יום חמישי, יולי 14, 2016

מקלאוד 1 מתאקלמים

[עדכון המצב - לא היינו בקרבת אינטרנט כמה זמן, המהומות בסרינגר גרמו לשיבושים בכל התכניות,  היינו בהרים כמאה קילומטר מסרינגר, הלילה אנחנו מקווים להחלץ מהמצור לכיוון למהיורו אשר סמוכה ללה שבלדאק (כולה 4 שעות), וכשנגיע ללה נמשיך לפרסם את הבלוג, אז אנא הזדיינו בסבלנות]
מעכשיו לא אכתוב באופן קבוע אלא כשיקרו דברים מיוחדים, או לסכם דברים כלליים יותר שמתגלים בשהות ממושכת כל כך. השגרה שלנו מורכבת כרגע מהליכה מוקדם בבוקר לספריה לשיעור של תשע, בכוונה להגיע קצת לפני השיעור כדי לתפוס את המקומות שבהם אפשר להישען על הקיר. החלטנו לוותר על השיעור השני, כי הוא לא מחדש כל כך והמורה די יבשושי והמתרגם לא מספיק ברור. לעומתו המורה הקבוע בשיעור הראשון שחזר מחופשת המחלה, פשוט נפלא. אפשר ממש להרגיש מה שהוא אומר בטיבטית ולצחוק עם דוברי השפה לבדיחות שלו, שהמתרגם לא מצליח להעביר לאנגלית, ולצערי גם אינו מעביר את האינטונציה מלאת ההבעה בקולו ובפנים שלו. אנחנו גם זוכרים את המתרגמת הנפלאה של גשה סונאם, המורה שאצלו למדנו לפני אחת עשרה שנים, שהיה לה קשר אינטימי עם המורה, והיא העבירה בצורה מוצלחת מאוד את הניואנסים של צורת דיבורו.


לאט לאט אנחנו מגלים איפה מוצאים כל מיני דברים במקלאוד, ירקות טובים וזולים, מזון יבש על המשקל, תבלינים, ויטמינים ולומדים להכיר את כל הפינות החבויות והמקומות שיש בהם משהו ללמוד או לראות. יש לנו המון זמן, ונעים לגלות מחדש את העיר הקטנה הזאת שאמנם השתנתה מאוד, אך בכל זאת שומרת על הצביון המיוחד שלה, מרכז תרבות טיבטי ומרכז תיירותי למערביים ולהודים בני המעמד הבינוני.


למרות ששום דבר דרמטי לא קורה, יש על מה לכתוב, והשלווה של חיינו במקלאוד משובצת באירועים קטנים ומעניינים. קודם כל ברצוני לתאר את הדרך לספריה בה אנחנו לומדים כל בוקר. הרחוב שלנו מתפתל בחדות למטה, בין מסעדות, מלונות וחדרים להשכיר, חנויות לתיירים (תיקים ׳טיבטיים׳ כובעים גרביים ונעלי תינוקות סרוגים שהטיבטיות סורגות בשקדנות כשהן מחכות ללקוחות) חנויות תכשיטים, סוכנויות נסיעות וכו׳.

כמובן שהרחוב צר מדי, במיוחד בסיבובים וצריך להיצמד לצדו כשהן מגיחות מלמטה. אחר כך הבתים כמעט נפסקים ומתחיל יער מתחת לכביש ומדרונות מיוערים גבוהים מאוד נראים ממול. מעל הכביש אפשר לראות כמה בתי דירות גדולים על המדרון התלול, והדרך מתרחבת וממשיכה להתפתל למטה. בעיקול הדרך נפגשת עם כביש שיורד גם כן ממקלאוד, ואז ממשיכה להתפתל כשהיער התלול משני הצדדים, משובץ פה ושם בבתים קטנים, ובמרחק מנצנצים גגות הפח של בתים כפריים בודדים. על הכביש אנחנו פוגשים פועלים ופועלות הודיים מדהארמסלה מטפסים בנינוחות בדרכם לעבודה, כשילדיהם הקטנים בידיהם או הולכים לידם.

ברגע מסויים, מרהיב בכל בוקר מחדש, נגלית העיר דהארמסלה במלוא יופיה מהכביש. גגות צבעוניים ועצים ירוקים המקיפים את הבתים, זה מראה ססגוני ודי רחוק מהעיר האמיתית שאני זוכרת כמלוכלכת וסואנת, אבל אולי ניסע לשם באחד מימי הראשון החופשיים בהם אנחנו לא לומדים ונראה איך היא באמת.


















