצת את ישראל בשנות השישים בערך, אולי תחילת השבעים, הכבישים באיכות ירודה, המכוניות ה׳זקנות׳ והמוזנחות הרבות על הכביש, החנויות, שלטי הפרסומת ועוד. למרות אפשר לראות גם סניפים של מקדונלד וקנטקי פריד צ׳יקן וסאבוויי. רשת גדולה, שמנסה לחקות את וולמרט, הזכירה לי קצת את המשביר לצרכן בימיו הטובים, עם תוספת של אוכל וצורכי מכוניות ועוד. אבל הבתים העלובים, הגגות השטוחים שברזלי הבטון יוצאים מהם כסימן לתכנון לבניית עוד קומה בעתיד הזכירו לי את הודו. גם בעיירה תיירותית כמו פלאיה דל כרמן המלונות בתוך העיר היו ברחובות עלובים ומלוכלכים.
למחרת טיילנו קצת בעיר ובחוף הים, הכל רתום לעגלת התיירות, חוץ מהמזכרות ״האותנטיות״ הרגילות יש שם חנויות בגדים מפוארות של מותגים ידועים והמון חנויות תכשיטים. כנראה שחלק חשוב מחוויית החופשה הזולה הוא קניות של מוצרים יקרים במערב במחירי מקסיקו הזולים.
לקראת הצהריים הגענו למחוז חפצנו הראשון, העיירה טולום בה שוכנים מקדשים ושרידי עתיקות של המאיה ולידה יש מקום נוסף עם עתיקות. הזמנו מלון בטריפאדוויזר והוא עלה חצי ממה ששילמנו ערב קודם והיה נחמד ופשוט והיה בו אפילו מטבח ממש עם גז ומקרר. הבעלים של המקום, איטלקי צעיר ונחמד בשם גווידו, קיבל אותנו ונתן לנו המון עצות ואפילו לקח אותנו לסיבוב בעיר והראה לנו מסעדה איטלקית טובה וחנות ירקות ומכולת גדולה מאוד.
ראינו את החוף של העיר שכולו מלונות ומסעדות צפופים זה ליד זה והים מבצבץ מדי פעם כשיש הפסקה ביער או במלונות. כל הסביבה הייתה יער ירוק עד שהערים והכפרים נבנו על שטחים שבוראו מתוכו.
למחרת יצאנו בבוקר לקובה, אתר ארכיאולוגי גדול ומפורסם במרחק חצי שעה מטולום. על פי עצתו של גווידו לקחנו ריקשת אופניים עד למקדש הגדול והרחוק ביותר, במרחק שני קילומטרים, ואת ההמשך עשינו ברגל. המקדש הגדול היה מאוד מרשים, ואנשים טיפסו על המדרגות הגבוהות והלא מסותתות עד לפסגה. מיד ראיתי שאפילו אם אצליח איכשהו לעלות, הירידה תהיה ממש סיוט ויכול להיות שארד בישיבה את רוב הדרך... (בגלל פחד גבהים, ולא דווקא חולשה או בעיות בברכיים) ישבנו בצד והסתכלנו על האנשים העולים, נעזרים בעליה במדרגה שמעליה או נתמכים בירידה במדרגה שמתחתיהם, ואז פגשנו קנדית נחמדה שהתייאשה אבל הראתה לנו את ידידיה שעלו בגבורה ולא היו צעירים בכלל. אפי החליט לנסות, וויתר על המצלמה כדי שלא תכביד עליו והסתפק בטלפון. את התוצאה אני מניחה שתראו בתמונות. מכל מקום אני מורידה את הכובע על התעוזה והמאמץ, כל הכבוד!
היער כולו מלא בשרידים קטנים יותר, את הקישוטים והתבליטים על הקירות קשה מאוד לזהות בגלל פגעי הזמן, אבל אפשר בהחלט לקבל מושג על רמת הבנייה וההנדסה והעוצמה התרבותית של בני המאיה.
למזלנו רוב הזמן היינו בצל בתוך היער הסבוך שגם מתוך המקדשים והשרידים האחרים צמחו עצים ושרכים, והשורשים הגדולים נראו מתפתלים מהגזעים בכוח עצום, למרות קיר האבן שממנו יצאו.
ממש ליד קובה נמצאת cenote מערת הנטיפים המלאה במים שעליה המליץ גווידו, מכל המערות הרבות באזור.
המערה נמצאת ממש עמוק מתחת לאדמה, והירידה אליה במדרגות רטובות עם מעט אור הייתה די מפחידה, אבל המים הצלולים והנקיים והנטיפים היפיפיים היו חוויה מרנינה. אפשר ממש לשחות במערה והיו תיירים שהגיעו עם שנורקלים אבל אין הרבה מה לראות על הקרקעית. הרחצה הייתה מאוד מרעננת והחלטנו לנצל את אחר הצהריים לביקור באתר המאיה בטולום עצמה, אתר שגווידו עצמו לא המליץ עליו כל כך, ואמר שאפשר לגמור אותו בשעה. למזלנו נשבה רוח חזקה שהבריחה את הנופשים מהים, אבל הקלה על הסיור שרובו בשטח שאינו מוצל.
השרידים בטולום הרבה פחות גדולים, ואינם מהווים חלק מהיער כמו בקובה. אבל הם הרבה יותר שלמים ומתקדמים ברמת הגימור והקישוטים. העיר ממוקמת על צוק גבוה המשקיף אל הים והייתה נמל ומרכז מסחרי חשוב והבתים הגדולים עם העמודים העגולים מעידים על עושרם ועוצמתם של תושביה. כל השלטים בשני האתרים, מציינים שמחוץ לעיר או לחומה במקרה של טולום, התגוררו פשוטי העם בסוכות עם גגות קש כמו שאפשר לראות בכל מקום באזור כיום.
