זכרונות שאתי העלתה באזכרה

אני פשוט אוהבת להיזכר באבא ובאמא. כשאני עוצמת את עיני ומתרכזת, הדברים עולים בי בצורת ריחות, קולות ותחושות.
ריח בגדי העבודה הכחולים המרופטים של אבא, תלויים במרפסת האחורית הקטנה ליד דלת הרשת של המטבח - זיעה מעורבת בריחות הזבל והתערובת, וריח הגרביים המיוזעות המונחות בתוך נעלי העבודה השחורות שהחתולים הגורים נהגו למצוץ בתנועות יניקה.
ריח הגפילטא פיש שאמא מבשלת במטבח, מתערבב בריח מרק העוף והבשר המהבילים ביום שישי, בעוד אנחנו מנקות את הבית לפי חלוקה קבועה מראש.
ריחות הבישול מסינורה של אמא כאשר אני נצמדת אליה ומתלוננת: "אין לי מה לעשות"...
ריח הסיגריות על בגדיו של אבא, ברגעים הנדירים שבהם היה בבית ויכולתי לכבוש את פני בתוכם...

רשרוש העיתון שאבא קורא בזמן ארוחת הבוקר, למורת רוחה של אמא, והידיעה שמעבר למחסום הנייר הגבוה, הוא נמצא, ושזה מספיק.
בעבוע המים הרותחים בדוד הכביסה הגדול הניצב מעל המדורה הקטנה בחצר, והמים המשנים את צבעם לכחול עז כשאמא זורקת את "כחול הכביסה" ובוחשת במקל הגדול.
קולות אבא ואמא המדברים באידיש ביניהם וזה סימן לסוד כלשהו, משהו לא טוב בוודאי, שקרה או עומד לקרות.
אמא שרה לי בזיופים נוראים "נומי נומי" אך אין מוסיקה נעימה ומתוקה יותר מזו בעיני...
קולו של אבא המספר על הבעיות בסניף מפא"י ובמועצת הפועלים לאמא המקשיבה ומהנהנת בהסכמה.
קולות השירה של אבא בליל הסדר, מלווים בדפיקות המזלג על השולחן, ושוב קולו כשהוא מספר כל מיני סיפורים כמו הנסיעה האגדית לדמשק לקנות עדר כבשים במקום זה שנגנב על ידי רוצחי הרועים.
שירת החזנים ברדיו בתוכנית "פרקי חזנות כבקשתכם" בשבת בסוף ארוחת הצהרים, כשאבא מקשיב בעיניים עצומות ומתמוגג...

תחושת ידו של אבא בידי כשהוא לוקח אותי (בנסיעה באוטובוס) לראות את הסרט חוזליטו או להופעת מקהלת הילדים על שם צדיקוב ביום חגה של ההסתדרות...
לשבת ולהתרפק על גופה הרך והעגול של אמא אחרי ארוחת הערב, כשהאחיות טוענות שאני כבר גדולה מדי ומועכת אותה, אך שתינו מתמוגגות מהנאה צרופה...
ידיה החמות והנעימות של אמא מפשיטות אותי ורוחצות אותי אחרי טיול או מחנה של התנועה, בזמן שאני מספרת בפרטי פרטים על כל יום ויום ועל הלילות...
אמא משכיבה אותי במיטה ומלטפת אותי אחרי שנפלתי ושרטתי עמוקות את שתי הברכיים, ואני כמעט מאושרת מהנפילה הזאת...
מבטו המאוכזב של אבא כאשר אני מקבלת ציון שלילי במתמטיקה ונזקקת לשיעורים פרטיים, והתחושה החזקה כי לא אוכל לאכזב אותו שוב...
אבא לוקח אותי לים בשבת, נעול בסנדלים עם גרביים בגלל האקזמה שלו, מחזיק אותי בידיו כשאני צורחת מפחד ואושר עם הגלים המתרוממים...
אמא נוסעת אתי לבקר את סבתא בבני ברק בשני אוטובוסים, ומחזיקה אותי על הברכיים כדי שלא אצטרך לעמוד בנסיעה.
הסבלנות של אמא בעשרות חנויות עלובות בדרום תל אביב בהן חיפשנו את הבטלדרס הגזעי עם צווארון הפרווה שרק אותו רציתי ושהיא שנאה...

אני מתגעגעת לכל אלה אך אלה געגועים טובים, לא של סבל אלא של אהבה. אך התחושה שהם עדיין אתי, מתבוננים בי ועוקבים אחרי, תמיד מעודדים ומחזקים, לא עוזבת אותי אף פעם.
אני יודעת מה היו אומרים על כל דבר ואני יכולה לראות את הבעת פניהם ושפת הגוף שלהם בתגובה לדברים שאני עושה או קורים לי.
אבא מחייך בהבנה לרעיון הנסיעה להודו ואמא מקמטת את מצחה בדאגה ותהייה.
אמא מעודדת את המאמץ להתרכז בפעולות היומיות ולעשות הכל בעצמי: בישול, ניקיון וקניות פרטניות מדי יום.
אבא מעודד את הכתיבה ומכוון אותי לחפש תובנות חברתיות במה שמצאנו בהודו, ומגיע למסקנה שהבודהיזם הוא בכלל מעין סוציאליזם הומאניסטי בגוון מזרחי....
אני באמת נהנית להתגעגע אליהם ובאותו זמן להמשיך לחיות אתם, קרובים קרובים – בתוכי.