אחר כך הדרך ממשיכה בסיבובים חדים ולמזלנו הציבו בצד הכביש בכיוון התהום מעקה בטיחות, ואנחנו נצמדים אליו כדי לא להידרס על ידי המכוניות והאופנועים היורדים במהירות. בשלב הזה לעתים משיגים אותנו תלמידים את נזירים היורדים גם הם לספריה, ואז נראית בצד הכביש דרך עפר רחבה שעכשיו עובדים בה כדי לסלול גם אותה, ואנחנו עוזבים את הכביש כדי להגיע לספריה בדרך הקיצור, בין בתי הכפר הקטן ומגורי הטיבטים והנזירים.

הספריה עצמה היא חלק ממכלול שלם של בניינים גדולים ומוחזקים היטב בנויים בסגנון טיבטי, שבהם שוכנים משרדי הממשלה הטיבטית הגולה ובמרכז בניין הפרלמנט הגדול. הספריה עצמה מורכבת משני בניינים, אחד בו מצוי הארכיון והכתבים עתיקים שהוציאו מטיבט כשהדאלאי לאמה ברח ב1959 להודו, ועוד ספרים רבים אחרים, ויש שם גם חדר קריאה שבפעם הקודמת היינו קוראים בו כתבי עת באנגלית אחרי שהיינו תופסים מקום ליד הקיר בכיתת הלימוד.

כיתות הלימוד נמצאות עכשיו בבניין אחר שנמצא ממול לבניין הספריה, ובו אולם די גדול שעל הרצפה שלו מונחות כריות ישיבה גדולות ושני ספסלים בקצה האולם למתקשים לשבת על הרצפה, מחוץ לאולם יש מדרגות המובילות לעוד כתה קטנה יותר בה עוד לא היינו.

לפני תחילת השיעור אנחנו יושבים על המדרגות ומתבוננים באנשים שהולכים סביב הספריה, כמו שהולכים סביב מקדש עם שרשרות התפילה ביד. יש שם קבוצה קטנה של טיבטיות לבושות בתלבושת המסורתית, חלקן קשישות ואחת מחזיקה גלגל תפילות ומסובבת אותו כל הזמן, גם נזירים וויאטנמים וסיניים, ותלמידים מערביים בכל הגילים ומכל המוצאים, ונזירות מערביות.

בתשע בדיוק כולם מרוכזים באולם וקמים לקידה בכפות ידיים צמודות לחזה לכבוד המורה והמתרגם שנכנסים לחדר ומיד קדים שלוש קידות מלאות מול הפסל של בודהה ותמונות הדאלאי לאמה: כלומר כפות ידיים צמודות מעל הראש, על המצח ועל החזה ואז ירידה לרצפה וכריעה עם הברכיים עם הראש על הרצפה. התלמידים מחכים שהמורה והמתרגם יגמרו ואז הם עצמם עושים את הקידות ורק אז מתיישבים ומיד מתחילים בדקלום דברי תודה ובקשת השראה משושלת המורים שהעבירו את הידע והחכמה מדור לדור עד היום. 

בקצה באולם על הקיר תלויות שתי תמונות של הדאלאי לאמה, ובאמצע פסל קטן של בודהה ותמונה עוד יותר קטנה שלו מעל תמונת הדאלאי לאמה. המורה יושב ברגלים משוכלות על דוכן קטן ליד מיקרופון ועל שולחן קטן לידו מונחים הספרים שהוא מוציא מתיק הבד הפשוט שלו. לידו, על דוכן נמוך יותר יושב המתרגם ובידו עוד והוא כותב את דברי המורה במחברת בזמן שהמורה מדבר.

אנחנו לומדים ספר שנקרא לאמרין, והוא ספר בסיסי מאוד שמלמד את הדרך להגיע להארה בצורה הכי ראשונית, ומכוון למעשה למתחילים בדרך הבודהיזם, והוא כמובן כתוב לטיבטים ובמיוחד לנזירים ולכן עניין הגלגולים חזק מאוד בו, אך אנחנו החלטנו שכשהמורה מדבר על החיים הבאים הוא מדבר על מחר או על הרגע הבא, או לפי הגרסה שלי, הוא מדבר על מצבי תודעה שונים.

כאן המקום לדבר על התלמידים. יש כמה נזירות מערביות ופעם אחת ראיתי נזיר טיבטי, כמה צעירים וצעירות טיבטיים, מערביים ממוצא אסיאתי: אמריקאים ממוצא סיני או משהו דומה, אירופאים בעיקר רוסים וספרדים צעירים שמהווים ממש שתי קבוצות מלוכדות בתוך הקהל, יש גם מערביים מבוגרים כמונו אבל אין אף ישראלי. (תיקון טעות: מצאנו ישראלית אחת אבל לא ראיתי אותה אחר כך, אולי נסעה או עזבה את השיעור) אחרי הדקלום המורה מדבר והמתרגם מנסה להעביר את דבריו אך מה שנשמע לנו מלא דוגמאות מצחיקות וסיפורים אישיים מרגשים, הופך לדיווח יבש ותמציתי בידי הבחור הטיבטי הנחמד, אך המתוח וחסר הביטחון שמתרגם לנו. גם כך אנחנו נהנים מדברי המורה הנאמרים עם המון חום ורגש ומלווים בנפנוף היד בתנועות הראש ואפילו פרצופים וחיקוי צורות דיבור של אנשים מהסיפור בצורה מצחיקה.

