האסופית או איי הנסיך אדוארד

זה המקום המתויר ביותר שהיינו בו עד כה למרות שזו כבר התקופה שאחרי שיא העונה, ומגרשי החניה בכל מקום מעידים על כמויות המכוניות והאוטובוסים שממלאים אותם בקיץ.

עבורי האי הוא מקום הולדתה והתבגרותה של לוסי מווד מונטגומרי, מחברת ספרי האסופית, אן שרלי ואן מאבונלי שקראתי בילדותי. אבל האי הוא מקור משיכה לתיירים המחפשים חופשת גולף, דיג או סתם קרבה לחופים והוא מאוד פופולרי בקרב הקנדים עצמם. 

מיד כשירדנו מהגשר קיבלנו שפע של מידע 

ועבור למרכז המידע הענק והמשוכלל שחנות המזכרות שלו הכילה כמובן את הבובות של אן וצמותיה אדומות השיער שבגלל צבען סבלה כל כך כשרק הגיעה לאי... אבל ככלל, למרות שיש מרכז מורשת מסחרי מאוד (נזהרנו מלהגיע אליו בכלל) ומחזה מוזיקלי בשם: אן וגילברט, בעיר הבירה של האי, שרלוטאון, המסחור נגמר פחות או יותר בכך. אין שלטים ענקיים המובילים אותך לאתרים החשובים וביום הראשון פשוט הגענו למוטל, ואחרי מנוחה קצרה יצאנו לטיול רגלי בפרק הלאומי הקרוב, שוב יער שמגיע עד לחוף, כמו בפרקים קודמים שבהם היינו. אבל כאן חיכתה לנו הפתעה: ״אגם המים הזוהרים״ המוזכר בספרי מונטגומרי הופיע פתאום לעינינו בלי שום אזהרה, ואני כמובן התרגשתי מאוד. על יד החוף יש רכס גדול של דיונות שהרבה שלטים מסבירים את חשיבותם האקולוגית ואת הצורך לשמר אותן בעזרת צמחים שיעצרו את הנדידה שלהן. ואז הבנתי: בספר מופיע ״מלון החולות הלבנים״ שבו נערך קונצרט הצדקה שאן נוסעת אליו עם דיאנה זוהי למעשה הנסיעה הראשונה של חייה לצורכי בידור והנאה. המעבר מחיים במשפחות אומנות בהן שימשה עוזרת בית ומטפלת בתינוקות ובילדים ואחר כך החיים בבית היתומים, לחיים נורמליים בחווה, מתואר כל כך יפה דרך עיניה של אן, הנסחפת לחלומות בהקיץ ודמיונה העשיר מעניק לכל חוויה שלה צבעים זוהרים ומלאי קסם. כך, מבלי להתכוון כבר נגענו במשהו מהספרים ואני התחלתי להרגיש שהחלום להגיע למקום שבו מתרחשים הספרים מתגשם.

המוטל שבחרנו בו היה פשוט מושלם: זול, קיבלנו סוויטה ענקית עם שני חדרים במחיר של חדר רגיל וזול, חוץ מכל הדברים הרגילים יש בו מטבח מצויד ומקרר ומיקרו כך שיכולנו לאכול ארוחת צהריים וערב בעצמנו, בלי לחפש נסים ונפלאות במסעדות...

למחרת היה מעונן וגשום ואנחנו יצאנו לכל אתרי אן שרלי הלא מסחריים, או לפחות הלא ממוסחרים להחליא. קודם כל ביקרנו בבית שבו נולדה הסופרת ובו חיה עד גיל שנתיים, כאשר אמה חלתה בשחפת ושתיהן הועברו לבית הורי האם בקוונדיש, מקום המוטל שלנו. שמענו קצת על חייה ועל כתיבתה שהחלה בגיל צעיר מאוד ונמשכה כל חייה והכילה גם שירה, סיפורים קצרים ועוד רומנים. הבית קטן, ממש מיניאטורי ואפי ואני העלנו השערה שהאנשים במאה התשע עשרה היו בגודל רגיל ורק שנים של אכילה בריאה ועבודה גופנית מפרכת הפכו אותם גדולים כמו היום...

אחר כך נסענו לאתר הגדול, חלק מהפרק הלאומי של איי הנסיך אדוארד, שבו נמצא הבית שהיווה את מקור ההשראה של מונטגומרי לכתיבת הספרים. זהו בית של קרובי משפחה של סבה וסבתה שבביתם גדלה, שהייתה להם בת מאומצת שאתה נהגה לוסי להיפגש ולבלות בחברתה. הבית התאים מאוד בפשטותו ובגודלו לבית המתואר בספרים.

