יום שלישי, פברואר 16, 2016

קמבודיה


המעבר לתאילנד היה די מהנה בטיסה של תשע שעות וארבעים דקות בלבד, שזה באמת כלום בשבילנו, בוגרי 22 השעות של הטיסה מישראל לאוסטרליה בפעם הקודמת. בנגקוק ההומה הפתיעה אותנו לטובה בהתפתחות ובבנייה המואצת הנראית בכל מקום, בנייני משרדים ומלונות ענקיים, מחלפים בלי סוף וקשתות בינלאומיות בכל מקום. בנגקוק הייתה אמורה לרכך את המעבר החד מאוסטרליה המערבית והמסודרת לקמבודיה הבלתי מערבית בעליל. אבל למרות הכל לא היינו מוכנים לשתי המכות שינחתו עלינו למחרת. נסענו במונית לתחנת האוטובוסים שממנה יוצאים האוטובוסים לגבול תאילנד/קמבודיה וחיפשנו עגלה להעמיס עליה את התיקים הכבדים שלנו, נשים לבושות במדים כחולים הובילו עגלות כאלה וסימנו לאחת מהן שתבוא עם העגלה. היא לא נתנה לנו את העגלה, העמיסה עליה את התיקים ודחפה את העגלה כשהיא רומזת לנו לבוא אחריה למעלית שירדה לקומת הקופות והרציפים. כאן התחיל מחול שדים שבסופו מצאנו את עצמנו ב׳דיל׳ עם החברה של האוטובוסים שתיקח אותנו לגבול, תסדר לנו את הויזה לקמבודיה ולאחר שנעבור את הגבול יחכה לנו אוטובוס שלה שיקח אותנו לסיים ריפ, העיר הקרובה למקדשי אנקור באט, היעד הראשון שלנו בקמבודיה. אפי נזכר שקרא אזהרה מ׳מאכרים׳ שיבטיחו לנו נסים ונפלאות שאינם נחוצים ויגבו כסף מיותר ועוד ייאלצו אותנו לחכות עד שהאוטובוס יתמלא. אבל הם היו כל כך משכנעים בקופה הרשמית של התחנה, עם המדים הכחולים וכפתורי הכסף הנוצצים, ואמרנו לעצמנו שזה לא יכול להיות נורא. בהתחלה הכל נראה בסדר יצאנו בדיוק בזמן, בעשר בבוקר והנסיעה הייתה אמורה להימשך חמש שעות (במדריך היה כתוב ארבע שעות) ועוד שלוש שעות מהגבול, אחרי כשעה במעבר. אבל ככל שעבר הזמן ראינו שלא נגיע בחמש שעות, מכיוון שהאוטובוס עצר הרבה פעמים על הכביש ולקח והוריד נוסעים ונכנס גם לתחנות ושם עצר לזמן יותר ארוך, בקיצור: מאסף למהדרין. הגענו לגבול בארבע וחצי ומיד הגיע איש החברה וחיפש את הנוסעים עם תווית החברה שקיבלנו בקופה, ואז התברר שאנחנו הנוסעים היחידים שעשו את ה׳דיל׳ הכולל את המעבר. עכשיו חיכיתי לתמורה על התשלום על הטיפול: טוקטוק (משהו הדומה לאוטו ריקשה ההודי: אופנוע שאליו מחוברת עגלה ובה מושב לשניים ומולו מושב דומה אך חשוף יותר לכביש) שיקח אותנו ואת התיקים הכבדים למעבר הגבול, ליווי ועזרה במילוי הטפסים וכו׳. לתדהמתנו הבחור הוביל אותנו כשהוא גורר את שני התיקים הכבדים מאוד בעצמו ואנחנו אחריו עם שתי המזוודות הקטנות יותר, על הכביש המלא במכוניות, אופנועים וטוקטוקים, וכמובן גם אנשים, מקרטעים בין הבורות והסדקים העמוקים, בדרך שנראתה ארוכה למשרד גדול שלא היה בו כלום חוץ משולחנות ומחשב ועוד שלושה אנשים שחיכו שם. מכיוון שלא היו לנו צילומים צילמו אותנו במצלמה קטנה והלכו להביא את צילומי הפספורט לויזה לקמבודיה. ואז נתנו לנו טפסים למלא, והתברר לנו שהם רוצים עוד כסף. נפנופי הדף המודפס שקיבלנו בבנגקוק ובו מצויין הסכום בדיוק לא עזרו. מכיוון שהגענו באיחור גדול שאלנו על האוטובוס שאמור לחכות בצד השני של הגבול, והבחור ענה שהאוטובוס מחכה לנו. אחרי ששילמנו את התוספת שדרש הבחור הוא לקח שוב את התיקים הגדולים והחזיר אותנו למקום בו ירדנו מהאוטובוס קודם. אין ספק שזה מקום שקשה מאוד להתנהל בו לבד: המוני אנשים, רוכלים ודוכנים, טוקטוקים ומכוניות ואוטובוסים ושום סימון בולט לכניסה למעבר הגבול. ליד בית גדול עצרנו בתחתית גרם מדרגות תלול והוא סחב איכשהו את התיקים, הראה לנו לאן ללכת ואמר שניפגש בצד השני אחרי הגשר. החלק התאילנדי של המעבר היה משרד קטן עם כמה עובדים, וכמובן שהיינו צריכים למלא עוד טפסים ולענות על עוד שאלות ולבסוף קיבלנו את חותמת היציאה המיוחלת ויצאנו מהמשרד, רק כדי לגלות שלפנינו עוד מדרגות תלולות, ושום מעלית או מדרגות נעות. למזלנו הפקיד התאילנדי ראה את מצוקתו ויצא לעזור לנו וגייס גם את אחת העובדות. כשהגענו למטה יצאנו לרחוב הומה וכאוטי כמו זה שבצד התאילנדי ועוד יותר, שהזכיר לנו מקומות בהודו. הבחור חיכה לנו והוביל אותנו ברחוב עד למשרדי ההגירה הקמבודיים שכמו אלה בצד השני היו בניין אחד מרבים בלי שלטי הכוונה או ציון אחר. שם בדקו את הדרכונים ורק אז יכולנו להגיד שאנחנו בקמבודיה רשמית. מעולם לא ראיתי מעבר גבול שנמצא כל כך רחוק מהגבול והגישה אליו עוברת ברחוב ראשי מלא אנשים וכלי רכב.