היום העמוס והנפלא הסתיים בארוחה טבעונית מצוינת במסעדה טבעונית ושוטטות ברחוב הראשי ההומה אנשים וילדים
למרות השעה המאוחרת והעובדה שזה היה יום חול. רוב התיירים שמגיעים לאזור הם דוברי ספרדית ואני מניחה שרובם מקסיקנים, גם הצעירים שנראים כמו תרמילאים. בגלל שרוב התיירים מתגוררים במלונות ובתי הנופש על החוף העיריה מנסה למשוך אותם לבלות בערבים בעיר וערב קודם היה קונצרט חינם במרכז העיר שאנחנו הפסדנו כי היינו קצת עייפים.
בבוקר שתינו קפה על המרפסת עם אורחי המלון והכרנו משפחה קנדית צעירה, הורים ובנם בן 10 בערך, שלקחו עשרה חודשים לטיול והיו כבר שלושה וחצי חודשים במערב קנדה, מערב ארה״ב, בליז, ומקסיקו והם מתכננים לנסוע בהמשך למזרח אסיה. הייתה שיחה מעניינת והם סיפרו על בליז שקצת אכזבה כי ירד גשם והם היו על אי שכל מטרתו היא לצלול ולהשתזף. מאחר שהם מצפון קנדה הקפואה הם מחפשים מקומות חמים אבל מרגישים שאולי הם צריכים לגוון קצת עם מקומות יותר קרים, והתעניינו לשמוע על הודו ועל ווייטנאם מאיתנו.
טוב, כאן המקום לגילוי נאות: אני מתחילה להתאהב במקסיקו, אני פשוט נהנית להיות פה, לדבר עם אנשים בשיחות שמתנהלות בדרך כלל מצדנו באנגלית ומצדם בספרדית שאפי בדרך כלל מבין, על תשאלו אותי איך...
עוד משהו על החוש האסטטי המשובח של אנשי מקסיקו לפחות במקומות שבהם אנחנו עוברים: כל מלון, אפילו הכי עלוב מקושט באריחי קרמיקה יפים בסגנון המאיה וציורי קירות יפים באותו סגנון. גם הבתים שאינם מטויחים ולא גמורים צבועים בצבעים עזים וכך גם חלק מהקברים, בעיקר קברי המשפחה הגדולים. בבקלר למשל, יש שלטי הסבר על תקופת המאיה עם עיטורים צבעוניים לאורך השדרה הראשית בכניסה לעיר, למרות שו עיר די עלובה שרחובותיה מלאים בורות עמוקים ותעלות שהגשמים העזים יוצרים ואין מי שיתקן אותם או יתקין תשתית חדשה שלא תיהרס בכל פעם מחדש. גם מסעדות מודרניות ואורבניות בסגנונן משקיעות בעיצוב וכל פרט קטן קשור לנושא המסעדה או לנושא המרכזי של האזור: תרבות המאיה.
מטולום נסענו לבקלר, עיר קטנה הנמצאת על שפת הלגונה של אגם גדול עם המון צמחים וציפורים ולידה יש כמובן גם שרידים של המאיה. הפעם לא הזמנו מלון ועברנו ממש בעצמנו ממלון למלון במכונית בשעת הצהריים החמה וזה היה די מייגע. לבסוף מצאנו, בעזרת מישהו ממלון סמוך שהיה מלא, את המלון המתוק שבו נהיה שני לילות לפחות. חדר קטן ושירותים קטנים מאוד, ומרפסת הצופה לחצר קטנה וירוקה. החוף ממש ליד המלון ומרכז העיר גם כן אינו רחוק, מרחק הליכה ברגל. הכבישים בעיר מלאים בורות עמוקים ותעלות וממש מפחיד לנסוע בהם ברכב שאינו שלנו, וגם הפנסים אינם מאירים מספיק בכל מקום. אבל האנשים כל כך נחמדים, מנסים לעזור למרות מחסום השפה, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתמסרים לשלווה ולאיטיות ולפשטות של החיים פה. אני מבינה פתאום כל מיני אמריקאים שפרשו מהחיים וגרים במקסיקו ליד הים ומבלים את ימיהם בדייג או משהו דומה.
המרחק ממרכזי התיירות הגדולים ניכר בעיירה הזאת, יש מלונות קטנים ליד החוף, יש בתי נופש למיניהם, אך לא כל החוף כבוש על ידי התיירות ויש חללים ריקים או שהם שייכים לרשויות כמו מחלקת המים של העיר או אתר נוש של הצבא המקסיקני.
גן העדן הזמני שלנו, מלון נידו דל קווזאל, בו יש לנו חדר קטן ונקי עם מיזוג אוויר ומאוורר, תקשורת לאינטרנט, שירותים ומרפסת יפה הצופה אל הגינה הקטנה בה מוגשת בבוקר ארוחת בוקר טעימה, כל זה ב 36 דולרים, כמעט ריק מאורחים, לא ברור לי מדוע.
יש פה מסעדות טובות ואפילו אחת שיש לה אוכל טבעוני והיא שומרת על כללי מסחר הוגן! מין אי של אורבניות מודרנית מערבית בתוך מקסיקו המיושנת שמסביבה! אין הרבה תיירים ואין בתי מלון ענקיים או בתי נופש מפוארים, אם כי יש מלונות יותר מהודרים ובתים שנראים כמו בתי נופש פרטיים שמגיעים אליהם סופי שבוע או בחגים.
חוף הלאגונה שלידנו מאוד נעים אך המים מאוד רדודים במרחק עצום, ורק ממש ליד המזח קצת יותר עמוק ואפשר לשחות במים הצלולים והמתוקים.
