13.4.05 ימים אחרונים בדרג'ילינג

הבוקר לא היו לנו כמעט תוכניות וחשבנו שיהיה יום חסר אירועים מעניינים, אך מסתבר שהודו צופנת בחובה הפתעות לרוב. יצאנו לרכבת לברר מדוע לא כתוב על כרטיסים שלנו "upper" כלומר, מיטה עליונה, והאם אפשר להזמין עדיין מיטה כזאת. חיכינו בתור שלא התקדם כמעט, ואפי ניגש לאשנב השני שעליו היה כתוב: "inquiry", אך הפקידה אמרה שהיא לא יכולה לענות מפני שאין תקשורת במחשב שלה. המשכנו לחכות וכשהתקשורת חזרה הגענו אליה שוב. התברר שאין לנו שתי מיטות כפי שחשבנו אלא מיטה תחתונה אחת, שמתקפלת ביום והופכת לספסל, ועכשיו אנחנו בהמתנה לביטולים של מיטות עליונות אחרות.
הפקידה הסבירה לנו, אחרי שאפי גער בה שאנחנו לא מבינים את ראשי התיבות שהיא משתמשת בהם בלי חשבון מפני שלא נולדנו בהודו, שה "RAC", כלומר Reservation Against Canselation" שלנו טוב יותר ממקום ברשימת המתנה שלא מבטיחה בכלל כרטיס. לדבריה הרבה פעמים מוסיפים קרון כשרשימת הממתינים למיטות עליונות גדולה, (כמו במקרה שלנו, כשהתקדמנו ממספר 56 ל-49 במשך 19 יום!) ואז יש לכולם מיטות, אבל זה לא בטוח. ככל הזכור לי נאמר לנו שאנחנו קונים כרטיסים לקרון שינה, בלי מיזוג אוויר. כנראה שקנינו את האפשרות לשתי מיטות עליונות, במידה ותהינה כאלה, אך הפקיד שמכר את הכרטיסים לא חשב שתפקידו להסביר זאת.
כששאלנו על הזמנה לנסיעה מוראנסי לרישיקש לשבוע אחרי שנסיעה לשם אמרה הפקידה: אין בעיה, לא צריך להזמין, זו רכבת שנוסעת כל הזמן ונסיעה של כמה שעות. התפלאנו כי אני זכרתי את המרחק במפה ואפילו ראיתי שזו נסיעה ארוכה באיזה שהוא מקום אך שמחנו שגמרנו אחרי פחות מחצי שעה ולכן לא התווכחנו והלכנו.
מזג האוויר היה נפלא – בהיר וחמים אך לא חם מדי, ולכן החלטנו לנסות עוד שביל שמתפתל מתחת למלון, בתקווה שיביא אותנו למקום שאנחנו רואים מהחלון, שאמרו לנו שהוא של הצבא, ורואים שם משהו שנראה כמו מגרש כדורגל ענק, או מנחת הליקופטרים. עברנו בין בתים קטנים, ובמקום אחד הדרך התפצלה לשתיים כשאחת עוברת דרך שער פתוח. בחרנו בה אבל היא הסתיימה בכמה בתים וכמה אנשים שישבו והתחממו בשמש ופטפטו. אחד מהם קם לקראתנו ושאל לאן אנחנו רוצים להגיע והסביר שליד מחנה הצבא על ההר שממול יש מסלול למירוצי סוסים, שאינו בשימוש יותר. הוא אמר שההליכה לכפר הקטן הזה אינה ארוכה והדרך אינה תלולה.
התחלנו ללכת וכעבור זמן קצר ראינו את בית הספר התיכון על שם מהאטמה גאנדי שצילמנו בו את הנערות שרות הימנונים דתיים, כהכנה לטקס הזיכרון לאחד מחברי מועצת המנהלים של בית הספר. ניסינו להיכנס לבניין אך הייתה שם בחינה ולא רצינו להפריע. אחד המורים זיהה אותנו, וקרא לעוד מורה שגם זכר אותנו והם סיפרו שהתמונות ששלחנו באי-מייל לא הגיעו. שאלנו על האיש שהחלטנו שהוא מנהל בית הספר והם הובילו אותנו אליו.
