יום שלישי, אוקטובר 18, 2005
17.9 נסיעה לויפין ותפילה בבית הכנסת
עדיין הייתי בחזקת חולה ולא היינו בטחים מה נעשה והחלטנו לברר על הנסיעה למונאר בלשכת התיירות הממשלתית ליד החוף. שאלנו גם על המעבורת ונודע לנו שאפשר להגיע לתחנת האוטובוס המרכזית בעיר הגדולה גם דרך המעבורת ולהמשיך על הגשרים הגדולים בדרך קצרה יותר מזו שבה הגענו. הפקידה המליצה לעבור לאי קטן, ויפין, ולנסוע לחוף הרחצה שלו. מכיוון שכשאנחנו שומעים את המילים: סירה, לשוט, וכו' אנחנו לא עומדים בפני הפיתוי, עלינו על המעבורת שחנתה בקרבת מקום ויצאנו עם המכוניות, האופנועים והולכי הרגל לאי ויפין.
עלינו על אוטובוס שהיה אמור להגיע לחוף הרחצה וחשבנו שלפנינו נסיעה של כמה דקות, משום שבמפה האי נראה קטן מאוד. נסענו כמעט שעה, בכביש ארוך מאוד שחצה את כל האי. בהרבה מקומות הים נכנס אל היבשה והכביש הופך לגשר קטן, והנוף כולו מאוד מצועצע: בתים נמוכים, עצי דקלים ובננות, כנסיות, מקדשם הינדיים ומוסגדים – כולם בערבובביה עליזה אחת.
החוף עצמו היה אכזבה גדולה: אין שם מפרץ כמעט והגלים גבוהים ומביאים עלים וצמחים לחוף הצר והאורך. אין כמעט מסעדות ומקומות לשבת על החוף וגם לא היו שם כמעט תיירים. אחרי גואה וחופיה היפיפיים היה קשה להתפעל.
חזרנו למעבורת, והפעם האוטובוס דהר וממש עשה 'חרקות', והגענו למעבורת שהייתה סירה להולכי רגל בלבד. גבר בגילנו בערך, בעל מראה נשוא פנים, וסימן מיוחד מצוייר על מצחו, שאל אותנו מהיכן אנחנו ומה שמנו והציג עצמו לפנינו. אפי שאל מהיכן הוא חוזר ומה הסימן המיוחד על מצחו והוא הסביר שהגורו שלו הגיע והסימן הוא אות מסירות לווישנו, בניגוד לנקודה האדומה הרגילה שיש בפוג'ה לשיווה. הגבר התפעל מהידיעות של אפי בהינדואיזם ושמח מאוד שאנחנו מתעניינים בתרבות ההודית. הוא בן 55 ופרש מהחיים ומתמסר רק למדיטציה והגות ושמיעת גורואים שונים. אפי ביקש לצלם אותו, והוא התעקש להצטלם גם אתי, ואתם יכולים לראות כמה חם ולח היה על הסירה בשעת הצהריים.
חזרנו למלון לנוח ולאזור כוח לקראת התפילה בבית הכנסת. יצאנו מוקדם כדי לראות את שוק התבלינים, שהוא למעשה הרבה חנויות תבלינים, כולן חנויות לתיירים, ואילולא האנשים הקוצ'ינים היו כל כך נחמדים ואנושיים היינו כועסים שהגענו למלכודת תיירים טיפוסית. צריך לציין שגם בקוצ'ין יש נודניקים שמנסים למכור להציע ריקשה או טיולים בסירות כמו במקומות אחרים. ההבדל הוא בהתנהגות האנושית שלהם, וחוש ההומור שלהם: נהגי הריקשה מזמינים אותנו תמיד לנסוע ב'פרארי' שלהם וכו'.