גשם שהחל לרדת בבוקר שינה את תוכניותינו ועצרנו במבצר הספרדי של העיר. להפתעתנו גילינו בתוכו מוזיאון מרשים ומעוצב בסגנון מודרני השומר על העיצוב המקומי. המוזיאון מספר על תולדות בני המאיה ועל המעצמות הקולוניאליסטיות שביניהן עבר האזור, וכמובן על הפיראטים למיניהם שפעלו באזור, חלקם כמחפשי עושר קל, חלקם כמהפכנים ואחרים בשירות אימפריה אחת כנגד השניה.
/
ליד בקלר יש עוד סנוטה, פתוח וגדול שאליו נסענו כשהשמש יצאה. תמורת עשרה פזוס, כלומר 2.5 שקלים יכולנו לבלות יום שלם בגן עדן קטן. תארו לעצמכם בריכה ענקית, מוקפת עצים ושיחים, בקצה אחד שלה יש לאגונה קטנה שבתוכה צומחים עצים ואלה שאינם שוחים יכולים להיאחז בהם או אפילו לשבת עליהם. מדרגות אבן מוצלות ומרפסת גדולה מוצלת וליד אלה מסעדה גדולה ושירותים נקיים ונוחים. היה כל כך טוב, לא רצינו ללכת אבל החום גבר והיינו קצת רעבים ורצינו לאכול במסעדה הטבעונית בעיר, אז הלכנו. אחרי הצהריים לקחנו בעזרת המוצ׳צ׳ו של המלון שני קיאקים, שהתגלו ככבדים מאוד להפתעתי, וחתרנו קצת בלגונה הקרובה למלון. הרוח נשבה והיו גלים, אבל היה נחמד ולמעשה רוב השטח ליד המזח נמוך מאוד, כך שהרגשנו קצת מגוחכים עם חליפות ההצלה שנאלצנו ללבוש.
החלטנו להישאר עוד לילה במקום הנפלא הזה, ולבלות יום בחוף או לצאת לשייט באחת הספינות שניסו למכור לנו על הכביש אבל הבוקר השלישי היה מעונן ואחרי סערה וגשמים חזקים שירדו בלילה.הסתובבנו קצת בחוף, ראינו חוף ציבורי אחד שדרש דמי כניסה אבל היה די עלוב וקצת מדכא. המשכנו ללכת וראינו את המסעדה שהמליצו עליה זוג איטלקים מהמלון שפגשנו בארוחת הבוקר אבל היה כתוב שהיא נפתחת רק בשתיים בצהריים. כל הדרך הציעו לנו שייט וכשהתעניינו מתי, אמרו: כשיהיו עוד אנשים... אבל הם עמדו על הכביש וארבו לעוברים ושבים ולא נראה לנו מתאים לחכות לעוד מצטרפים לשייט בעמידה ברחוב החם. לבסוף הגענו לחוף מקסים, כולו דשא ועצים ושולחנות פיקניק שהיה צמוד למלון שהתהדר בתואר ״פארדור״ כלומר ארמון, ומצד שני שלו מרכז חינוכי לספורט כנראה. המזח הגדול הסתיים במשטח מלבני מכוסה בגג קש שממנו ירדו סולמות למים. היו שם המון ילדים בתלבושת בית ספר שכנראה לקחו או קיבלו חופש ועוד צעירים רבים, חלקם תיירים, שנהנו מהמים הצלולים והרוח הנעימה שנשבה שם. כא המקום לציין שהלאגונה כולה נקראת לאגונה שבעת הצבעים, ואכן אפשר לראות את המים בצבעים שונים, מטורקיה בוהק, ירוק עז, לירוק כהה יותר ואפור ושחור אפלוליים. הכל תלוי בשמש ובעננים ובזווית שממנה מתבוננים במים.בילינו שם שעות, מתרחצים ושוחים וסתם יושבים בצל ומתבוננים במים ובאנשים מסביב.
המעבר ממצב של בטלנים למטיילים חרוצים למחרת היה חד. יצאנו אחרי ארוחת בוקר שלווה בגינה החמודה של המלון והתחלנו לנסוע לקאלקמול, אתר עתיקות מאוד נחשב של המאיה שחשבנו שהוא נמצא במרחק של שעת נסיעה ועוד כמה קילומטרים מהכביש אליו. אחרי כשעה ראינו שלט המכריז שיש עוד 67 ק״מ למקום, והיינו כבר בעיר שבה הזמנו מקום במלון כי חשבנו בטעות שהיא ממש ליד האתר. שאלנו והתברר שאחרי שנגיע למקום יש עוד שישים ק״מ לאתר עצמו, וזה בדרך גרועה ומתפתלת. השעה הייתה כבר אחרי 11בבוקר והחלטנו לנסוע מיד למקום ואם לא נמצא שם מלון, כי בטריפאדוויזר לא היה רשום שום מלון או משהו אחר, נחזור למלון שהזמנו אף על פי שזה ייאלץ אותנו לחזור על הדרך למחרת בדרך ליעד הבא. עשינו חשבון שהזמן יספיק להגיע לפני שהחושך ירד, שזו שעת העוצר שקבענו לעצמנו בנהיגה במקסיקו, ואחרי שבוע ברור לנו שזו הייתה החלטה נכונה כשאנחנו מרגישים את הבורות העמוקים וה׳במפים׳ המפחידים בכניסה לכל כפר או עיר על הדרך המהירה.
הגענו לכניסה לאתר ומיד ניגש אלינו מדריך מוסמך, כמו בכל אתר בו היינו והציע את שירותיו. הוא דיבר אנגלית טובה ואפי ניצל את זה להוציא ממנו מידע על לינה קרובה. התברר שיש מלון יקר ממש ליד הכניסה, ויש ״קאבאנאס״, כלומר בקתות עם שירותים ומקלחות בכפר הקרוב, שני קילומטרים משם על הכביש. הוא הציע גם להדריך אותנו בשמורת הטבע שנמצאת בדרך לאתר וגם באתר, והחלטנו שלא כדרכנו, לקחת אותו אפילו רק כדי שיוליך אותנו לבקתות שלא הופיעו בשום מקום קודם.