אבל כל זה, מעייף ומתסכל ככל שהיה לא מגיע לאפס קצהו של מה שחיכה לנו אחר כך. הבחור הוביל אותנו לתחנה קטנה ומזוהמת ופתוחה ברחוב, והודיע לנו בפנים שלוות שהאוטובוס לא חיכה ויצא ועכשיו ננוח כאן כשעה עד שיגיע ואן שהוא הזמין. כאן ממש התרגזנו ואמרנו שאנחנו לא מסכימים לחכות והוא התנצל בפנים מיוסרות ואמר שדיבר עם הנהג בטלפון וניסה להשאיר אותו אבל הוא נסע ברגע האחרון. הוא הציע שניקח מונית שתביא אותנו לסיים ריפ בשעתיים וחצי בעשרים וחמישה דולר. עכשיו הכל היה ברור, לא היה שום אוטובוס שהרי היינו הנוסעים היחידים שחצו את הגבול עם החברה המפוקפקת הזאת. במידה מסוימת נרגענו כשהבנו זאת ופשוט עלינו על המונית שהוא מצא מיד (אולי גם היא הוזמנה מראש) והתנחמנו שהיא ממוזגת ונוחה ותגיע מהר יותר מה׳מאסף׳בו נסענו קודם. למעשה מכיוון שהיינו היחידים ולא היה אוטובוס אחר, החברה והבחור ידעו מלכתחילה שלא יהיה שום אוטובוס ופשוט סמכו על זה שנהיה עייפים ונרצה להגיע לסיים ריפ כמה שיותר מהר. במבט לאחור, זה באמת לא היה עוקץ נוראי. אז זה עלה עוד כמה דולרים? עדיין זה היה זול יחסית לארצות המערביות בהן טיילנו. אני אישית הייתי מתוסכלת מחוסר היעילות של הרמאי עצמו: למה הוא לא לקח טוק טוק שיקח אותנו ואת התיקים למשרד ואחר כך למשרדי ההגירה התאילנדים במקום לגרור אותם כל הדרך? או פשוט להפקיד מיהו מהבחורים במשרד לשמור עליהם ולעשות הכל בלעדיהם? ובכלל, אם היו מציגים לנו את כל העסקה כפי שבאמת הייתה קרוב לוודאי שהיינו לוקחים אותה, כי באמת היה קשה להסתדר לבד בגבול, ולמצוא מונית ולדעת מה המחיר הנכון.
והמכה השניה...
המלון שהזמנו היה זול והיינו צריכים לחשוד שמשהו לא טוב מחכה לנו, אבל זכרנו את המלון הנפלא בסן קריסטובל שהיה זול אבל מושלם, ובנאיביות מסוימת קיווינו שגם הוא כזה... בכניסה ישבו שלוש עובדות וצפו מרותקות בטלוויזיה קטנה בסופ אופרה מקומית, הבחור שקיבל אותנו היה מרושל ולא אדיב, והתנהג כאילו הפרענו לו כשהגענו. החדר היה בקומה שניה עם מדרגות תלולות, קטן מאוד וטחוב, אבל חשבנו שנפתח את החלון הריח ייעלם. ברגע שנכנסתי לשירותים ידעתי שלא נישאר יותר מלילה אחד. הם פשוט לא היו נקיים עם כתמים חומים על האסלה והרצפה של המקלחת הייתה מפוררת בחלקה. אכלנו משהו במסעדה של המלון והלכנו לישון. בלילה קמתי לשירותים והרצפה הייתה רטובה, מים נזלו מהמזגן, וזאת הייתה הסיבה לריח הטחב. שמנו שם מגבות והזזנו תיקים שהיו קרובים, וניסינו להמשיך לישון בידיעה שרימו אותנו, ואפילו 18 דולר היו הרבה מדי לחדר הזה.
בבוקר קמנו מוקדם, הערנו את הבחור שקיבל אותנו בלילה, (הוא ישן על אחת הכורסאות/מיטות ספא שהרי המלון נקרא מלון בוטיק ספא...) והוא היה מנומנם ומאוד מסכן והתנצל בהבעת כאב וצער. אפי ריחם עליו והציע לו להראות לנו חדר יותר טוב. הוא לקח אותנו לחדר גדול יותר בלי ריח טחב ומקלחת נקיה ושלמה, וכבר כמעט התרצינו ולקחנו אותו, ואז אפי פתאום אמר לי: לא, אנחנו לא נשארים פה! והראה לי ג׳וק מת בקצה החדר.... הבחור שאל, למה? ואני אמרתי לו? ג׳וק אחד סימן למשפחה שלמה...
עכשיו כבר לא היו לבחור חדרים אחרים, ומיד הזמנו מקום במלון יקר יותר שראינו קודם בטריפ אדווייזר, רחוק ממרכז העיר ומהמקדשים, אבל מספק טוק טוק חינם לנסיעות לעיר ולהבאה משדה התעופה או מתחנת האוטובוסים. חיכינו קצת, והגיע טוק טוק עם נהג חייכן שהתנצל על כך שחיכינו לו, והוביל אותנו לגן העדן בו אנחנו שוכנים כבר שלושה ימים ונעזוב רק מחר. הכל היה הפוך מהמלון הקודם, החדר נקי ושלם, גדול ואם הרבה שקעים וcnn בטלוויזיה, ארוחת בוקר מערבית נפלאה, והעיקר שירות אדיב ואישי, כשהגענו יצאו לקראתנו ועמדו בקידה ובכפיים צמודות כל עובדי המלון הקטן, כולם דוברי אנגלית רהוטה (אמנם במבטא קמבודי חזק, אבל בסופו של דבר, מובן) ובריכת שחייה מוקפת שיחים וצמחים ירוקים שממלאים את החצר כולה בין החדרים, שהם ביתנים נפרדים זה מזה. המלון גם נותן סדנת בישול לאורחים שמעוניינים וההכנסות מיועדות לצדקה בכפר בו הוא ממוקם. יש גם אפשרות לגור במלון ולהתנדב בכפר והמלון נותן הכשרה מקצועית לנוער בכפר בתחום המלונאות. בקיצור: פיצוי הולם למכות שנחתו עלינו...




















