ימים ראשונים בקנדה - מונטריאול, והעיירות המזרחיות

הגענו לקנדה אחרי יום שנמשך לתוך לילה והיה די מאכזב מתיש. הטיסה מלונדון למונטראול התאחרה מאוד, והציפייה בהית׳רו הייתה די מדכאת. אולם הנוסעים הענק נראה נראה לי כאצטדיון שבו מחכים אלפי פליטים של איזה אסון טבע לעזרה, שומרים על מטלטליהם המעטים, ישנים או מפטפטים ובעיקר מחכים בלי שיוכלו לצאת...

במונטראול עמדנו יותר משעה בתור לדרכונים שהתפתל במסלולים מסודרים אך ארוכים ואז לקחנו את המכונית ומכיון שלא מצאנו סים בשדה התעופה נאלצנו להיעזר בהדרכה של פקיד חברת ההשכרה. הבעיה הייתה שהכבישים שבהם היינו אמורים לנסוע היו סגורים לרגל עבודות ולא ידענו איך לנסוע ואחרי כמה התברברויות התחלנו להיעזר בקנדים הנחמדים והמנומסים שניסו כמיטב יכולתם, אבל עד שקנדי שמנמן וחביב שנהג  בג׳יפ גדול פשוט התנדב להוביל אותנו בעזרת הג׳י פי אס שלו, שוחח במקומנו עם ממלא מקום המארחים שלנו שנסעו לפריז, שכמובן לא ידע טוב אנגלית, חשבנו שנבלה את שארית הלילה במכונית...

החדר ששכרנו באייר בי אנ בי היה בשכונה שנקראת gay village ואכן הדירה הייתה מעוצבת למהדרין כמיטב הסטריאוטיפים שלנו על חברי הקהילה. אבל החדר היה קטן מאוד והשירותים משותפים עם בעל הבית ואחרי שינה קצרה נגמר לי הלילה כתוצאה מהג׳ט לג, וכשג׳פרי יצא לעבודה בשש בבוקר התחיל היום החדש עבורנו.

אחרי שמצאנו סים לטלפון יכולנו לצאת ממונטראול לדרך לכיוון ״העיירות המזרחיות״, האזור בקוויבק שבו נבלה את הימים הראשונים בקנדה. 

הגענו לעיירה שנקראת knowlton והיא נמצאת על גדות אגם הנקרא lac brome ונכנסנו למוזיאון המקומי, שהיה מה שאפי קורא לו  בזלזול מסוים ״מוזיאון כפיות״, כלומר חפצי יום יום ישנים. אני דווקא די אוהבת את המוזיאונים הלא יומרניים האלה שיש בהם המון תמימות ואהבה למקום. אחרי הסיור קנינו מוצרים לארוחת צהריים ומצאנו מקום נחמד בחוף הרחצה הציבורי של האגם, ושם אכלנו סעודה פשוטה עם ירקות וגבינות על שולחן פיקניק בצל העצים. חשוב לציין שהיה ממש חם בחוץ וגם במונטראול המזגן בדירה שישנו בה עבד כל הלילה וקירר את החלל המשותף אם כי למזלנו לא את החדר שבו ישנו, כי בכל הליכה לשירותים הרגשתי שאני עוברת בתוך מקרר...

בחוף הקטן היו די הרבה מתרחצים ומשפחות עם ילדים בילו יום חופש נעים אף על פי שהתאריך היה השני לספטמבר, זמן שבו לא תפגשו הרבה משפחות ישראליות בחופשה עם הילדים...

אחרי הארוחה יצאנו לטיול רגלי קצר בין העצים סביב האגם והופתענו לראות המון שטחים פרטיים של מלונות או סתם בתים גדולים של עשירים, ממש על שפת האגם או במרחק לא גדול ממנו מהצד השני של השביל. חזרנו למלון לנוח קצת לפני ארוחת הערב, והתעוררנו בבהלה בשמונה בערב, בהרגשה שאנחנו באמצע שנת לילה עמוקה, כשהגוף שלנו ממשיך להתנהג כמו בישראל שבה הייתה השעה באמת שלוש לפנות בוקר.... אילצנו את עצמנו לקום ולאכול משהו במסעדה, ולשבת ולבהות מול הטלוויזיה כדי למשוך את הזמן עד 11 לפחות ולנסות ליצור לילה נורמלי שיתאים לשעון קנדה. כמובן שזה לא הצליח לגמרי ובלילה התעוררנו בתחושה שהיום כבר האיר וממש התאמצנו להירדם שוב כדי להתעורר לבוקר פחות או יותר נורמלי בשבע וחצי.

