אתמול נפרדנו מכל חבריו ובני המשפחה במסיבה עליזה במועדון לחבר של קיבוץ העוגן. הילדים קישטו וכתבו ברכה יפה והרגשנו כמו חתן/כלה בחתונה – הרבה יותר מוצלחת מזו שהיתה לנו לפני 34 שנים באולמי "דולפין" המגעילים....
הבית מפורק כמעט לחלוטין, הקירות עירומים וכתמי גבס קטנים במקומות שבהן היו תלויות תמונות או מדפים. אפי אומר שזה נראה כמו שהקיר חולה בעבעבועות רוח, ואני נהנית מן הריקנות והחללים הריקים שמסמלים שמלאכת האריזה והמיון המפרכת עומדת להסתיים. בתור 'נוודים' יש לנו יותר מדי רכוש והצורך לאפסן את הדברים בשכירות מכריח אותנו לברור היטב כל דבר וערימת התרומות והפסולת הולכת וגדלה מרגע לרגע.
הכי קשה זה להחליט מה לקחת לטיול. העיצה הקבועה של כל בעלי הניסיון היא לקחת מה שפחות ואם כבר אז משהו שלא איכפת לזרוק אותו בהמשך אם יהיה מיותר ויכביד עלינו. אני מנסה להיות אכזרית בבחירה ולהשאיר רק מינימום בגדים אבל לא יכולה לוותר על ערימת הספרים שהכנתי לי לזמן הראשון. מכיוון שלא צפויים בדרג'לינג הרבה מטיילים ישראליים כשנגיע בעוד כמה ימים אני לא רוצה לסמוך על 'החלפות' ומכינה לי מאגר שיספיק לי עד שנצא משם ונגיע לנפאל, בתקווה לחזק את ה'ספריה' שלי בחנות הספרים המהוללת של דרג'לניג שהלונלי פלנט מספר עליה.
בדימיוני אני רואה אותנו יושבים על המרפסת במלון וצופים על רכס הקצ'נוגה וקוראים או כותבים, או מנגנים במפוחית הפה הנפלאה שנתנה לנו אחיינתיתי סיוון, ונושמים אוויר הרים צח. אבל תחזית מזג האוויר מזכירה לי שכנראה נעשה את זה כשאנחנו עטופים במעילים וכובעי צמר...
יום שבת, פברואר 26, 2005
המסיבה בהעוגן
יום שלישי, פברואר 22, 2005
מזג האוויר בדרגילינג
למי שמתעצל להכנס ללינק למטה, מוגש מזג האוויר הצפוי בדרג'ילינג - אנחנו מקווים שישאר יפה, כי מחר עוד יש שלג. בכל אופן בטוח שיהיה קר...
יום שבת, פברואר 19, 2005
הספר של אתי
אתי הוציאה את הספר המבוסס על מכתבי ההורים שלה רפאל ויטקה וייסמן.
אני מקווה בקרוב לפרסם כתובת בה אפשר יהיה לקרוא לפחות את ההקדמה - אני עובד על זה .
צילום השער
אלטע זאכן
בכל אופן אנחנו מתחילים לפרק את הבית – אחרי שנעמה העבירה את החפצים שלה לביתה החדש ברחוב וייס, הארון שבחדר של אסף מצא יצא בדרכו האחרונה אולי - אל עגלת האלטע-זאכן.
לא היה פשוט לתפוס אותו - הוא מגיע בימים שונים ובשעות משונות, אבל כוננות מתמדת על המרפסת איתרה אותו, וחיים האלטע-זאכן עלה, ושאל כמה אנחנו רוצים בשביל הארון. אחרי כמה סיבובים של "אני לא יודע" "תציע אתה" וכדומה נשברתי ואמרתי 200 שקל, הוא מייד זינק, הכניס לי בכוח 100 משקל לכיס החולצה ושלח את ידו לסגירת העיסקה.
כשהתחלנו לדבר, הוא סיפר שפעם היה מוכר בשכונה אבטיחים בקייץ, אבל כבר לא קונים פה אבטיחים מעגלה אלא רק בסופר, וכך הוא מוכר בקיץ אבטיחים בדרום העיר ובחורף הוא אלטע-זאכן בצפון.
הארון התגלה כיצירה מופלאה מהדור הקודם - הכל מורכב ממחברים, אפילו הגב עשוי כך שהוא נמצא בתוך חריצים מתאימים בדפנות הארון - שום בורג ושום מסמר.