החלטנו לבלות את היום בסיור בעיר ובמנוחה. הטוק טוק הביא אותנו למרכז העיר ושם קנינו סים קמבודי וניסינו להוציא כסף מקומי מכספומט אך כל המכשירים שניסינו נתנו רק דולרים, או שהיו מקולקלים. לא הבנו איך נשיג כסף מקומי עד ששוחחנו עם תייר שהוציא כסף מכספומט שהסביר שאפשר לשלם על הכל בדולרים חוץ מסכומים נמוכים יותר מדולר אחד. נרגענו כי כבר היה לנו קצת כסף מקומי שיספיק לסכומים כאלה. המטבע המקומי הוא ריאל ושקל אחד שווה לאלף כמוהו, כלומר דולר זה ארבעת אלפים, וכנראה שיותר נוח להם שהתנהל בעיקר בדולרים ולהשתמש במטבע המקומי רק לסכומים קטנים. כך ברוב המקומות המחיר נקוב בדולרים.
ניגשנו לחנות אופניים ושכרנו שני זוגות פשוטים בדולר ליום, ויצאנו לרכוב בעיר, ולהפתעתנו השתלבנו בתנועה הסואנת בלי בעיה, במיוחד אני, שבדרך כלל מסתייגת לרכוב בכביש ולא במסלול מיוחד! למרות כלי הרכב השונים, מכוניות, ואנשים ואוטובוסים, וכמובן טוקטוקים ואופנועים ואופניים, שדוהרים ונדחפים בלי לשים לב לחוקי התנועה, הם מוכנים תמיד להאט או לעצור לכלי תחבורה אחר, כולל אופניים פשוטים.
השדרה הראשית נמצאת משני צדי נחל או תעלה ארוכה ירקרקה למדי עם המון ירוקת שעובדי העיריה מנקים בסירות קטנות, אך לא מצליחים להתגבר על העלים והעשבים הרבים. עברנו על חנויות ומסעדות והגענו לאזור פחות מסחרי שהכביש בו היה מלא בורות ואבנים. עצרנו כדי לעלות על הגשר ולעבור לצד השני, ואז ראינו כניסה למקדש גדול בצד שלנו. נכנסנו וקשרנו את האופניים, ויצאנו לסיור במתחם הגדול שכלל מגורי נזירים ומעין מסעדה או חדר אוכל שהשולחנות שלו היו מקושטים במפות וסרטים כמו לקראת חגיגה. המקדש הגדול היה סגור וחשבנו שהוא נטוש. לידו היו קברים שנראו די ישנים ואפי שיער שהם בעצם מקום שרפת הגופה של נזירים או ראשי מנזר מאחר שבדרך כלל בודהיסטים אינם קוברים את מתיהם אלא שורפים אותם בטקס חגיגי. ליד המקדש ראינו מקדש גדול נוסף שהיה עדיין בבנייה אבל באחד מקצותיו היה מקדשון קטן פעיל ופתוח שישבו בו כמה אנשים. אפי נכנס וחיפש דובר אנגלית ומיד יצא בחור שלא נראה כל כך קמבודי ושאל איך אפשר לעזור לנו. ביקשנו לראות את המקדש הסגור והוא אמר שיבקש מהנזיר שיפתח לנו עוד מעט. התחלנו לדבר, השיחה הרגילה: מאיפה אתם, אה, ישראל, כל הזמן מלחמה, וכו׳. ואז המשכנו למלחמה שהייתה אצלם וכמה זה לא טוב וכו׳ ואז הגיע הנזיר ופתח את המקדש שהיה אפלולי מאוד אבל מספיק אור נכנס מבעד לחרכי התריסים ויכולנו לראות את הבודהה הזהוב הגדול ואת הציורים הגדולים המתארים תמונות מחיי הבודהה על הקירות. חלק מהתמונות היו ממש הודיות וזו הייתה הפגישה הראשונה שלנו עם ההשפעה ההודית החזקה בקמבודיה.