ארוחת בוקר קוובקית טיפוסית עם הרבה סירופ מייפל על מרפסת המלון תחת שמיים קודרים וטפטוף דק ועדין המריצה אותנו לצאת שוב לדרך ולנסוע על פי המלצות הגברת ב״מוזיאון הכפיות״ בנולטון לעיירה קצת יותר גדולה שנקראת סאטן. הפעם התכוננו והזמנו ברשת  שני לילות באייר בי אן בי מחוץ לעיר עם שירותים וכניסה נפרדים. במרכז המידע הייתה גברת שנראתה לנו בתחילה ״צרפתייה חמוצה״ ששוחחה ארוכות בצרפתית בטלפון, וברגע שפנתה אלינו ועברה לאנגלית התגלתה כאישה מקסימה ומלאת רצון לעזור. זו תופעה שחזרה על עצמה גם בהמשך: מישהו נשמע אנטיפט כשהוא מדבר בצרפתית וכשהוא עובר לאנגלית, בדרך כלל מושלמת, הוא הופך לנחמד ביותר....

על פי עצתה עצרנו בiga סופר ענקי ביציאה מהעיר ומצאנו ספסלי פיקניק מעל הנחל לארוחת צהריים נעימה, אך לא הצלחנו לרדת אל הנחל שהיה סגור בסבך שיחים על גדה תלולה מאוד. חיפשנו עוד מקום להליכה בטבע והגענו לmont suton, אתר הסקי הגדול שהעיירה מתפרנסת ממנו בחורף. אך מסלולי ההליכה התבררו כמסלולי גלישה ורק למרגלות ההר היו כמה מסלולים שאת הקל מביניהם בחרנו לצעידה קצרה במורד דרך עפר הסלולה בלב יער שאדמתו מכוסה עשבים רעננים שהיו עדיין רטובים מהממטרים הקלים של הבוקר. היה חם ורק כשחזרנו בדרך העולה אל מגרש החניה הרגשנו קצת מותשים ומזיעים.

החדר שהזמנו התגלה כאוצר ממש. צמוד לבית גדול אבל עם כניסה נפרדת, שירותים, מטבח ודשא ענקי ואפילו ספסל פיקניק משלנו וכל הציוד בפנים. המארחת, דוברת צרפתית עם אנגלית מהוססת, אחת משתי בנות זוג שחיות בבית הגדול, שתיהן סופרות והארון היה מלא בספריהן הכתובים בצרפתית כמובן. קיבלנו גם מכונת קפה מצוידת בקפסולות והמון כלי מטבח ותבלינים שיכלו לשמש אותנו בחופשה של כמה שבועות שם...

על פי המלצת בעלת הבית מצאנו מסעדה נחמדה בעיירה שהיו לה גם מנות צמחוניות, ואפילו את מנת הדגל של קוויבק, עוף מטוגן מכוסה בגבינת יוגורט מיוחד שמיוצרת רק שם, קיבלנו בגרסה צמחונית עם צ׳יפס במקום העוף.

למחרת נסענו ליריד חקלאי שמתקיים כבר 145שנים בעיירה ברום, והוא באמת יריד מקומי שלא נועד לתיירים. בעלי הבתים הקרובים לשטח היריד מנצלים את ההזדמנות והשטחים הגדולים הצמודים לכל בית הופכים למגרשי חנייה מסודרים ומסומנים, כשבפתח כל חצר כזאת עומד בעל הבית ומנופף בדגל כתום כדי להזמין את המכוניות להיכנס אליו. 

הרגשנו שאנחנו חוזרים כמה עשות שנים אחורה בזמן. המבקרים ביריד היו בעיקר מקומיים מכל הגילים: גמלאים, ילדי בית ספר בתלבושת אחידה, משפחות עם ילדים קטנים, ואפילו בני נוער בכל הגילים, וכולם מכרסמים ג׳אנק פוד (בעיקר צ׳יפס ונקניקיות וכאלה) ונהנים להסתובב בחבורות וכמשפחות.

