15.4.05 נסיעה מ NJP לוורנסי

הנסיעה לNJP הייתה הרבה יותר יפה מן הנסיעה משדה התעופה בגדוגרה לדרג'ילינג למרות שזו אותה הדרך. פשוט לא היו ערפל וגשם כמו אז ואפשר היה לראות את הנוף, לפחות חלק ממנו, כי היו קצת עננים ואובך. בכל מקום, בכבישים הצרים והשבורים שחלקם נראים כמו אחרי שיטפון וחלקם פשוט בנויים עם מהמורות למיניהן, ראינו ילדים משחקים בקריקט על הכביש. תוקעים שלושה מוטות באדמה ועומדים לידם, וילד עם מחבט וכדור מן הצד השני וזהו – לא משנה עם יש עלייה תלולה ואפילו התפתלות של הדרך – הם משחקים בהתלהבות גדולה כאילו היו על מגרש דשא גדול באנגליה.
כשירדנו לשפלה נהיה חם מאוד, והכשגענו לתחנת הרכבת שהיא גם תחנת הג'יפים היה ממש לוהט.
בשפלה הכל שטוח ולכן כולם נוסעים על אופניים או בריקשות אופניים והמיוחסים – באוטוריקשה. (ריקשה עם מנוע) יצאנו למלון עם ריקשת אופניים – אך סירבנו להצטרף לתרמילים הענקיים שלנו שהועמסו עליה – קצת מרחמים על הריקשאי, וקצת בגלל שלא היה שם מקום. (לפי הבנתנו כמערביים מפונקים, מפני שמהר מאוד ראינו שלושה הודים שמנמנים וחבילות על ריקשת אופניים וכיוצא בזה...)
המלון היה חסר צבע אך מסודר ונקי מאוד, והיה בו מאוורר תיקרה גדול כך שיכולנו להירגע קצת מן החום.
מכיוון שNJP היא תחנת רכבת חשובה מאוד, התיירים הזרים שעוברים בה עוברים תהליך רישום קפדני – עם כל הפרטים, כל דבר בשלושה עתקים ובשלושה מקומות שונים, למען הסדר הטוב. אחרי שנחנו ושטפנו את עצמנו יצאנו לעיר – ומייד הרגשנו שעכשיו סוף סוף אנחנו באמת ב'הודו', אותה הודו שכל המטיילים מדברים עליה שהיא 'קשה' ורודיארד קיפלינג כתב עליה בספריו.
ברחוב הולכים ונוסעים המוני אנשים ברגל ובאופנים ובריקשות וגם באופנועים וקטנועים ואפילו מכוניות מעטות. פרות עזים וחזירים בכל מקום: על המדרכות ובאמצע הכביש וכך גם הצואה שלהם. חנויות קטנות וגדולות וכוכי מסעדות, דוכני מזון רחוב מעלי ריחות טיגון ותבלינים, ובתים לא ישנים (העיירה גדלה והתפתחה בשנים האחרונות) אך מוזנחים ומלוכלכים. הרבה אבק וסירחון וקשה מאוד לחצות את הכביש או ללכת על המדרכות בגלל המוני האנשים וכלי הרכב ובעלי החיים בכל מקום.
אחרי סיבוב קצר חזרנו למלון ונכנסנו לאכול ארוחת ערב במסעדה שלו. בזמן שחיכינו לאוכל נכנסה למקום משפחה: אב, אם וילדה קטנה. האם הייתה עסוקה בשיחה בטלפון הסלולרי שלה והאב חיכה לה בשולחן שלידנו. אחרי השאלה הרגילה באה הפעם תגובה כזאת: אה, ישראל, אני חושב על ישראל ועל ירושלים הרבה מאוד. הוא שאל מה אנחנו, נוצרים או מוסלמים והסברנו לו שאנחנו יהודים. ואז שאל אותנו מה דעתנו על ישו, כשהסברנו לו שהוא גם כן התחיל כיהודי התברר שהבחור הוא נוצרי מאמין והתחיל לנאום בפנינו בלהט על כל הדתות, שכאשר ישו יחזור ייעלמו וגם היהודים אתם. הוא מורה לפיזיקה מדרג'ילינג ונוסע ללמד בבית ספר בלומביני. (עיר בנפאל שבה בודהה נולד) בשלב מסויים החלטנו שהוא אקצנטרי על גבול השיגעון ונפרדנו לפני שינסה להמיר את דתנו לנצרות...