יצאנו מהמקדש והבחור הצעיר התחיל לשאול אותנו על התוכניות שלנו בסיים ריפ, ומהר מאוד התברר שיש לו טוק טוק והוא הציע לקחת אותנו לסיבוב במקדשים. התלבטנו קצת ולקחנו את מספר הטלפון שלו והבטחנו להתקשר אם נרצה את שירותיו. המשכנו ברכיבה ובדרך עצרנו בפארק בו היה יריד של אומנים מקומיים, אבל הדברים שנמכרו שם היו מה שאני קוראת לו ׳אותנטי אמנותי למערביים׳, כלומר יקרים ומתאימים לטעמם של תיירים עשירים. אחר כך עברנו ליד מקדש גדול מאוד ויפה בסגנון המוזהב שראינו בתאילנד, נכנסנו למתחם ועשינו סיבו באופניים. בינתיים התחיל להיות חם יותר ואנחנו כבר היינו די מיוזעים מהרכיבה והלחות החזקה, והחלטנו להחזיר את האופניים לחנות. חיפשנו מסעדה שיש בה סיכוי למנות צמחוניות ומצאנו אחת מאוד מפנקת לזרים אך גם לא זולה יחסית לקמבודיה. חזרנו למלון ו׳רבצנו׳ עד הערב בלי שום רגשות אשמה אחרי היום האינטנסיבי והקשה שעברנו במעבר הגבול ובמלון מן הגיהנום שבו בילינו את הלילה...