הדרך הפנימית לאתר ולשמורה הייתה גרועה עד גרועה מאוד, וכאן המקום לשבח את אפי שנהג במיומנות ובמהירות סבירה ככל שהיה ניתן, מאה ועשרים קילומטרים מפרכים. אחרי עשרים קילומטרים עצרנו והתחלנו ללכת בשביל צר בתוך היער הצפוף כשהיתושים מזמזמים באוזנינו למרות החומר שמרחנו. ההליכה בשביל הצר בג׳ונגל הסבוך והלח בעקבות רוברטו, המדריך החביב והשתקן, (הייתם מאמינים? מדריך טיולים שתקן שמדבר רק על מה שצריך ולא מתחיל ״מאברהם אבינו״ כמו רבים אחרים?) הייתה חוויה אדירה. הוא הלך בזהירות בלי להשמיע קול, והסתכל כל הזמן לכל הכיוונים וכשגילה משהו לחש לנו, הסביר מה אנחנו רואים, והראה לנו את הציפורים בספר עם תמונות שלהן. ראינו קרוקודילים, כלומר אצל אחד ראינו את הראש במים ושניים אחרים את הגב והראש, ראינו כל מיני ציפורים, צבי, קופים מדלגים מעץ לעץ.
 |
| הקרוקודיל הראשון שלנו |
זה הישבן של הצבי
קן טריטים
קופה עם תינוק(לא הצילום הכי טוב)
ולקינוח אחרי שיצאנו כבר מהאתר כולו, מערה שכל יום בחמש אחרי הצהריים לקראת החשכה, יוצאים ממנה כשלושה מיליון עטלפים קטנים בטיסה מטורפת במעגלים העולים עד מעל העצים ומשם יוצאים לציד הלילי שלהם. רוברטו היה כמו מין נער טבע שאינו חדל מלהתפעל מכל בעל חיים שהוא מוצא, כשאוזניו קולטות קולות שונים שאנחנו לא שומעים ועיניו החדות מבחינות בכל תנועה בין העצים אפילו על הצמרות הגבוהות.
שלא כהרגלי, כיווןשלא הצלחתי לצלם טוב את העטלפים, הנה לינק לסרטון משובח
בין השמורה לעטלפים היינו באתר המאיה שהיה מרשים בהחלט, עם אבנים ענקיות שנקראות סטלה ואפשר לראות עליהן את שרידי התבליטים היפים. ראינו גם את המבנה הסימטרי של הפירמידות והאבנים הגדולות המתוכנן כך שהוא הופך לשעון שמש, את הפירמידה הגדולה ביותר ואפילו טיפסנו על חלק מאחת מהן כדי לראות את האבנים הגדולות שהוצאו מקברי המלכים שבתוכה. באמצע ההליכה תפס אותנו גשם שהלך והתחזק ואילץ אותנו להסתתר תחת עץ גדול כדי למזער את ההתרטבות מכיוון שאת המטריות השארנו ברוב טיפשותנו במכונית.
למען האמת לא היינו נוסעים אתם כל הדרך הזאת כדי לראות רק את השרידים האלה, שלא היו מרשימים יותר ממה שראינו בקובה או בטולום. אבל ההליכה עם רוברטו בשמורה פיצתה אותנו בהחלט על הנסיעה הקשה. ומערת העטלפים הייתה בכלל מתנה בלתי צפויה שרוברטו העניק לנו, כי יצאנו מהשמורה ממש לפני הזמן שהעטלפים יוצאים במיליוניהם בכל ערב. במקרה היו שם אנשי שמורות הטבע של מקסיקו או משהו דומה, והם שמו רשת דקה ממש ליד שפת התהום מעל המערה שעליה עמדנו, כדי לתפוס עטלפים שיילכדו ברשת ולבדוק אם יש סוגים חדשים ולוודא שהם בריאים. קשה לתאר את המעוף המסחרר בעיגולים של מאות עטלפים העולים בסיבובים עד מעל צמרות העצים שהקיפו את הבור העמוק בו שכנה המערה. זרם היצורים המשונים הללו לא נפסק לרגע ואנחנו היינו שם רק כחצי שעה.
נפרדנו מרוברטו אחרי שהביא אותנו לבקתות ותיווך בינינו ובין בעלת המקום שלא ידעה מילה אנגלית וכמובן שהוא קיבל טיפ הגון ולקחנו גם את מספר הטלפון שלו כדי להמליץ עליו.
הבקתה הייתה נחמדה מאוד, מעוצבת בסגנון כפרי אבל עם שירותים ומקלחת חמה ואפילו שני שקעים לחשמל. הגג היה פתוח אל החוץ מהצדדים ומאוורר התקרה לא הפריע ליתושים להיכנס ולעקוץ את אפי, שלא כמו בארץ. נאלצנו להשתמש בנשק יום הדין שקנינו אחרי כמה לילות בהם נלחמנו ביתושים עם ספריי שנתנו לנו במלונות השונים: סליל דקיק מחומר דוחה יתושים שמדליקים והוא מוציא עשן ואמור לדלוק כל הלילה. הבעיה האמיתית הייתה שרצינו לדבר עם בתנו הדס באוסטראליה, שאצלה היה יום ראשון בבוקר, ולא היה אינטרנט. קיבלנו את הדין וקבענו לדבר למחרת. זורמים עם מה שקורה או לא?
המסעדה הצמודה לבקתות הייתה מינימליסטית אבל רוברטו אמר שיש שם מישהו שמדבר אנגלית כך קיבלנו טורטיות עם גבינה לבנה על הגריל עם סלט, וספגטי עם חמאה וקטשופ. מזמן הגעתי למסקנה שבמסעדות קטנות בעיקר במקומות קטנים מוכנים לבשל כל דבר במיוחד ברגע שהם מבינים מה רוצים.