בכניסה היה אוהל מוקף בספסלי צופים ובו התנהלה תחרות כישרונות צעירים, אחר כך הגענו לאצטדיון גדול שבו נערכה תחרות סוסים בקבוצות על פי גזעים או על פי קריטריונים שונים כמו יופי, הליכה, מבנה גזעי, או שונות - כלומר ערבוב של כל הקריטריונים ביחד. השופט נראה כדמות ציורית מסרט: חבוש כובע בוקרים בהיר, ז'קט חום ושפם לבן מטופח ומסולסל מפאר את לחייו. השיפוט היה מאוד רציני ואיטי ובעלי הסוסים התבקשו להריץ אותם ולהעמיד אותם ולגרות תגובות רפלקסיביות על ידי שפשוף מקום מסוים בגופם.

הדלעת שקיבלה מקום ראשון

ה מ

ישבנו על הספסלים בצל והתענגנו למראה הסוסים היפיפיים שבעליהם קישטו בסרטים ובפרחי פלסטיק וצבעו וסיפרו את רעמתם כדי שתיראה אופנתית יותר... יצאנו לסיבוב בשטח הענקי וראינו תצוגות של מכשירים חקלאיים מכל הסוגים (אפילו מפלצת מסובכת שאוספת את החציר לגלגלים בשדה) אולמות ארוכים ובהם דוכנים של חברות אנרגיה ירוקה ומוצרים מתוחכמים לחקלאים, דוכני אמנים מקומיים וכובעי בוקרים וחגורת מעור,אולמות ענקיים ובהם בעלי חיים מכל הסוגים: ארנבות, תרנגולות מכל הסוגים, פסיונים, תוכים ועוד. באולמות אחרים היו משתתפי תחרות הירקות: עגבניות, פלפלים, קישואים וכמובן דלעות בכל הגדלים והצורות האפשריות כשה מנצחים מציגים לראווה את הסרט האדום או הכחול שקיבלו. אחר כך עברנו ברפתות ענקיות עם כבשים, רובן מסופרות לכבוד הקיץ, וחלקן עטופות במין בגד שלא הבנו בדיוק את מטרתו. רפתות נוספות ובהן פרות זוללות חציר או ישנות, ובדיוק התחילו להוציא פרות ופרים לתחרות יופי שנערכה באולם ענק אחר. הלכנו בעקבות הפרות וראינו את התחרות ואיך בעלי הפרות והשופט מתייחסים ברצינות רבה לעניין, והשופט אף הסביר שהפרות רגילות ללכת על משטח ביטון וקשה להן לצעוד על ערמות העפר והקש. כל התחרויות נערכו בצרפתית ובאנגלית אך חלק מהחקלאים שניסינו לדבר אתם התקשו לדבר אנגלית והתרשמנו שרוב האיכרים הם ממוצא צרפתי.

קינחנו בתצוגת מכוניות עתיקות ויצאנו ״עייפים אך מרוצים״ לכיוון סאטן, ביתנו הזמני. עצרנו במסעדה הסינית היחידה בעיירה והתברר לנו שהמלצרית הגיעה באמת מסין לפני שש שנים בעקבות בעלה שאותו פגשה שם, והביאה את הוריה לבשל ולארגן את המסעדה.היא אמרה שהם הסינים היחידים במחוז, שגם שחורים או אסיאתים אחרים אין בו. 

אחרי הארוחה נסענו לבקר בכנסיה וכרם שהקימה אישה שהגיעה מצ׳כיה אחרי עליית הקומוניסטים לשלטון ועסקה בסחר ענתיקות במונטריאול. היה לה הרבה כסף והיא שיחזרה כנסיה מהמאה האחת עשרה על כל פרטיה, נטעה כרם מיוחד על צלעות הגבעה ובנתה מבנה מפואר שחלקו העליון משמש למסיבות נישואים שנערכות בכנסיה והמחרפים שלו משמשים לייצור ואחסנת היינות שמיוצרים בו. המקום מלא בפריטים עתיקים או משוחזרים שהביאה מאירופה או הזמינה אומנים לבנות. סוף הסיפור די עצוב: לפני כמה חודשים היא נפטרה בשיבה טובה והמשפחה החליטה למכור את כל המתחם כולל בית המשפחה הגדול שבנוי בסגנון הקנדי הרגיל. תושבי הסביבה ניסו להיאבק אך לא הצליחו ועכשיו הם מחפשים נדבן שיקנה וימשיך להחזיק את זה פתוח לקהל.