השיעור נגמר בשאלות ובדקלום קצר יותר ואז המורה והמתרגם יוצאים וכולם שוב קמים לקידה לכבודם.

הערה: התמונות האלה וחלק מהאחרות צולמו בטלפון, ועמכם הסליחה על האיכות. 








בינתיים התחלתי ללכת לשיעור של אפי אחר הצהריים עם גשה קלסנג וונגמו , הגרמניה שאפי למד אצלה בביקור הקודם, כשהייתה עדיין תלמידה לתואר הגשה. היא פשוט נפלאה!!!

השיעור מתנהל במקדש הגדול באחד מחדרי הלימוד הרבים הנמצאים שם, בחדר גדול מאוד, עם מזרונים ושולחנות קטנים שאפשר לשים עליהם את חומר הלימוד. היא מלמדת לוגיקה טיבטית ובעצם את הדרך בה מבצעים הנזירים את הdebates המפורסמים בעיקר בתנועות המסוגננות שהם מבצעים בזמן הדיונים. אבל זוהי לוגיקה מופשטת מאוד ודי מסובכת ואני בקושי עוקבת אחריה, אבל מדי פעם היא חוזרת לדהארמה הפשוטה ומראה איך כל זה מתקשר ללימודי הבודהיזם הבסיסיים ואני מרגישה שאת זה לפחות אני מבינה.


ביום ראשון החופשי מלימודים הלכנו לבהאגסו, הכפר ההודי שליד מקלאוד, שבביקור הקודם רוב התרמילאים הישראלים גרו בו והיה בו כמובן גם בית חב״ד. המרחק ממקלאוד אינו גדול, אבל ההליכה נמשכה למעלה מחצי שעה בגלל שהכביש היה מלא במכוניות ואופנועים שתמרנו בזריזות ביניהן, ולנו לא נשאר כל כך איפה ללכת. וכשטור המכוניות היוצאות מבהאגסו למקלאוד, עמוסות בתיירים הודיים החוזרים מחופשתם עמד בלי לזוז המון זמן, הלכנו ממש בין המכוניות, נושמים את האדים היוצאים מהמפלטים, ומזהירים את האופנועים שגם אנחנו רוצים להתקדם… זה היה ממש סיוט. 

אבל כבר יצאנו לדרך ומזג האוויר היה נעים להליכה, מעונן וקצת קריר, אז המשכנו עד שהגענו לכניסה של מה שהיה כפר הודי מסכן, והפך אחר כך למשכן תרמילאים והיפים בבגדים ״מקומיים״ בלויים ורסטות מדובללות המעשנים לא רק ניקוטין…, ועכשיו הוא מלא מלונות גדולים לאנשי המעמד הבינוני החדש בהודו שיוצאים לחופשות בהמוניהם עם כל המשפחה, ונותנים צביון אחר למקום.

ממש לא זיהינו את המקום שהיינו הולכים אליו די הרבה, אני לשיעורי יוגה ואפי לשיעורי רייקי. אבל התעקשנו במסע הנוסטלגיה ודרך קטנה מרוצפת שעלתה בגבעה, החזירה אותנו למה שגם עכשיו היה ללא ספק מושבה ישראלית שגם מערביים צעירים שוהים בה. לפחות האזור הזה נשאר עם בתים קטנים, וגסטהאוזים נחמדים ולא מפוארים, ומסעדות עם ׳זולות׳ וקישוטים אחרים הנחשבים ״קול״, וכמובן האוכל המפנק שהישראלים אוהבים וגם סתם אוכל הודי ומערבי. יש שם המון מקומות ללימוד יוגה, רייקי, ריפוי ומאסאג׳ים של איורובידה. 

החלק הזה נשמר פחות או יותר כמו שהיה, ולא שאנחנו מתלהבים מהסגנון שלו, אבל הוא עדיף על ההמולה והצפיפות של התיירים ההודים והמכוניות הענקיות שלהם הממלאים את הכבישים. למפל אפילו לא ניסינו ללכת מפני שהדרך אליו הייתה גדושה בתיירים הודים. פגשנו את משה, חברנו מהנסיעה מרישיקש וישבנו אתו לשתות קפה במלון שלו, חזרנו הבייתה ולא המשכנו לאזור של הכפר שפעם היה דליל מאוד בגסטהאוזים ובמסעדות, והיו בו עדיין איכרים שחרשו את השדות עם שוורים רתומים לעול, ועכשיו - פחדנו לגלות שגם הוא הפך למרכז תיירות הודי. כנראה שבינתיים נוותר על בהאגסו, אלא אם יהיה שם קונצרט של חלילים או משהו דומה כמו זה שהיינו בו בביקור הקודם.