הנוף בדרך מקאלאקמול לפלנקה היה שונה מזה שהתרגלנו אליו, עכשיו ראינו המון חוות חקלאיות עם פרות הרועות במשטחי דשא גדולים, ואפילו גאוצ׳ו עם כבע בוקרים רכובים על סוסים.
הכפרים הקטנים נראו מודרניים יותר, אבל בכבישים היו בורות, וגשם חזק מאוד ירד כך שקשה היה לראות את הדרך בכלל. הנהגים של המשאיות הענקיות וגם הקטנות יותר תמיד נוסעים ממש על השוליים כדי שאפשר יהיה לעקוף אותם והם עושים זאת גם כשיש שני קווים ואסור לעקוף, ולא מבינים מדוע אנחנו לא עוקפים... גם כשאי אפשר היה לראות שום דבר בגלל הגשם הם פינו מקום באדיבות. מצד שני הם עצמם עוקפים בכל מקום, מותר או אסור. עוד משהו על הכבישים: רואים משאיות וטנדרים פתוחים עם נוסעים מאחוריהם שלפעמים עומדים ולעמים מתנדנדים על הקצה...
ביקרנו גם בבית קברות שהיה עירוב מעניין של מורבידיות, צבעוניות עזה ובדיחות הדעת. בחלק מהקברים,כמקובל בבתים כאן, יש הכנה לקומה שנייה...
הכנה לקומה שנייה
כשנכנסנו למחוז טבסקו עברנו בתחנת בדיקה של הצבא ואחר כך נקלענו למין תחנת מכס ענקית של המדינה הפדרלית שהחיילים שבדקו שם תחולת מכוניות סימנו לנו איך לצאת כדי להגיע לפלנקה. לא ברור לי מה בדיוק הייתה תחנת המכס הזאת שנראתה כמו מעבר גבול בתוך המדינה אבל אולי נבין זאת יום אחד. רק בערב, בפלנקה, הבנו שעברנו שעה אחת אחורה כבר כשנכנסנו למדינת קמפצ׳ה שעכשיו חזרנו אליה שוב.
פלנקה היא עיר קטנה ומלאת חיים שאתר העתיקות המפורסם שלידה ושמורת הטבע הגדולה בדרך אליו מושכים אליה הרבה מאוד תיירים. רובם מתגוררים ממש בשמורה וליד העתיקות, ובעיר יש רחוב מרוצף באבנים, כולו מלונות ומסעדות שנראה כאילו נבנו באותו זמן בערך ביוזמת העיריה כדי למשוך את התיירים לישון בעיר ולעודד כך את העסקים המקומיים.
אנחנו השתכנו במלון ש׳יבאלבה, שהזמנו בטריפאדוויזר ואחרי הבקתה הספרטנית נראה לי כמו גן עדן, במחיר של שלושים וחמישה דולרים ללילה, והוא ממש מפנק, מוקף מסעדות ובתי קפה מודרניים ודוברי אנגלית בסיסית.
עשינו הערכה לא נכונה של מזג האוויר, התחזית הייתה שיהיו גשמים, אבל לא התכוננו למבול ששטף אותנו בדיוק כשהיינו באתר העתיקות. למזלנו כולו ממוקם בג׳ונגל ואפשר להסתתר מתחת לעצים הגדולים ואז המטריה אפקטיבית יותר...בכל אופן האתר מרשים בגודלו ובשלמות חלק מהשרידים והקישוטים והעיטורים, אבל קצת פגמו בחוויה המוני הרוכלים שישבו בכל מקום וניסו לשכנע אותנו לקנות מזכרות ״מאיה״ אותנטיות. כבר בכניסה ליד מגרש החניה הציפו אותנו מדריכים ומוכרים של כל מיני דברים, כולל ספריי נגד יתושים שאפי קנה והתברר כשימושי מאוד...
למבקרים לא נותנים מפה עם הכרטיסים, ונראה כאילו הכל בנוי כך שתשתמש במדריכים הרבים שמחכים שם לעבודה. יש שלטי הסברה ליד כל שריד ושלטי הכוונה לקבוצה זאת או אחרת של שרידים, שלמבקר נטול המדריך אין כמובן מושג מהי ומה חשיבותה. הכי עצוב שלא היו הרבה מבקרים בגלל הגשם, והקבוצות שהגיעו היו מצוידות במדריך משלהן. הלכנו על המרצפות הלא ישרות והחלקות מאוד, בגשם שהתחזק עד שנאלצנו לחכות מתחת לעץ, ולסגת משם לבקתת השירותים המוגנת יותר כשהגשם התעצם. גם אחרי שנחלש ונפסק, היה קשה ללכת על המרצפות החלקות ובמיוחד לעלות ולרדת במדרגות, והדשא היה רטוב ומלא בוץ, לכן החלטנו להסתפק בחלקים שראינו ולחזור למכונית.
לא רחוק מהיציאה מהאתר יש מקלט חיות בר שהוא גם מין גן חיות ונכנסנו אליו בתקווה שיהיה דומה לספארי יותר מאשר לגן חיות. אבל חלק גדול מבעלי החיים, במיוחד הנמר וחתולי הבר היו בכלובים קטנים, ורק חלק קטן היו במקומות פתוחים יותר כמו שלוליות גדולות שבתוכם איים קטנים לברווזים ולקופים ולצבאים, ואגמים קטנים בהם שכנו הקרוקודילים שישנו בשלווה על גדותיהם, ורק אחד הואיל לשחות לכבודנו... קצת התאכזבנו כי אחרי נפלאות השמורה בקאלאקמול קשה להרשים אותנו בטבע שנמצא בשבי, יהיו התנאים טובים כאשר יהיו, ולא תמיד הם היו כל כך טובים.