כמובן שליד הבית נמצאים ״שביל האוהבים״

 ו״היער המכושף״

שדרכו פחדה אן ללכת בלילה, מפני שהאמינה שהוא מכושף ויש בו רוחות רפאים, למורת רוחה של מרילה, אמה המאמצת שהייתה אישה נוצריה יבשושית במקצת וביטלה את פחדיה של אן כהבל ורעות רוח...

ובאמת המקום יפה, השביל רומנטי, היער נראה מכושף אם רוצים בכך, הבית מתאים במידה רבה לתיאורים בספר וכל העניין מוצג ביעילות בעזרת מדריכים חביבים, שמנווטים את ההמונים בסדר מופתי בתוך הבית ומחוץ לו ומסבירים כל פרט ופרט בתצוגה. אבל זה לא מעיק ולא מוגזם ואין מכירה של פריטים בכל תחנה. להפך, חנות המתנות מוצנעת ליד הכניסה והמסלול הרשמי אינו עובר דרכה. כל הכבוד לקנדים ולאיפוק המסחרי שלהם!!!

משם נסענו לאתר שבו היה בית ילדותה של מונטגומרי, בית סבתה וסבה, ובו נמצא משרד דואר משוחזר הדומה למשרד שהחזיקו הסבים בבית החווה שלהם, וחנות ספרים שהתגלתה כמקור מידע נוסף. הבעלים, זקנה קטנת קומה, חביבה ומלאת מרץ שסיפרה לנו כי היא נשואה לבן של בן הדוד של לוסי שגר ממש לידה, עד שעזבה לאונטאריו עם בעלה. בית החווה של הסבים התמוטט לפני שנים, ורק לפני עשר שנים החליטו לארגן את המקום כאתר תיירות. צילומים של הבית וציטוטים מיומניה של הסופרת משחזרים את ילדותה הקסומה בחוות סביה, ואת חייה שם כאישה בוגרת אחרי שסבה נפטר והיא בחרה לחזור הביתה כדי לעזור לסבתא שנשארה לבד. כך עשתה עד שהזקנה נפטרה כשלוסי כבר בת שלושים ושש ורק אז נישאה לאהובה, הכומר הפרזפיטריני ששירת זמן קצר בכנסייה המקומית וכך נפגשו. כל כך הרבה דברים בסיפור של מונטגומרי דומים לסיפור של אן שרלי, ואבונלי הדמיונית כל כך מזכירה את קוונדיש הקטנה, עד שאין זה פלא שאנשים מבלבלים בין הסופרת והדמות הספרותית.

המקום בו עמד המרתף של בית הסבא והסבתא

היום היה עגמומי ומדי פעם היו טפטופים מטרידים, אבל שום דבר לא פגם בהנאה שלי, ואפילו אפי קצת הושפע מהקסם של המקום והתמוגג מהיופי והטבע הפשוט מסביב.

את שאר היום בילינו במוטל, קוראים ונחים, כותבים ומכינים תמונות לבלוג, בקיצור סתם מעבירים את הזמן במצפון נקי לגמרי... 

למחרת בבוקר יצאנו לדרך לכיוון עיר הבירה של האי שרלוטאון, וניסינו בלי הצלחה לנסוע בדרך היפה אבל השילוט באי אינו מצטיין, והתברברנו קצת בדרכים היפות של האי.

העיר הייתה נחמדה ויפה למדי, אבל מהר מאוד הבנו שלא נמצא בה את מה שחיפשנו, מכנסי הליכה לשנינו וחולצת פלנל משובצת בשבילי. נסענו לכיוון המול הגדול שבפאתי העיר, ומצאנו איזור עצום כולו חנויות ענקיות ומגרשי חניה אינסופיים ובתוכו כמובן וולמרט,  הרשת הזולה שיש בה הכל ואנחנו זוכרים אותה לטובה מימינו בארה״ב. תוך פחות משעה יצאנו לדרך ושקיות הבגדים בידינו, ועכשיו לכיוון הגשר הגדול בחזרה לניו בראונסויק, ומשם לנובה סקוטיה בה נבלה את הימים הבאים.

ברור שאותם הנופים בדיוק שיום קודם נראו מתחת לשמים קודרים וטיפות גשם אקראיות, למחרת בבוקר, כשהשמש זורחת במלוא עוצמתה, נראו כמובן לגמרי אחרת, והצבעים: האדמה המכוסה עשבים בירוק עז, הבתים הלבנים וגגותיהן וחלונותיהם הצבעוניים, הים הכחול כהה והנחלים והמפרצים הקטנים המופיעים מדי פעם בדרך - כל אלה היוו סערה צבעונית משכרת אחרי האפרוריות של היום הקודם.