בבוקר למדנו מן הניסיון ויצאנו לתחנה בשתי ריקשות: וכך ישבנו שנינו בתהלוכה קטנה, והרגשנו כמו שני בריטים קולוניאליסטים במאה ה-19 היוצאים לרכבת לנסיעה ארוכה. אבל כשהגענו למרחק של כ-300 מטר מן התחנה – נעצרו הריקשות והתברר שהם לא יכולים להתקרב יותר. הם ביקשו מחיר גבוה יותר מזה שהוסכם ומזה ששילמנו יום קודם לריקשה אחת לאותו מרחק. גם זה היה סימן שהגענו להודו ועכשיו אין לנו עסק עם אנשי ההרים והטיבטים התמימים והישרים.
הם גם סירבו לקחת את התרמילים ואמרו שלשם כך יש קולי, ומיד קראו לבחור עם לונגי לבנה וחולצה כתומה ומספר מתכת התלוי עליה ומין צעיף הכרוך על ראשו שעליו הוא נושא את המשאות. הוא רצה 100 רופיות ואנחנו לא הבנו – כי רצינו בסך הכל להגיע לחלון ההזמנות ולברר עם שינו לנו את הכרטיסים למיטות עליונות, ובהשוואה ל-15 רופיות לתרמיל ששילמנו לסבלים שלקחו את התרמיל מן התחנה המרכזית בדרג'ילינג במעלה התלול והארוך, זה נראה מופרז. לכן התכבדנו העמסנו את התרמילים על גבינו וצעדנו עד לתחנה, וראינו שהשד לא כל כך נורא – ואפשר יהיה לעשות זאת שוב אם נצטרך.
בינתיים אפי הלך לבדוק מה מצב הכרטיסים ואני התבוננתי בקהל העצום.
המוני אנשים התגודדו ליד הקופות ואשנבי ההזמנות, וחלק פשוט ישבו על הריצפה, פרשו שמיכה ואכלו או פטפטו או נמנמו. מדי פעם ירד גל של נוסעים במדרגות המובילות מן הרכבות. חלק מהנוסעים לקחו את מזוודותיהם ותיקהם בעצמם וחלק נעזרו בקולים שכולם לבושים באותה תלבושת ונושאים את המשא על הצעיף הכרוך על ראשם. לעתים נשאו כך חמש מזוודות ותיקים נוספים והלכו בביטחון וביציבות. מחוץ לבניין עמדו סבלים בלי תלבושת שלא שייכים לתחנה, וניסו לפתות את הנוסעים שלוקחים את חפציהם בעצמם לתת להם אותם. עמדתי שם הרבה זמן ולא ראיתי נוסע אחד שנעתר לבקשת הסבלים – בדרך כלל ארשת הפנים החתומה הבריחה אותם אחרי שהלכו אתו כברת דרך מן התחנה. אבל הם לא התייאשו ושוב ניסו אבל הנוסע הבא. ואז הבנתי – רק לקולים המאורגנים יש זכות להיכנס לתחנה והם גובים 100 רופיות לכל משא, בהיותם מונופול. הסבלים הלא רשמיים מנסים לגרד את תחתית הסיר ולהשיג נוסעים מפונקים שאינם רוצים לשלם כל כך הרבה ויש להם דרך ארוכה מן התחנה.
אפי חזר ובישר על שיפור במצב הכרטיסים: יש מיטה עליונה ומיטה אמצעית, אך עדיין אין יודעים מאיזה רציף תצא הרכבת שלנו ולכן יש בעיה לקחת קולי, מאחר שהמחיר של מאה רופיות מכסה את ההובלה עד לקרון. אבל קולי אחד בעל יוזמה, הציע לנו לקחת את התרמילים לחדר ההמתנה ואחר כך כשיודיעו על הרציף ייקח אותם לקרון עצמו.