התפילה התחילה לבסוף באיחור גדול, כי לא היו מספיק גברים למניין והרב גם הוא אחר להגיע. בית הכנסת העתיק מרשים מאוד: רצפת חרסינה סינית מצויירת, והמון מנורות שמן תלויות שלחלק גדול מהן הכניסו נורות חשמל. הבמה מעוטרת בפיתוחי עץ מוזהבים, והתיקרה הגבוהה משובצת בקורות עץ יפים.
חוץ מזוג צעיר שמוצאם מבובמיי וחזרו מהארץ להודו, ושני יהודים מקומיים היינו עוד כמה תיירים, ושלושה יהודים שנקלעו לקוצ'ין בקונגרס של בשמים: שניים מתורכיה ואחד מישראל, כימאי העובד בשנחאי, מכל המקומות בעולם. אחרי התפילה אפי התכבד באמירת קידוש על היין בסוכה וכולנו התפעלנו מהאתרוגים הענקיים תוצרת הודו שהיו תלויים שם.
16.9.סיבוב אתרים בקוצ'ין
למחרת לקחנו נהג ריקשה לסיבוב באתרים החשובים של קוצ'ין. התחלנו בכנסיה העתיקה ביותר בקוצ'ין שהמתה מילדים היוצאים מבית ספר של יום ראשון, והורים שבאו לקחת אותם. חלק מהילדים והנערים נשארו בכנסיה, והיו מאוד ידידותיים וסיפרו שלנו שהם לומדים רק ביום ראשון, ושהמורה הוא כומר צעיר, שהיה עסוק בשיחה עם הנערים והנערות הבוגרים. המנהלת שוחחה אתנו גם היא, וכשראינו שיש לה 'טיקה', סימן אדום של הפוג'ה ההינדית, שאלנו איך זה מסתדר, והיא השיבה שזה מנהג ולא קשור בכלל לדת שלה. על הסובלנות הדתית בקראלה למדנו גם מהנהג החביב שדיבר אנגלית די ברורה, וסיפר שהוא עצמו מוסלמי, אבל בנו לומד בבית ספר נוצרי.
אחר כך סאלי, הנהג, לקח אותנו למכבסה ממשלתית שבה מכבסים את כל הכביסה של משרדי הממשלה וגם את הכביסה הפרטית של כל עובדי הממשלה! זוהי אחת מהרבה הטבות שמוקנות להם, ובגללן משרה ממשלתית נחשבת לבור שומן.
המכבסה משמשת גם כעסק, ומכבסים בה כביסה של מלונות רבים, ויש אפילו אנשים פרטיים המביאים את הכביסה שלהם ומוסרים או מכבסים בעצמם. ראינו איך מגהצים את הכביסה במגהצים המופעלים על פחמים, וכך לא מפסיקים לעבוד גם כשיש הפסקת חשמל.
משם נסענו לשוק בקר – כלומר בשר בקר! תופעה נדירה ביותר בהודו כולה. רק בגואה ראינו בתפריטי המסעדות בשר בקר, אך שם לא ראינו אותו נמכר בשוק ציבורי גדול, שכל אנשי העיר, נוצרים, מוסלמים והינדים מגיעים אליו. שוב הוכחה לסובלנות הדתית והגזעית המיוחדת של קראלה, ואולי להשפעת המפלגה הקומוניסטית החזקה שלה.
בדרך לשוק ראינו הלוויה נוצרית, והגופה הייתה מונחת על עגלה פתוחה והאבלים צעדו אחריה בשורה ארוכה נושאים מטרות שחורות. אפי עקב אחריהם עד יצאו מן הרחוב והם קיבלו את נוכחותו בהבנה ולא נעלבו, ואף לא נעצו עיניים כמו במקומות אחרים, בעיקר במרכז הודו ובדלהי.
משם המשכנו למקדש ג'אינה, הראשון הפעיל שראינו בהודו, אחרי כמה שהיו בעצם אתרי תיירות וללא קהילה סביבם. המקדש מזכיר מאוד מקדשים הינדיים בצבעים ובסגנון הפסלים, אבל כמובן שיש רק פסלי גורו ואין פסלים של האלים ההינדיים.