את שארית היום בילינו בביתנו קטן, נחים, קוראים וגולשים ברשת. אפילו ראינו חלק מיומן שישי בערוץ 10...

העיירות המזרחיות הצדיקו את ההמלצות עליהן, הבתים המעוצבים בחן בסגנון ניו אינגלנד, המרחבים הירוקים עם משטחי הדשא והיערות הצפופים בדרכים, האוכל הצרפתי המשובח, האירוח הלבבי והלא יקר, הצדיקו בכלל את השם הטוב של הקנדים. 

אבל יש גם ימים אחרים: אתמול התחיל סוף השבוע הארוך של הlabour day ואשר יגורנו אכן קרה: זלזלנו קצת באזהרות ונסענו לעיירה מאוד פופולארית בשם מגוג, והתברר שהצפיפות כל כך גדולה שפשוט אי אפשר לנסוע ברחובות. נחלצנו משם וניסינו להגיע לעיירה עוד יותר פופולארית במיוחד על ידי אמריקאים עשירים ושם גם היה צפוף, כמובן שלא היה מקום לינה אפילו לא בסביבה הפחות קרובה. ברוב ייאושו הזמנו מקום במלון דרכים אלמוני בערך בכיוון של הפארק בו אנחנו רוצים להיות היום, ובילינו את שאר הזמן ברביצה על שפת האגם, בחוף הרחצה הציבורי.

הנסיעה למלון הוציאה אותנו תחום העיירות המזרחיות וגילינו קנדה אחרת: פשוטה ולא מסוגננת, עם שיכונים די מכוערים, מבני תעשיה ואיזושהי תחושת עליבות כללית של פרובינציה נשכחת ומפגרת. זה היה שיעור טוב באיזון בין החוויה התיירותית לחיים עצמם....

המלון התגלה כמקום נחמד, לא יומרני, וחבורת אופנוענים נחמדים ודי בורגנים למרות החזות הקשוחה הוסיפה לו קצת נופך הרפתקני... משם נסענו לפארק שנודע בבעלי החיים שרואים בו: מוס, צבאים, סנאים ועוד, ומהר מאוד גילינו שהפעם האחרונה שראו שם מוס הייתה לפני ארבע שנים, ובכלל אין שם הרבה בעלי חיים והמסלולים שנועדו לנו - כלומר אלה שלא טיפסו לגובה של ארבע מאות מטרים - היו נחמדים אך מאוד חדגוניים וחוץ מסנאי אחד שעשה לנו כמה פוזות לצילום, היער היה צפוף כשנחל שהופך למפלים קטנים לעתים, חוצה אותו ומפזר קצת רטיבות וקרירות באוויר החם. 

מכיוון שגמרנו מוקדם החלטנו לנסוע לאגם הגדול הקרוב ולשבת שם לארוחת צהריים על הגדה, כמו שנהגנו בימים האחרונים. היה חם מאוד ואנשים התרחצו באגם, שיחקו בכדור על הדשא וישבו בחבורות גדולות או בזוגות ואכלו ונחו מתחת לעצים. בעיירה הקטנה הזאת לא היו בכלל תיירים בסוף השבוע הארוך, ותהיתי לי מה הופך מקום כמו north Hatley לפופולרי כל כך בעוד שמקום אחר אינו מושך אליו כלל אורחים. האם זה רק העיצוב של הבתים הישנים המוקפד בנורת׳ האתלי או שזו הקרבה למונטראול או לגבול ארה״ב כמו שאפי חשב. בכל מקרה אנחנו נהנינו מאוד מהשקט והשלווה שם.

נסיעה לא ארוכה במיוחד הביאה אותנו ללויס levis שהיא תהיה בסיס האם שלנו לביקורים בקוויבק סיני וסביבתה. ועל כך בבלוג הבא.