קבענו עם מיסטר לי, הבחור מהמקדש שהסתבר שהוא חצי סיני, שיקח אותנו למקדשים למחרת מוקדם בבוקר כדי שנספיק לראות כמה שיותר לפני החום הגדול ולפני שערי התיירים יגיעו. לצערנו, המלון נמצא בכפר קטן והדרך אליו לא הייתה מוכרת למיסטר לי, למרות שהשארנו לו כתובת וביקשנו שיברר איך להגיע. אחרי כמה טלפונים ושתי שיחות שלו עם עובד המלון הוא הגיע כולו מתנצל ומחייך במבוכה. כעסנו קצת אבל יצאנו לדרך ונהנינו מהקרירות בנסיעה בטוק טוק הפתוח בשעת הבוקר המוקדמת, מה גם שהיה מעונן מאוד וזה נמשך כך רוב היום.
קנינו כרטיס כניסה לרוב המקדשים שטוב ליומיים או שלושה, ואפשר למתוח אותו גם לשישה ימים. כבר בקופות היו המוני תיירים, קבוצות באוטובוסים ובמיניוואנים, זוגות ומשפחות בטוקטוקים ואפילו צעירים אמיצים שרכבו על אופניים. (שבעה קילומטרים ממרכז העיר למקדשים!) המקדש הראשון והחשוב מכולם, אנגקור ואט, היה מרשים מאוד, גם בגודל העצום שלו, וגם בתבליטים המפורטים לפרטי פרטים של מלחמות ותיאורי הגיהנום וגן העדן שכל רבים מהם נשארו במצב מצויין. לא ידענו, אבל הכניסה ל״קודש הקודשים״ (המקום שבזמנו רק המלך יכול היה להיכנס אליו והיום נחשב כמקדש בודהיסטי פעיל) מותרת רק בלבוש הולם, ודווקא באותו יום אפי לבש את החולצה חסרת השרוולים שלו שהוא קורא לה גופיה. משכנו את קצות החולצה על הכתפיים כדי שיכסו כמה שיותר שוכנענו את השומרת הצעירה שזה לא נורא חשוף... אין ספק שלו אפי היה צעיר בארבעים שנה זה לא היה עוזר, אבל זו אחת ההזדמנויות בהן שיבה וזקן מכובד מועילים...
חששנו קצת מאכזבה, אחרי שראינו את המקדשים המופלאים בקאג׳וראו בהודו, ואת המקדשים המרשימים במקסיקו, חשבנו שאולי נרגיש שזה more of the same, אבל באמת התרגשנו והמקדש הראשון הבטיח שגם האחרים, לפחות החשובים יותר, יהיו חוויה בלתי נשכחת. אפי קצת התלונן על העננים שהפריעו לו לצלם, אבל אני מקווה שהם בכל זאת יעבירו את המראות ואת הגרנדיווזיות של אנגקור ואט.




 









משם נסענו לבאיון, מקדש פחות גדול ודי חרב, אך מיוחד במספר עצום של תבליטים של פני בודהה שמופיעים בארבע הצדדים של האבן, בהעתק מושלם ומשתלבים בתבליטים זהים באבנים מעליהן ומתחתיהן, שוב ושוב בכל מקום אפשרי ולמעשה היו הרבה יותר כי חלקים מהמקדש היו חסרים.











אחרי באיון נסענו לטא פרום, מקדש שנמצא בתוך  מתחם גדול המוקף חומה ארוכה, ומתייחד בעצים הצומחים בין האבנים וממש יוצאים מתוכם והשורשים הענקיים שלהם עוטפים את האבנים ויוצרים צורות מוזרות כשהם מתפתלים סביב האבנים או סתם באוויר. אפי צילם בהתלהבות ומכיוון שהשמש כבר יצאה מבין העננים אני מקווה שהתמונות יעשו חסד עם המקום המרשים הזה. 















היה כבר חם והיינו די סחוטים אבל המשכנו למקדש הבא שהיה בעצם שרידי בניינים וחומה לאורך הכביש, ונקרא מקדש הפילים מפני שיש בו הרבה מאוד תבליטי פילים,אך גם הבה תבליטי מפלצות בסגנון הודי.





 מיסטר לי שכנע אותנו לנסוע לעוד מקדש, ובשארית כוחותינו ראינו גם אותו, אבל אני מצטערת לומר שאני לא זוכרת הרבה ממנו. הוא לא גדול מאוד ויש בו מעט תבליטים ופסלים והוא נמצא ליד אגם קטן ועלוב.





למחרת קבענו עם נהג שמיסטר לי מצא לנו, לנסוע לעוד מקדש במרחק כשלושים קילומטרים ולהר שבפסגה שלו יש סלעים עם תבליטים עתיקים בתוך מים שיוצאים ממפל. שני המקומות היו כלולים בכרטיס שקנינו וביקשנו להוסיף גם מקדש נוסף שנמצא במרחק של עד שלושים קילומטרים מהשניים האלה. הגיע נהג עם מכונית חדשה וגדולה ונסענו למקדש הראשון שהיה עתיק יותר ממקדשי אנגקור ואט וההשפעה של התרבות ההינדית בו מאוד בולטת. רקדניות מפתלות את גופן, פסלי שיווה ווישנו ופסלי קופים שהם חלק בלתי נפרד בסיפורי המיתולוגיה ההינדית, ועוד מפלצות ויצורים שהם חצי אדם וחצי סוס או בעל חיים דומה. הכל היה מעוצב בעדינות, בגודל קטן מאוד וצפוף בסגנון שהזכיר לנו את המקדשים היפים בדרום הודו במאדוראי ובמקומות אחרים.