ישבנו בחדר ההמתנה שמיועד לנוסעי המחלקות העליונות, (לא בטוח שקרון שינה בלי מיזוג אוויר נכנס לקטגוריה הזאת, אבל צבע העור שלנו לא הותיר כל ספק שאנחנו בין המיוחסים...) עם כסאות נוחים, שולחנות גדולים, חדר שירותים נקי ואפילו מקלחת קטנה בתוכו, ומאווררים גדולים שהכניסו קרירות.
בחדר הייתה משפחה צעירה: אב, אם וילד קטן שישב על הסיר על השולחן ועשה את צרכיו. הם היו מצויידים בכל האמצעים המודרניים לטיפול בילדים: טיטולים, נייר טואלט וכמובן הסיר הקטן, וללא ספק השתייכו לשכבה המבוססת של המעמד הבינוני.
התינוק היה חמוד וניהלנו אתו 'רומן' בעיניים ובחנדלך' שעשינו לו. הוא נענה ברצון ולבסוף הגיע לידיים של אפי והרגיש שם מצויין. ההורים סיפרו שהם מאסאם והיו בחופשה בדרג'ילינג, ושאלו כמובן (זו השאלה הקבועה הבאה אחרי מאיזה ארץ ומאיזה עיר אתה) כמה ילדים יש לנו. בילינו עם התינוק הידידותי בנעימים ואפשרנו להורים לאכול ארוחה, שהובאה להם על מגש מן הקפיטריה לפי הזמנתם.
(upper class לא?...)
לבסוף הגיע הקולי שלנו, ואמר שאנחנו ברציף 2/3 ולקח את התרמילים, ואנחנו אחריו בגשרים ובמסדרונות הארוכים של התחנה הענקית. ליד קרונות הייתה מהומת אלוהים: אנשים עם חבילות ומזוודות, תיבות עץ ענקיות וקופסאות קרטון גדולות עוברים ממקום למקום, ואנחנו מחפשים את מספר הקרון שלנו על קירות הקרונות המלוכלכים והעלובים. הקרונות ממש קטנים, ובכל קרון יש תאים פתוחים שכוללים שני ספסלים הניצבים זה מול זה שהופכים כל אחד לשני דרגשי שינה, ומעליהם מיטה עליונה הפתוחה כבר ביום ומוכנה לשינה. על הקיר שממול שני מקומות ישיבה שהופכים למיטה בלילה. בכל קרון יש כעשרה תאים כאלה והמעבר צר מאוד, אך זה לא הפריע לאנשים להיכנס עם התיבות הענקיות ביותר שראיתי בחיי, ולהכניס אותן במיומנות מתחת לספסל עד שלא נודע כי בא אל קרבו... הקולי שם את התרמילים על המיטה העליונה שלנו ואנחנו ישבנו על הספסל מולה. בתא ישבו שני עוד בחורים די צעירים והיה המון מקום. למעלה עבדו ארבעה מאווררים והתריסים על החלונות נפתחו ואפשרו זרימת אוויר די טובה במיוחד בנסיעה.
כיוון שהבתא היה כמעט ריק עברנו לשבת על המושבים שליד הקיר ממול, כי אפי רצה לצלם בנוחיות. הנוף היה מישורי מאוד, מרחבים פתוחים ענקיים של שדות תה ואננס ומעט עצים ביניהם, בעיקר שיחי במבוקים גבוהים מאוד. הבתים בכפרים הקטנים היו עשויים מבמבוק ומקש ונראו כמו כל הסטריאוטיפים של כפרים בדרום מזרח אסיה או באפריקה. אבל בשדות רעו פרות בחופשיות וגם עזים וחזירים. ראינו את הכפריים מלווים את הפרות, נושאים כדי מים וחלב, ועובדים בשדות. הילדים בכפרים התפלשו בשלוליות ירוקות מרופשות ורצו אל הרכבת בצעקות התרגשות. אבל בסך הכל הנוף היה מאוד נקי וכמעט ריק מאנשים. במהלך הנסיעה השתנו הגידולים והופיעו אורז ושעורה ואחר כך גם חמניות ועוד פרחים בלתי מזוהים. החום הלך וגבר ובצהרים היה די קשה לנשום במיוחד כשהרכבת עצרה, וזה קרה לעתים די קרובות.