הוא גר ממש מתחת לבית הספר, בבית קטן ומטופח עם גינה קטנה ועציצים, והרבה תמונות ושטיחים קטנים בסגנון המקומי. הוא שמח לראות אותנו, ונתן מייד הוראה לנשים בחדר השני להכין לנו תה. סיפרנו לו על קורותינו ושאלנו על הקשר שלו לבית הספר. התברר שהוא היה מנהל מחלקת התרבות ויחסי הציבור של מחוז דרג'ילינג במערב בנגל, אבל עכשיו הוא בפנסיה ומתנדב כמה פעמים בשבוע בבית הספר. הוא מארגן להם משהו שנקרא "לימודיים רוחניים" בימי שבת, הרצאות של אנשי דת מהדתות והקבוצות האתניות השונות, סופרים ואמנים – כולם אנשי דרג'ילינג התורמים מזמנם לחינוך הילדים ולהכרת המגוון התרבותי הנמצא בה. אשתו הייתה מנהלת בית ספר יסודי בגום וגם היא בפנסיה עכשיו. היו לו ארבעה ילדים אבל הבן הבכור, שהיה בוגר אוניברסיטה נפטר ממחלת נשימה כשהיה בן 26, בת אחת שלו נשואה ויש לה תינוק בן 8 חודשים והיא נסעה לחודשים לכלכותה להשתלמות לקראת תפקידה כעובדת סוציאלית בדרג'ילינג. בת נוספת היא עורכת דין העובדת בדלהי והבן שאליו הגיע האי-מייל וכנראה הוא זרק אותו עם כל דואר הזבל שמגע אליו, לומד כלכלה בקולג' הישועי סט. ג'וזף, שבבית הספר התיכון שלו ביקרנו עם ג'ימי. הוא מסיים את הלימודים השנה ורוצה ללמוד מנהל עסקים בכלכותה או בדלהי.
כמובן שגם המארח שלנו, טילאק ראיי מכיר את סונגמיט וצ'רינג כמו כל אחד שהכרנו קצת יותר טוב כאן... סיפרנו על העברית העתיקה והחדשה ועל החינוך בישראל והחמאנו לבתי הספר שראינו בהודו שבהם הילדים מעריכים את הלימודים ומבינים את חשיבותם אף על פי שאין להם תנאים חומריים כמו בישראל.
ראינו שעל התמונה של הבן יש צלב גדול, אך בארון הזכוכית שעליו עמדה היו גם כמה פסלי בודהה ואלילים הודיים שונים. טילאק אמר שהוא עצמו הינדי אך מזמין את כל הדתות והתרבויות לשכון בבית בהרמוניה.
לבסוף נפרדנו בהבטחה לשלוח אליו את התמונות שנעלמו באי-מייל ועוד תמונה שאפי צילם אותו עם הנכד שלו.
בנוסף לברז של דוד המים החמים שנזל, הטלפון הפנימי שלא עבד, (דווקא ביום שקבענו לדבר עם בנותינו) הייתה בערב הפסקת החשמל הרגילה שבדרך כלל מלווה בנפילת שידורי הטלוויזיה. (כמו הפעם) גרוע מכך, כאשר המלון מדליק סוף סוף את הגנרטור שלו (וזה כשלעצמו מותרות פה!) לא מפעילים את דוד המים החמים. כאשר חזר החשמל ועבר מספיק זמן לחימום המים החמים – הייתה הפסקת מים בדיוק למחרת היום שבו ויתרתי על מקלחת... עם כל המאמץ שלי לקבל את הודו ואת הכשלים הטכנולוגיים כעסתי והייתי מתוסכלת, בעיקר מפני שאחנו משלמים פה הרבה יותר מאשר במלונות האחרים שבהם היינו וזה באמת מקום יפה ונעים. הפסקות חשמל ומים אינן אשמת המלון – אבל את דוד המים החמים הם סוגרים מ-9 בבוקר ועד 5 אחרי הצהרים ועם יש הפסקת חשמל ב-6 ולא הספקת להתקלח לפניה – ויש אחר כך גם הפסקת מים (עד 6 בבוקר בדיוק) הרי נמנעה מממך מקלחת בגלל מדיניות המלון – שאינני מבינה אותה בכלל, כי הרי הדוד עובד על טרמוסטט ולא מחמם יותר עם יש מים חמים!
חשבתי על כך אחר כך ונדמה לי התסכול בא בגלל אווירת הפינוקים שנכנסנו אליה בביקור הזה בדרג'ילינג, אווירה שנצטרך לשנות במהרה כשנגיע לוארנסי.
הבוקר יצאנו לרכבת לברר על נסיעה מוארנסי לרישיקש – אחרי שראינו בספר שזו נסיעה של כ-20 שעות ולא כמו שאמרה הפקידה. חיכינו כשעה אבל זה היה כדאי. עכשיו יש לנו מיטה עליונה אחת ב-24.4 ומיטה אחת תחתונה, ברכבת לדלהי. משם נוכל לקחת את הרכבת לאדהיוואר שיוצאת כמה פעמים ביום ולא צריך להזמין כרטיסים אליה. ומשם ברכב לרישיקש.
אכלנו במסעדה החדשה של צ'רינג וסונגמיט ושמחנו והתרגשנו אתם, היה יום יפה ואנשים ישבו על המרפסת תחת השמשיות ונהנו מהאוכל הטוב ואיחלנו להם הצלחה ואף השארנו שם כמה תפריטים של מאכלים ישראליים: שקשוקה, סלט ישראלי, סלט אבוקדו, וחומוס.