למחרת היה אמור להיות יום מעונן חלקית ולכן החלטנו להישאר עוד יום ולבלות אותו באחד מהמפלים הקרבים לעיר. בחרנו במפל הפחות מתוייר מפני שהשניים האחרים יהיו בדרכנו לסאן קריסטובל דלה קאסה, למחרת.
הדרך הייתה מדהימה. מתפתלת בתוך ג׳ונגל צפוף ועולה בהדרגה, כשהמדרונות הירוקים מתגלים מדי פעם כשהסבך נפתח ואפשר לראות למרחק. החלק השני של הדרך היה פחות סבוך ויותר שטוח, שדות ובהם רועות פרות ולידם סוסים, חוות לצד הדרך, והרים נמוכים מכוסים ירוק אך כמעט בלי עצים והמעטים שראינו קישטו את הרכס כמו כתר.
המפלים, שאפילו לא מופיעים במפה התיירותית הבסיסית שקיבלנו במלון, היו גדולים ומרשימים מאוד, קטנים ונמוכים בהתחלה, הולכים וגדלים עד שהם יורדים במלוא העוצמה מגובה של 30 מטרים בערך, סוחפים אתם גם בוץ שהופך את המים לסמיכים במקצת וירוקים כהים עד כמעט חומים בחלק מהמקומות. כל יום אתמול ירד גשם חזק מאוד בהפסקות קצרות וגם בלילה ואפילו בבוקר עוד ירד והאדמה הייתה רטובה ובוצית. הלכנו בין העצים והגענו למפל הגדול וראינו שמדרגות עץ יורדות עד לגדת הנהר השוצף מתחתינו.
מכיוון שאני היא זאת שכותבת אני נאלצת לשבח את אומץ לבי, שבדרך כלל לא מופיע בהזדמנויות כאלה, והפעם ירדתי בעוז בלי להתלונן ובלי לצרוח מפחד, אף על פי שהירידה הייתה תלולה מאוד ורטובה, לעתים סתם אדמה ועלים רטובים במדרון תלול ולעתים מדרגות רטובות כשרק חבל רטוב משמש כמשען.
ישבנו מול המפל והתבוננו בו מרחוק, במקום שבו אפשר היה לראות את השינויים שעוברים המים ממפל גועש וקוצף לברכה גדולה בה המים זורמים במהירות ואחר כך הופכים לאשדים קטנים ושוב למים שקטים יותר שמתפצלים אחר כך לכמה פלגים וכו׳. זה היה תרגול טוב בהבנת הimpermanence, חוסר הקביעות או השינוי התמידי של כל דבר בחיים.
צ
הגיעה שעת הצהריים והחלטנו לפנק את עצמנו במסעדה צמחונית שחיפשנו בעיר יום קודם והתברר שהיא ליד העתיקות. כמו כל דבר בפלנקה, המסעדה הייתה בלב הג׳ונגל והייתה מעוצבת בהתאם, ציורים וקישוטים ופסלים על השולח ואת של חיות יער למיניהן. ובכל זאת, היו להם מנות צמחוניות וקיבלנו גם הרצאה לא משכנעת לגמרי מבעל המסעדה באנגלית רצוצה. ״אין לנו שום דבר מהסופרמרקט, הכל נקטף ביער, (מעניין אם גם את צבאים שראשיהם קישטו את הקירות הם צדו ביער) והכל מאוד מיוחד, מתכונים עתיקים מימי המאיה שעברו מאב לבן ונשמרו במשפחה.״ אפי שאל אותו אם הוא עצמו מאיה והוא ענה בביטחון:״בוודאי, משפחת מאיה עתיקה״ בעוד שמראה פניו היה ספרדי בעליל... [ אפי מצטער, אלו תמונות מהטלפון]
המרחק מפלנקה לסאן קריסטובל דלה קאסה הוא 225 קילומטרים, אבל הדרך קשה מאוד, מתפתלת וצרה, בכל כפר או סתם כמה בתים יש במפים, כלומר הגבהות של הכביש כדי לאלץ את הנהגים להאט, וחוץ מזה יש המון בורות והתפוררות או העלמות של הכביש בשוליו מעל התהום. למעשה הדרך נחשבת לאחת הקשות ביותר במקסיקו, ועל כך שוב שבחים לאפי, ולמוזיקה הנעימה שהעלינו על הטלפון שעזרה לנו להעביר את הזמן.
עצרנו בשני מפלים, אחד יפה מאוד ולא מתוייר כל כך, והשני גדול מאוד אך מתוייר עד להתפקע וכמות הרוכלים של המזכרות והאוכל והמסעדות בלתי נתפסת, מה גם שכולם מכרו בדיוק אותו דבר ולא היו כל כך הרבה תיירים.
אחרי המפל הגדול הדרך הפכה גרועה יותר והכפרים מוזנחים ועלובים יותר ועל הכביש הופיעו לפעמים ילדות ונשים, מחזיקות חבל ארוך שחוסם את הכביש ומנסות לשכנע אותנו לקנות שקית תפוזים מקולפים, וכשלא מצליחות מניחות את החבל ונותנות לעבור.הילדות היו מלוכלכות ופרועות ושונות מאוד מהילדים המטופחים בתלבושת בית הספר שראינו קודם בדרכים. היה מעונן וירד קצת גשם מדי פעם, והיינו כבר רעבים ועייפים אבל חששנו להתעכב יותר מדי במסעדה ממש כדי לא לנהוג בחושך, ניסינו לקנות טאקוס או אמפדינוס בלי בשר ללא הצלחה אז קנינו כמה לחמניות מתוקות וופלים וזללנו בנסיעה. הנוף המשיך להיות נפלא אבל כבר לא יכולנו להתפעל ממנו. סוף סוף הגענו לסאן קריסטובל ומצאנו את הבית של אחיינו של אפי שמתגורר שם.