הנוף האנושי על הרכבת היה מגוון מן ההתחלה. כל הזמן עברו רוכלים שמכרו כל דבר אפשרי: בננות, מלפפונים ענקיים שקילפו בזריזות והניחו בפיסת עיתון עם מעט מלח, פיצוחים שמוסיפים להם מן מישחה שיוצרים במיוחד לכל לקוח במקום מתוך המון מיכלי מתכת התלויים סביב מגש גדול ומוסיפים להם עגבניות ובצל וכל זה מונח בתוך נייר עיתון, רוכל עם חנות מכולת קטנה על מגש ומקלות הכוללת מסטיקים, סוכריות, אגוזי לעיסה אדומים, כרסומים מלוחים למיניהם, מוכרי יוגורט, בוטנים, אננס חתוך ומוכן, לחם שנקרא פורי, שתיה קרה ומים מינרליים, שעונים, טרנזיזטורים, ווקמנים, מצלמות, אפילו מנורת חירום גדולה ביתית. הרוכלים האלה עלו בכל פעם שהרכבת עצרה, אפילו לכמה דקות כדי לתת לרכבת מהירה יותר מעבר, או בתחנה לא רשמית שבה לא היו אמורים לעלות נוסעים. חוץ מכל אלה עברו עובדי הקפיטריה ושאלו מי רוצה להזמין ארוחת צהרים ואחר כך ארוחת ערב. אנחנו חשבנו שנקבל את ההזמנה מאוחר והזמנו ארוחת צהרים שהייתה מאוד זולה, אך היא הגיעה מיד: אורז הקופסה חד פעמים ודאל נוזלי בשקית ניילון קטנה מצורפת. זה לא עורר את תיאבוננו ולבסוף נתנו את הארוחה לקבצנים.
כל הזמן עלו על הקרונות קבצנים למיניהם, אנשים מעוותים, זקנים וזקנות וילדים עם ובלי עיוותים. הילדים החזיקו מטאטא זרדים ביד וניקו מדי פעם את הריצפה מבלי שהתבקשו ואז ביקשו כסף. את ארוחת הצהרים מהקפיטריה נתנו לילדים שעמדו ונעצו בנו עינים בעקשנות ולא היו לנו מטבעות לתת להם. חוץ מהם עלו גם מה שנקרא: "הג'רות", גברים הלבושים ומאופרים כנשים, המוחאים כפים ומברכים ומבקשים כסף. הם התחרו בהצלחה בבעלי המומים השונים ונראו ממש יפיפיות מהודרות, וגם שמחו מאוד להצטלם אצל אפי ובדקו שהן נראות מספיק טוב לצילום.
לאט לאט גדל מספר הנוסעים בקרון ועכשיו היו ארבעה אנשים על כל ספסל ושישה אנשים על הספסל ממול שאחד מהם עלה מייד על המיטה שמעל והשתטח עליה לרווחה. הבחורים הצעירים שהיו איתנו בקרון מתחילת הנסיעה שוחחו אתנו מעט, וסיפרו שהם נוסעים לדלהי (עוד כ- 18 שעות נסיעה אחרי שאנחנו יורדים!) לענייני עסקים. הם סוחרים בכלי מטבח שהם קונים בדלהי ומוכרים בכמה חנויות: בסיליגורי שבה גר המבוגר, בקלינפונג שבה חי הצעיר, ובנפאל. המבוגר יותר דיבר אנגלית פחות גרועה אך היה שתקני והצעיר היה נלהב לדבר, ושיבח את קלימפונג מאוד אך האנגלית שלו הייתה דלה מאוד.