התחנה הבאה הייתה מקום שנקרא קבאל ספין, שכנראה לא אשכח אותו עוד הרבה שנים, ומיד תבינו מדוע.
הדרך עברה כולה בתוך יער מוצל ועלינו בשביל עפר שהפך מדי פעם למדרגות עץ תלולות ולעתים היה עובר על או בין אבנים גדולות וסלעים ענקיים. די קרוב לפסגה ראינו סלע ממש ענק שבסיסו צר וחלקו העליון רחב, ותייר אחד הצטלם מתחתיו כשידיו אוחזות בסלע כאילו הוא האל אטלס המחזיק את העולם. התלהבתי ואמרתי לאפי גם אני יכולה להצטלם ככה. עליתי על סלע קטן כדי שידי יגיעו לסלע ואפי צילם.


זה היה נחמד ואני צחקתי והייתי מרוצה מעצמי ולא הסתכלתי איך אני יורדת מהסלע, והחלקתי ונפלתי ועשיתי ״גלגול צנחנים״ אבל בלמתי עם כף יד ימין את המשך הגלגול וכל כובד גופי נשען עליה בבת אחת. היד כאבה אבל לא כאבים חזקים, כמו מכה חזקה ולא ראו כלום. החלטתי שהכל בסדר וקמתי והמשכנו בעליה ובסיור מסביב למפל וראינו את התבליטים היפים.





יתוש מים






 








 הירידה כבר הייתה יותר קשה, היד כאבה ולא יכולתי להשתמש בה ופחדתי שתיתקל במשהו וזה יכאב יותר. חזרנו למכונית, בדרך עצרנו במסעדת תיירים שהנהג התעקש להביא אותנו אליה ואכלנו, אני ביד אחת, והכאבים ממשיכים, לא רק כשאני מזיזה את היד אלא סתם כך בלי שום תנועה. נסיעה שנראתה לי די ארוכה הביאה אותנו למקדש האחרון, שהיה כולו מצבורים של אבנים ענקיות שהיו פעם קירות ועצים שצומחים מתוך האבנים ועל שרידי הקירות והחומה, ושורשיהם יוצרים מראות מדהימים על האבנים ומעליהם, לפעמים נדמה שעץ בכלל עומד באוויר ואין לו תמיכה.















 אבל אני כבר לא קלטתי כל כך את המראות כי כאב לי ופחדתי להיתקל באנשים שעברו לידי על מסלול ההליכה והמדרגות שנבנה כדי שאפשר יהיה לראות את המקדש החרב הזה.
כשחזרנו למכונית כבר לא יכולתי לשים את היד בשום מקום ורק כשהיתה תלויה באוויר בלי לגעת בכלום הכאב היה נסבל. הנהג נבהל ושאל אם אני רוצה לבית חולים ואני אמרתי בלי לחשוב: לא. אבל הכאבים התגברו ואני הבנתי שיכול להיות שבכל זאת שברתי משהו, מה גם שגב כף היד התנפח יותר ויותר. אמרתי לאפי שזה חייב להיות בית חולים, רצוי בסיים ריפ, כדי שיעשו לי צילום רנגטן ונדע אם יש שם שבר. הבעיה הייתה שהכביש היה די גרוע ובכל פעם שהמכונית קפצה אני צעקתי מהכאב שגבר כשהיד הזדעזעה מהקפיצה. הנהג נבהל מהצעקות שלי ונסע לאט, למרות שבהמשך מצאתי תנוחה בה היד תלויה בין הרגליים ואינה מושפעת כלל מהקפיצות, אבל הייתי מרוכזת כולי בכאב ולא חשבתי בכלל... נסענו כך כשעתיים, אני מתעוותת ונאנחת ובוכה והנהג מבוהל ואפי המסכן לא יודע איך לעזור לי ורק סופג התנגדויות וזעם ממני על כל הצעה, למשל לעצור במרפאה ולבקש משככי כאבים. לא רציתי לבזבז אפילו רגע בטיפול סרק, רציתי רק להגיע לבית חולים ולברר אם יש שבר ולקבע אותו.