אך התכנון שלנו לא היה מוצלח. רצינו שייעץ לנו איפה לגור ולא לקחנו בחשבון שנהיה עייפים ופתאום ייפול עלינו הקור של המקום שנמצא בגובה של 2000 מטרים מעל הים, וחיפוש מלון במצב כזה הוא לא משהו מומלץ. במלון החמישי נשברתי ולקחנו הוסטל שניסה להיות קצת מלון ובחדר קטן מאוד הוכנסה יחידת שירותים קטנה שנסגרה בקיר ודלת הזזה פלסטית, שאפי קרא לה ״דלת הזזה מדלגת״ והיא בקושי זזה והרעישה אימים בעיקר בלילה. כל החדרים בקומה השנייה פנו לחצר פנימית עם מרפסת משותפת קטנה, שלאפי היא הזכירה את החצרות הפנימיות ב״סינג סינג״ ואני כבר לא ראיתי שום דבר מרוב קור ועייפות. אני מתארת את המלון/הוסטל בפרטי פרטים מפני שהוא היה כל כך שונה מהמקומות האחרים בה היינו במקסיקו, הרצפה הייתה מוכתמת וסדוקה ובלי אריחים, הברז בשרותים בקשי זז, המדרגות היו שחוקות ובלי שום ציפוי - שום טיפוח ושמירה על סגנון כמו במקומות האחרים. בבוקר ראינו שבחצר הפנימית ישבו לאכול ארוחת בוקר כמה זוגות שישנו במלון, שנראו אירופאים ולא תרמילאים צעירים, אבל כולם היו צרפתים ובעל המלון הוא צרפתי נחמד מאוד שהתחתן עם מקומית ואני מניחה שהזהות הלאומית שלו והיכולת לדבר בשפתם הייתה מאוד חשובה להם.
ארנון, אחיינו של אפי, לקח אותנו בערב למסעדה ישראלית של מקומי שהתחתן עם ישראלית, חי בארץ כמה שנים וחזר ופתח את המסעדה שהגישה פלאפל מצויין. המקום הנחמד והאוכל שיפרו את מצב רוחנו והחלטתי לעבור בבוקר למלון ממול, שאפי וארנון ראו אותו אחרי שהחלטנו להישאר והוא נראה להם יותר נחמד.
כך הגענו לביתנו הקט בסאן קריסטובל, מלון פוסאדה דלה קאסאס, שכשמו כן הוא, והוא עולה פחות ונותן יותר...
סאן קריסטובל היא עיר יפיפיה. כל הבתים במרכז העיר בני קומה אחת או שתיים ולא יותר ורובם מכוסים בגג רעפים וצבועים בצבעים עזים וחלקם מכוסים בציורי גרפיטי אמנותיים. הרחובות צרים והמדרכות נקטעות מדי פעם לירידה חדה לתעלה צרה שבצדי הרחוב, עדות לגשמים החזקים בעונת הגשמים. עלינו אל הכנסיה במעלה ההר בקצה העיר, וראינו את הנוף החקלאי של שדות מעובדים ממש בתוך העיר, וההרים הירוקים המקיפים אותה ששכונות קטנות נראו עליהם בין העצים והשיחים הצפופים.
שני רחובות ראשיים הוסבו למדרחובים ארוכים עם חנויות בגדים, עבודות אמנות, מסעדות וחנויות אחרות, כולן יפות ומעוררות חשק לקנות או לשבת בבתי הקפה הקטנים והמעוצבים או במסעדות המודרניות. הלכנו לשוק המקומי, שהזכיר לי את שוק הכרמל, אך הוא יותר גדול ויותר צפוף.
צ
ארנון הראה לנו את הירקות והפרות המיוחדים למקסיקו ולאזור, ואת סוגי השעועיות שגם את חלקן לא הכרנו. למרות שמדינת צ׳יאפס אינה מדבר עם קקטוסים כמו בסרטי הקויבויים, הם אוכלים עלה של קקטוס אחרי שהורידו ממנו את הקוצים והוציאו ממנו את המיץ בקלייה על האש, ואז בישלו אותו. כמו בשוק הכרמל יש חלק שלם לבגדים זולים (לי זה נשמע הזוי, יותר זולים מהחנויות? זה אפשרי?) ולכלים שונים, בקיצור זה סופר מרקט ענקי צפוף והומה וחוץ מהדוכנים יש כפריות ששמות את מרכולתן על שמיכה ומוכרות, או אורגות ומוכרות את אריגיהן. אכלנו במסעדה ליד השוק את המאכל המקומי, עגבניות עם נאצ׳ו ומעליהם ביצת עין וגבינה.
ארנון הראה לנו את הירקות והפרות המיוחדים למקסיקו ולאזור, ואת סוגי השעועיות שגם את חלקן לא הכרנו. למרות שמדינת צ׳יאפס אינה מדבר עם קקטוסים כמו בסרטי הקויבויים, הם אוכלים עלה של קקטוס אחרי שהורידו ממנו את הקוצים והוציאו ממנו את המיץ בקלייה על האש, ואז בישלו אותו. כמו בשוק הכרמל יש חלק שלם לבגדים זולים (לי זה נשמע הזוי, יותר זולים מהחנויות? זה אפשרי?) ולכלים שונים, בקיצור זה סופר מרקט ענקי צפוף והומה וחוץ מהדוכנים יש כפריות ששמות את מרכולתן על שמיכה ומוכרות, או אורגות ומוכרות את אריגיהן. אכלנו במסעדה ליד השוק את המאכל המקומי, עגבניות עם נאצ׳ו ומעליהם ביצת עין וגבינה.