ב- 3.30 הרכבת עצרה להפסקה ארוכה של שעה, בעיר שאת שמה איני זוכרת, ושם החלטתי להשתמש בשירותים סוף סוף – אך חדרי ההמתנה היו רחוקים, ואחד השוטרים בתחנה הפנה אותנו לקרון האחרון שהיה קרון עם מיזוג אוויר, מתוך הנחה שהשירותים האלה יהיו יותר מתאימים ללבנים שכמונו. להפתעתנו המקום היה נקי ולא מסריח, אך חששתי לגבי הלילה שבו לא אוכל להגיע לקרון הזה. (המעבר בין המחלקות היה סגור)
בתחנה הזאת עלתה לתא שלנו אישה צעירה עם תינוקת קטנה, שהסתבר שהיא אחותו של הצעיר ואשתו של המבוגר. היא הגיע עם תיקים, חבילות ותיבת עץ ענקית שאת כולם הניחו הצעירים מתחת למושבים. האישה הביאה ארוחה ביתית שאותה ישבו השלושה לאכול במשותף. היא הייתה יפה מאוד וצעירה מאוד (בת 22 כפי שסיפרה לנו אחר כך) וישבה כשרגלה מקופלת מתחתיה בלי שינוי שעות ארוכות כדי שלתינוקת יהיה מקום נוח לישון עליו. מדי פעם הניקה את התינוקת כששמיכה דקה קטנה מכסה את חזה ולא הפסיקה לפטפט ולצחוק עם בעלה ואחיה. הבעל סיפר שהיא הייתה אצל הוריו בעיר והזאת ועכשיו מצטרפת אליהם לנסיעה לדלהי שבה גרים הוריה ואצלם יתארחו.
בשלב מסויים עלה הבעל על המיטה העליונה ושקע בשינה עמוקה והאישה המשיכה לפטפט בנעימות עם אחיה שניכר שיש ביניהם קרבה גדולה. הערב ירד והשמש שקעה, והישיבה האינסופית הפכה להיות קשה מאוד. בתחנות הרכבת ראינו אנשים שממש גרים על הריצפה – מעלים אש ומבשלים, או מתכוננים לשנת הלילה. התאים שלידינו כבר עברו למשטר לילה, כלומר פתחו את המיטה האמצעית ושכבו לישון ואף כיבו את האור. אבל אצלנו הבעל עדיין ישן למעלה ולא היה נעים להעיר אותו בעצמנו כל זמן שהאישה והאח לא עשו זאת. אפי קרא בחוברת הרכבות המופלאה שקנינו, שבשעה 9 עוברים לנוהל שינה ולכן חיכינו. האח נמנם בישיבה והאישה פיהקה ואנחנו נמנמנו גם כן כשמדי פעם התעוררנו כשהרכבת עצרה וחיכתה.
אחרי 9 קמנו, ופשוט הורדנו את התרמילים הענקיים שלנו והעמדנו אותם על הרצפה ליד המושבים מפני שהחלל שמתחתם היה מלא בחבילות ותיקים של המשפחה. עלינו למיטות – אפי לעליונה ואני לאמצעית, כדי ליהנות מן האוויר שנכנס מן החלון. בינתיים בני המשפחה העירו את הבעל והחלו בסעודה משותפת של שאריות האוכל שהביאה האישה ופטפטו בערנות. כיוון שהם היו נחמדים ונדיבים החלטתי שזה לא מפריע לי ונהניתי מעצם האפשרות לשכב על הגב אחרי הישיבה הממושכת שנתנה בו את אותותיה. המשפחה סיימה את הסעודה ונשכבה על המיטות התחתונות והאמצעית שמולי.