התחלנו לקחת תרופות בצורת כדורים שמרסקים עד שהופכים לאבקה יבשה ומרה מאוד, אצל רופא טיבטי בקליניקה הטיבטית שליד הספריה. ד״ר תאמדין, נחשב לרופא מהולל ומבוקש, ואכן חיכינו הרבה זמן במרפאה עד שנכנסנו אליו. היו שם גם נשים הודיות מקומיות שחיכו אתנו, וראינו גם קבוצה של תיירים רוסים שחיכו להיכנס לרופאים טיבטיים אחרים במרפאה, ואחר כך קנו לעצמם תרופות בבית המרקחת. אני לא התרשמתי במיוחד מהרופא, שבדק רק את הדופק, ואבחן דברים שאין לי ודברים אחרים שיש לי לא אבחן. אבל אפי כנראה עם ראש פתוח יותר והוא ממריץ אותי לא לוותר ולתת הזדמנות לרפואה הזאת, שבניגוד לרפואה המערבית לפחות אינה מזיקה…

עשרה ימים די מתסכלים עברו בלי שהרגשנו שום שינוי, והצורך להתאים את הארוחות לזמני התרופות היה די כובל, ירדנו למרפאה בשבת בבוקר והתברר שהרופא המהולל לא נמצא ולא יהיה כמובן ביום ראשון וגם אחריו ביום שני, וזה כבר הוציא לנו את הרוח מהמפרשים לגמרי. לפני כן יכולנו ללכת לרופא אחרי השיעור בספריה, אבל עכשיו החלטנו להפסיק את השיעור הזה מפני שמצאנו שיעור מצויין ליד המקדש, עם מורה טוב מאוד ומתרגם מוצלח, ישראלי צעיר ונחמד. השיעור הזה קרוב יותר לבית ומיד כשהוא נגמר מתחיל השיעור של גשה מה הגרמניה במקדש, ממש מרחק כמה פסיעות. כך אנחנו יכולים לבלות את הבוקר בשקט בבית, לשבת על הגג או מתחת לגזיבו הצופה אל ההרים ולקרוא, לכתוב, לצייר ולנגן בחליל, או סתם לבהות בנוף בלי לחשוב…

התחלתי לעשות יוגה במקום שנמצא ממש ליד הבית, בתוך מתחם חינוכי טיבטי במורד המדרגות התלולות על המדרון מתחת לכביש. המורה נראה כמו הסטריאוטיפים של מורים הודיים ליוגה, רזה מאוד וגמיש כמו נער גומי. אבל הוא מאוד מקצועי, נותן הוראות ברורות בלי המבטא הכבד והמנגן של חלק מההודים דוברי האנגלית, ומציב בכל פעם אלטרנטיבה למי שמתקשה. אני הזקנה ביותר בשיעור וזוכה למבטי השתאות מהצעירים הגמישים שממלאים את האולם…

הנוף עוצר הנשימה בכל פעם שאנחנו הולכים למקדש דרך מדרגות המתפתלות בין בנייני המנזר לנשים ואחר כך ביער ובין הבתים הקטנים של הטיבטים שנבנו כשהדאלאי לאמה הגיע למקלאוד, מרגש אותי בכל פעם מחדש. המדרונות הירוקים של ההרים הקרובים והמדרון של דאולאדור המתנשא מעליהם בצבע חום עז שעליו רצועות שלג מזדמנות באמת מעוררים השראה והתחושה זאת מלווה אותי עד שאנחנו נכנסים לשיעור.

כמובן שהכל משתנה, והשביל ביער שבו היינו הולכים בכל ערב מהדירה בה גרנו לפני אחת עשרה שנים לאכול בעיר, חסום עכשיו בבניין גדול שנבנה שם, מול בית הדירות שבו הייתה הדירה,על המדרון התלול, בנו בניין דירות גדול עם מסעדה, וכשיושבים על המרפסת של הדירה שלנו לשעבר כבר אי אפשר לראות את צמרות העצים ואת הציפורים המרחפות מעליהם מתחת לבית, כי אין שם כבר יער יותר…

תגובה 1:

Rafi Friedman אמר/ה...

השלווה שלכם מסעירה...
ומעוררת חשקים להגיע בעקבותיכם.
רפי פרידמן