הגענו לבית החולים המלכותי הבינלאומי של סיים ריפ, ומאותו רגע הכל נראה כמו סרט. השומר בחוץ הפנה את הנהג לדלת המיון בהדרת כבוד השמורה לvip. קיבל אותי אח צעיר ויפיפה והשכיב אותי על מיטת בדיקות והניח בעדינות את היד על כרית בצורה שלא הכאיבה לי, שאל שאלות ורשם תשובות. אחות נחמדה נכנסה ונתנה לאפי טופס למלא והסביר שרק הכניסה לחדר המיון ובדיקת רופא עולים מאה ושלושים דולר, ומכאן והלאה כל בדיקה או צילום פקיד בחליפה מהודרת או אחות חמודה נכנסו והודיעו כמה נוסף לתשלום, וחיכו לאישור מאפי להמשיך. הגיע רופא שמומחה לרנטגן ניסה להזיז את היד וספג צעקת כאב, והחליט לעשות צילום רנטגן. (40 דולר) חיכינו קצת ואז הובילו אותי על המיטה לעמדת המחשב להראות לי את השבר, שנראה קטן יחסית לכאב שגרם, ולהסביר לי שצריך לעשות עוד צילום כדי לדעת בדיוק איך לטפל. הצילום השני היה מאוד מכאיב ואפי, שישב בחוץ, אמר שלא רק הוא, אלא כל בית החולים שמע אותי... ואז הגיע רופא נוסף, כנראה אורטופד, שהסביר לי שיש טיפול ניתוחי ויש טיפול לא ניתוחי לשבר שלי ולמזלי אפשר לטפל בו בלי ניתוח, אלא בגבס שיקבע את העצם ואוכל להוריד אותו בעוד שבועיים .


 בעצם  שמחתי מאוד, כי כבר הייתי מוכנה לתסריט הרבה יותר גרוע של חודש או יותר בגבס. בינתיים אפי דיבר עם הביטוח הרפואי שלנו והתברר שאנחנו משלמים רק חמישים דולר השתתפות עצמית. בסופו של דבר החשבון הגיע ל: (תכינו את עצמכם) 650 דולר!!! לא תאמינו על חייבו ובכמה. כפפות, משכך כאבים ב45 דולר, ווזלין 25דולר, וכו׳ משהו שמזכיר את הסיפורים על הרפואה היקרה בארה״ב. ובאמת בית החולים נראה כמו מוסד רפואי פרטי בארה״ב: גדול, מודרני, מעוצב בסגנון יוקרתי, משוכלל, אין כמעט חולים במיון, כל העובדים דוברים אנגלית מושלמת, בקיצור, תוצר אופייני של הקפיטליזם שמפריד גם בטיפול הרפואי בין העשירים לעניים, במקרה שלנו בין המקומיים ובין תיירים עם ביטוח רפואי כמונו. הכאבים נמשכו למרות משכך הכאבים שכנראה לא היה רציני, והחלטנו לשחרר את הנהג ולאכול ארוחת ערב כדי שאוכל לקחת את הכדור שקיבלתי נגד הכאבים, ואז להזמין את הטוקטוק מהמלון שיחזיר אותנו. החלטנו גם לא לנסוע למחרת אלא להישאר לנוח במלון ולנסוע רק ביום שאחריו.
הלילה והיום שאחריו היו שיעור חשוב בקבלה והסתגלות. נאלצתי לעשות הכל ביד שמאל הבריאה (למזלי אני שמאלית ולא רק שמאלנית) ונוכחתי לדעת שאפשר להסתדר רק עם יד אחת בצורה די טובה. כלומר האמונה החזקה שלנו שצריך שתי ידיים ואוי לנו אם נאבד אחת, התרסקה אל מול עיני. חוויתי מעין אבדן יד ושרדתי ואפילו נהניתי מהאתגר וההתמודדות למצוא פתרונות יצירתיים לצרכים שונים. בסך הכל היה לי מזל שזאת היתה רק היד, ואפילו רק כף היד, והיה לי מזל שזאת הייתה יד ימין הפחות שימושית לי.
אחרי יום מענג במלון אכלנו במסעדה צמחונית נפלאה בלב הסמטא הארוכה המלאה בחנויות איכותיות ומסעדות לתיירים והתכוננו לצאת מוקדם בבוקר לסירה שתוביל אותנו בשש שעות לבאטאמבונג, היעד הבא שלנו. בבוקר הטוק טוק של המלון לקח אותנו לכביש הראשי, לחכות למיניוואן שאוסף את כל התיירים מהמלונות. המיניוואן הגיע באיחור גדול והיה מלא לגמרי באנשים ובתיקים. הושיבו אותי ברווח בין שני כיסאות, לחוצה בין צרפתייה מבוגרת ובחור צעיר, צרפתי, אבל סימפטי יחסית לאחרים. את התיקים שלנו דחפו איכשהו והניחו תיק אחד צמד לרגליים של אפי, וכך נסענו, בכביש שהפך לדרך עפר קופצנית, והגענו לחוף בו חיכו כמה סירות פשוטות עם מושבים כמו במשאיות הטיולים שבהן נסענו כשהיינו ילדים.