אישה מבוגרת ישבה על הריצפה והכינה סמלי צלב קרס מאורז, כחלק מהתפילה בטקסים שלהם. אחרי שבעה וחצי חודשים בהודו, מראה הצלבים לא עורר בנו שום אסוציאציות וקיבלנו אותו בשוויון נפש. נזכרתי כמה היה לי קשה בתחילה לראות את הצלבים האלה בכל מקום, והבנתי איזה מהפך עברנו בזמן הזה.
הג'אינה היא דת שיצאה מתוך ההינדואיזם ודומה קצת לבודהיזם, (אושו המפורסם נולד ג'אינה) ומדגישה במיוחד את הגלגולים של הנשמה ואת אי- האלימות. עד כדי כך שהנזירים חיים ערומים ביערות, וניזונים רק משורשים וגרגרים. ראינו קבוצה של נשים שישבה והאזינה ולפעמים הצטרפה לגבר ואישה ששרו כשהוא מתופף על תופים והיא מלווה את עצמה בהארמוניקום.
השוני הגדול ביותר של מקדש הג'אינה מהמקדשים ההודים היה הניקיון והשקט. אלה הדברים הבולטים ביותר בביקורים במקדשים ההינדים, והם מרפים את ידינו מלהיכנס אליהם יותר ויותר. תמיד המקום רועש וצפוף, ברהמינים מפתים אותך לעשות פוג'ה ולשלם, וכמובן הליכלוך והריחות, ואפילו פינות יריקה של הפאן האדום שאינם מוסיפים אווירת קדושה למקום.
ראינו גם מקום שבו מייבשים ומכינים את הג'ינג'ר למשלוח בארגזי עץ, שבארץ קוראים להם "tea boxes", ומשתמשם בהם להעברת דירות. קוצ'ין התפתחה בעקבות המסחר בתבלינים שהפורטוגזים התחילו, וההולנדים והבריטים ואחר המקומיים עצמם המשיכו עד היום.
בכלל כיום קרלאה היא המדינה המפותחת בהודו, אין בה בערות בכלל, (ובמדינה אחרת, ביהר, יש למעלה משישים אחוז של בערות!) והיא נשלטת עכשיו על ידי המפלגה הקומוניסטית שאת סמליה ראינו בכל מקום ברחובות. הקירות היו מכוסים בהרבה פרסומות של מפלגות מפני שהבחירות המקומיות התקיימו לא מזמן, ומעניין שכל המפלגות בחרו לשים תמונה של אישה בפלקטים שלהם!
משם לקח אותנו סאלי המלא כוונות טובות, למקום שבו מאלפים פיל פראי להיות פיל של תהלוכות, המיוחדות לקראלה בנובמבר. אבל אני נחרדתי לראות את הפיל עומד בחצר קטנה מאוד לפני ערימת עשבים וענפים, כשרגליו האחוריות קשורות! סאלי הסביר שהפיל יעמוד כך במשך שנה או שנה וחצי, ואז נמלטתי מהמקום ועמדתי בחוץ לחכות לאפי ולנהג. פער התרבויות היה גדול מדי במקרה הזה. אולי אם הייתי שומעת על כך, ולא עומדת כל כך קרוב לפיל, שהוא בעיני בעל חיים נבון וחביב, הייתי פתוחה יותר.
חוץ מזה התחלתי להרגיש לא טוב וכבר לקחתי כדור ואת שאר המסע, לארמון הולנדי ולרחוב היהודים שבסופו בית הכנסת, עברתי בראש לא צלול לגמרי. בדקנו מתי התפילה בערב סוכות שלמחרת, וחזרנו למלון, לישון ולנסות להבריא כמה שיותר מהר.
הירשם ל-
רשומות (Atom)