כל הזמן לא הבנתי איך שאר האנשים שבתא יוכלו לישון: היו בו שש מיטות ושתיים על הקיר שממול והיינו 11 אנשים – כלומר חמישה אנשים יותר מדי. אבל לא הייתה שום בעיה: ששת האנשים האלה הסתדרו שניים שניים על שלוש המיטות במיומנות מופלאה וישנו הרבה יותר טוב ממני... הם רזים וגמישים והמדהים מכל: לפנות בוקר כשהתחילו להתעורר לקראת העצירה הגדולה במוגול סראי הם נראו בדיוק כמו שנראו לפני השינה: חולצות לא מקומטות ושיער מסורק – כאילו לא עבר עליהם לילה בתנוחות בלתי אפשריות בצפיפות נוראה.
כיוונו את השעון המעורר ל-3.30 כדי להתעורר בזמן לתחנה שלנו. אני כמובן לא ישנתי כמעט והתעוררתי לפני הזמן. החלטתי שאני חייבת לנסות את השירותים בקרון כדי שלא אהיה עצבנית בנסיעה הארוכה לוראנסי מן התחנה. התקדמתי לכיוון הריח, וראיתי שלקרון הצטרפו חיילים עם נשק שישבו בקצות המיטות, ובחלל שליד הדלת והשירותים הצטופפו אנשים בישיבה ובשכיבה, לבושים סמרטוטים וישנים בכל מיני תנוחות משונות, עם הרגליים על הקיר שממול או מקופלים בצורות שונות. שניים ישנו כשהם נשענים על דלתות השירותים.
החלטתי ללכת לכיוון הקרון השני ולנסות שם. במעבר ישנו אב ובתו הקטנה על שמיכה ונאלצתי לעבור מעליהם בצעד הגדול שביותר שעשיתי מימי. גם החלל שליד הדלת השניה היה מלא באנשים ישנים, וביניהם סאדו (סגפן נודד) לבוש גלימה בצבע כתום זוהר ופניו מרוחות בלבן ובפסים צהובים. אבל דלתות השירותים היו פנויות והצלחתי להיכנס. להפתעתי לא היה שם סירחון ואף לא לכלוך. בתחושת ניצחון גדולה חזרתי למיטה וחיכיתי לשעת היקיצה שלנו.
כשהגיע הזמן התארגנו ועמדנו מוכנים ומסורקים ליד התרמילים, אבל הרכבת עצרה באמצע שום מקום, כמו שעשתה עשרות פעמים לאורך הדרך והחיילים אמרו שהרכבת תגיע למוגול סראי רק בחמש וחצי, מפני שיש שעתיים איחור. (טוב, הם לא ממש אמרו לנו מפני שדיברו רק הינדית, אבל מישהו שהתעורר תרגם לנו...) לא הייתה ברירה אלא לחזור לישון. (דבר שהיה קשה ביותר בשבילי, אבל נהניתי מתחושת הניצחון על כך ששרדנו את הנסיעה ואת ההליכה לשירותים, שעכשיו חזרתי עליה במין נון שלנטיות של ותיקי קרבות מנוסים...)
בכל התחנות האמיתיות שעצרנו בהם לאורך הנסיעה בלילה התנהלו חיים שלמים: רוכלים הציעו את מרכולתם ואנשים התרוצצו ועברו מעל הישנים בתחנה, משפחות גדולות על ילדיהם וקולים נשאו חבילות מזוודות. לקראת הבוקר הסתובבו ליד הקרונות מוכרי עיתונים וקראו בקול את שמות העיתונים שהם מוכרים.
חבורת הצעירים שהצטופפה שניים במיטה התעוררו וישבו יחד צפופים ליד החלון במיטה התחתונה. הם הזמינו אותי לשבת במקום אחד מהם, כיוון שישבתי על קצה המיטה התחתונה מצפה לרכבת שתיעצר. הם היו אנשים פשוטים, קרוב לוודאי אנלפביתים, ולא נראה לי שהבינו מה שהסביר להם הבעל מהמשפחה הנחמדה על ישראל ויאסר עראפת ושרון וקרוב לודאי שזו הפעם הראשונה ששמעו את השם ישראל, אך הם הקרינו חום אנושי וסימפטיה לאנשים זרים שאתם חילקו את הדרך הארוכה הזאת.