Asaf's Cabinet
יום שני, פברואר 14, 2005
הוויזות מוכנות
הויזות מוכנות. הודו מסבירת פנים בינתיים, השומר החביב הזכיר לי שהייתי צריכה להביא את הקבלה על התשלום ואני כמובן שכחתי. אבל בעזרת תעודת הזהות הפקיד החביב חיפש וחיפש ולבסוף, מתחת לשולחן (האם אנחנו מקרה מיוחד? או שסתם שכחו להעלות אותנו על המדף עם כל הבקשות והדרכונים?) נמצאו הדרכונים ועכשיו אנחנו רשמית בדרך להודו. על תגובות שאנחנו מקבלים אפשר לכתוב מאמר אם לא ספר. מה? להודו? לשנה? מה אתם מחפשים שם? למה הודו? למה שנה? איפה תהיו? אתם לא פוחדים מהצונמי? איך תסתדרו עם הלכלוך והסרחון? לא תתגעגעו לילדים? איך הילדים מקבלים את זה? אבל יש גם: כל הכבוד! אני מקנא/ת בכם! הלוואי שגם אני הייתי... ובכלל - אני מרגישה לפעמים כמו פריק שמוצג לפני הקהל: הזוג המבוגר הנוסע להודו לשנה...
ראינו את המלון שבו נהיה בלילה הראשון והוא אוריינטלי בדיוק כמו בכל הסטריאוטיפים וצבעוני מאוד. אני מקווה שבמציאות הוא לא רחוק מדי מן הצילום היפה...
יום ראשון, פברואר 13, 2005
תמונות וויזה
ביום שישי הלכנו להוציא וויזות. בדיזינגופה פינת ארלזרובה נכנסנו לפוטו פרג', ופגשנו את פרג' הגדול בכבודו ובעצמו. זקוף ועם ניצוץ בעיניים, שפם לבן קצוץ דק, חולצה לבנה מגוהצת, עניבה אדומה ואפודת קריקט. אמרתי לו שיש ריח של מפתח באוויר, הוא התנצל מעומק הלב והסביר איך מאווררים את החדרים מייד על הבוקר. הסברתי לו שאני דווקא מת על הריח בגלל שהייתי איש מעבדה בעצמי בעין גדי, ומייד הוא אמר אה, עין גדי, סיבאכרום... והתחלנו לדבר על מעבדות. הוא סיפר שיש לו עדיין מעבדת שחור לבן מצויידת בכל המכונות הישנות, וסיפר על בחור צעיר שעבד בפיתוח וכל פעם יצא לו דפוק. מנהלת המעבדה אמרה לו – תפנה לפרג', הוא יש לו נסיון של 40 שנה. פרג' בא, הכניס אצבע למפתח, ליקק את המפתח מהאצבע, ירק אותו ופסק: להחליף מפתח. ומייד יצאו תמונות מצויינות... כשסיפרתי לו שהפחד שלי היה לפתח סרטים, שם טעות מחרבת את הסרט, אמר שהוא היה מכריח את העובדים לפתח קודם סרט נסיון. בא אליו צעיר וקיטר – כל בוקר אנחנו מפתחים סרט נסיון וזה מבזבז 45 דקות. אז פרג' מספר שאמר לחבר שלו, משה דיין, שעדיף היה להוציא במשך שנים כל 24 שעות . פטרול בקו בר-לב, ושלא יהיה יום כיפור אחד.
אמרתי לו שאני זוכר שבמקום עוד היה קולנוע ארמון דויד, והוא אמר - עכשיו זה הרבה יותר יפה. סיפרתי לו שעברתי למצלמה דיגיטלית, והוא הסביר למה רק אנלוגית טובה. בסוף כל ההשתפכויות הושיב אותי על הכסא, בדרך עוד הספקתי לראות שהמצלמה דיגיטלית. אז הוא הסביר – זה חצי חצי – המצלמה דיגיטלית אבל התאורה אנלוגית... את התוצאות של הצילום תוכלו לראות בראש הבלוג.
בשגרירות ההודית – סדר למופת, וקיבלנו (אני מקווה) ויזה לשנה, למרות שאי אפשר להיות בהודו יותר מחצי שנה ברציפות. זה אומר שלא נהיה חייבים לצאת מהודו בסוף אוגוסט, אלא שאם נהיה בנפאל כמה חודשים, יספרו לנו שישה חודשים מרגע הכניסה השנייה להודו, וכך נצטרך לחדש ויזה שכנהייה בדרום, ומשם אפשר לקפוץ לסרי לנקה ולחזו, אלא אם כן נחליט להפליג למרחקים ולבקר למשל בבורמה או וייטנאם בהזדמנות.
יום ראשון, פברואר 06, 2005
דבורה, אמא של רחל, חברה של רינגו
זאת דבורה, אמא של רחל, חברה של רינגו, שבמחסן שלה אנחנו מאחסנים את הרהיטים בינתיים.