אנשים בעיר
ארנון לקח אותנו לבית הספר שבו לומד בנו והוא בית ספר פרטי שהקימו ההורים, בבית גדול ששכרו, ובו לומדים רק 25 ילדים. הכל פשוט ובסיסי, אבל מלא בחום ובשמחה, והילדים גם עבדים בגינה קטנה בחצר. בכלל יש בסאן קריסטובל המון אמנים וכל מיני היפים מודרניים, צעירים ויותר מבוגרים, מקומיים וזרים שהשתקעו, והמון חנויות של אמנים ומעצבים.
ארנון לקח אותנו לבית הספר שבו לומד בנו והוא בית ספר פרטי שהקימו ההורים, בבית גדול ששכרו, ובו לומדים רק 25 ילדים. הכל פשוט ובסיסי, אבל מלא בחום ובשמחה, והילדים גם עבדים בגינה קטנה בחצר. בכלל יש בסאן קריסטובל המון אמנים וכל מיני היפים מודרניים, צעירים ויותר מבוגרים, מקומיים וזרים שהשתקעו, והמון חנויות של אמנים ומעצבים.
בערב הלכנו לאכול עם ארנון, שממש קשה ללכת אתו ברחוב כי בכל רגע הוא פוגש חבר או חברה, מתנשקים כמנהג המקומי ומפטפטים קצת. אכלנו במסעדה גדולה מאוד בחצר פנימית של בית, וכמובן כמו כל דבר בעיר הזאת, גם היא מעוצבת ומקושטת בציורים יפים וכרזות פוליטיות בעד הזאפאטיסטים. הייתה שם להקה קטנה של ארבעה צעירים ששרו וניגנו על גיטרות וכינור ועשו קצת עיבודים לשירים מסורתיים. אחרי הארוחה הלכנו במדרחוב לכיכר המרכזית, והשעה הייתה עשר בלילה ביום חול, אבל היו המוני אנשים שטיילו וצחקו, משפחות עם ילדים קטנים, חבורות צעירים ומבוגרים, ולהקה קטנה עם שתי חצוצרות ניגנה שם.
הכיכר הייתה מוארת באורות צבעוניים סביב העצים והמון רוכלות כפריות ישבו על הרצפה ליד הקירות ומכרו את תוצרתן: בדים צבעוניים ארוגים, חולצות רקומות, סלי קש, וכו׳. העיר נראתה כאילו היום רק התחיל וכולם שמחו ונהנו מהמוזיקה שנשמעה בכיכר.
למחרת נסענו לקניון סומידרו, מרחק של כשעה נסיעה מהעיר, אך ירידה גדולה מאוד מהגובה של סאן קריסטובל. פתאום היה חם מאוד, וחיכינו עד שתתמלא סירה ונצא לסיור כשאנחנו מזיעים ומתחרטים שלא לקחנו סנדלים ובגדים קצרים. אבל בסירה לא היה חם, במיוחד כשנסעה במהירות.
הסיור היה ממש חוויה מרגשת. הקניון עמוק מאוד, והצוקים משני הצדדים מתנשאים לגובה של קילומטר והם מרשימים מאוד. על המים ובצידי הנהר ראינו המון ציפורים, קורמורנים ועגורים שונים, ראינו משפחת קופים על צמרות העצים, ושלושה קרוקודילים שישנו שנת ישרים, שניים בפה פתוח לרווחה... ועוד אחד ששט לו במים ליד הגדה. אבל היה משהו עצוב בסיור הזה: בחלק מהקניון מתחיל זרם של אשפה עירונית הנסחפת בזרם מאיזשהו מקום, (אולי מהעיר שנמצאת ממש מעליו? ובמפרצים הקטנים הם מצטברים בכמויות וממלאים אותם. במיוחד זה צרם במפרץ אחד, בו הציבו פסל של הקדושה מגוואדלוף למעלה וקישוטי במיטב המסורת הקתולית הספרדית. כל כך חבל שאין פעולת מניעה של הזרמת אשפה למקום כזה, אבל מארנון למדנו שהרשויות, גם העירוניות וגם הממשלתיות מושחתות למדי וזה מסביר הכל.
חזרנו עייפים ונפלנו למיטה לישון. כשהתעוררנו הרגשנו שאנחנו קצת חולים. אפי כנראה עם מכת חום קלה מהנסיעה בסירה בשמש הצהריים, ואני עם צינון שהתחיל בבוקר והתגבר אחרי הנסיעה. אכלנו ארוחה קלה בקפה קרוב, בסגנון אורבני אך בלי שום דבר באנגלית, ללמדכם שאינו מיועד לתיירים, לפחות לא תיירים שאינם דוברי ספרדית, והלכנו לישון.
ערב קודם גילינו שהמשך הנסיעה שתכננו הוא אלף קילומטרים לכל כיוון, ונראה לנו שזה ממש לא הסגנון שלנו, אז ישבנו לקרוא את כל החומר על הסביבה והמסלול שעליו חשבנו. בבוקר, הגענו לתובנה, שאין שום סיבה להמשיך, אפשר להפוך את סאן קריסטובל למקום רביצה, כלומר שהייה בטלנית עם עשייה מינימלית, ולצאת ממנה לכמה גיחות יום ואז לחזור לקאנקון תוך ביקור במקומות חדשים וישנים לקראת הטיסה חזרה.
כאן המקום לסיכום ביניים של מקסיקו. הג׳ונגלים הירוקים בכל מקום, האסטטיות של הבתים והמקומות המיועדים לתיירים, המחירים הזולים והעיקר: האנשים הנחמדים מאוד מאוד שמברכים אותך ב״אולה״ שמח אמתי, עולים בהרבה על המיושנות בתקשורת ובטכנולוגיה בכלל והחספוס של תנאי החיים, ואנחנו נהנים מאוד ומוכנים להישאר פה עוד ועוד.