 היו אנשים ששטו לפנום פן, ואני לא יודעת כמה שעות לקחה הנסיעה שלהם.
יצאנו לדרך, ובהתחלה החופים היו די משמימים, עם מעט מאוד בתים או שדות. תוך זמן קצר השמיים התעננו ונכנסנו לתוך מין ערפל בו לא ראינו כלום, ואני התפעלתי מהקפטן היחף, שכיוון את הסירה במיומנות, כאילו הוא רואה את הדרך בבהירות. אבל כעבור פחות משעה, הערפל התפזר והתחלנו לראות ציפורים וסירות ובתים שצפים בתוך המים, וסירות ארוכות וצרות עם מדחף ארוך מאחוריהן מובילות הכל: אנשים, ילדים בתלבושת בית ספר, שקים וחבילות, וירקות וזרדים של עצים, וכמובן גם מוכרים של שתיה קרה ואפילו תבשילים חמים כמו שראינו בתאילנד בשוק הצף ובוויטנאם על המקונג. הבתים הצפים היו יפים ומטופחים ברובם, אך כמובן מכוסים בגגות פח מחלידים.






















 היו שם גם מקדש בודהיסטי ומשרדים של מפלגת העם שהיא המפלגה של המלך, בנו של סיהנוק. המון מלכודות סרטנים
 ורשתות גדולות שנקראות רשתות סיניות (יורדות מארבעה מקלות במבוק מצטלבים, ומרימים אותן בעזרת מנוף מבמבוק)
וגם רשתות שנראו כמו גדרות שבתוכן נלכדים הדגים. האיכרים גם מגדלים צמחים במים וכל החיים מתרחשים ליד הנהר, ונחשפים לעינינו, אנשים מתרחצים, מכינים אוכל, מנקים את הרשתות מהדגים הקטנים, או שטים עם משוט ליד הבתים ובודקים את המלכודות והגדרות. זה היה באמת יפה ומרגש, ומדי פעם עצרנו ומישהו הגיע בסירה קטנה והצטרף לסירה שלנו שהתמלאה לגמרי. אחרי כחמש שעות עצרנו ליד חנות שהיא גם קצת מסעדה צפה והקפטן אמר שיש עוד שעתיים, והנהר יותר צר ויכול להיות שתהיה בעיה לסירה בגלל ירידת הגובה בעונה היבשה, אבל יהיה בסדר. מעודדים חזרנו לסירה, אבל השעתיים הפכו לשלוש וחצי, והנהר נהיה צר ומתפתל בסיבובים חדים מאוד, וענפים יבשים שנפלו למים היוו סכנה גדולה לסירה שהמדחס שלה יכול היה להיתפס בהם. פעם עצרנו ליד הגדה וסגן הקפטן החזיק את החבל כדי שהסירה לא תיסחף והקפטן ירד ונכנס למים ליד המדחף, ותיקן אותו עם פטיש ומוט מתכת קטן, ופעם שניה הסירה נכנסה לבוץ וסגן הקפטן דחף אותה והוציא אותה מהבוץ.
אנחנו כבר היינו עייפים ומותשים מהחום הלחות, כיוון שהסירה נסעה לאט לא הייתה כמעט רוח וכבר רצינו מאוד להגיע למלון בבאטאנבונג. כאן המקום לספר על נוסעי הסירה שבילינו בחברתם קרוב לשמונה שעות, יושבים קרוב מאוד וחווים חוויות מרגשות. מולנו ישבו שני זוגות צרפתים, שלא דיברו אתנו ולא הסתכלו אפילו לכיוון שלנו, עוד זוג צרפתי מבוגר שישב מימיני, וצעיר צרפתי שישב משמאלו של אפי. כולם מדברים אחד עם השני, לא הרבה אבל מתעלמים מהאחרים. היו שם שלוש נשים איטלקיות מבוגרות שנראו משכילות אך גם הן היו עסוקות עם עצמם, וכך גם משפחה איטלקית, זוג וילד כבו עשר, ועוד זוג צעיר. במצב כזה, בארה״ב או במקסיקו אנשים מתחילים לדבר קצת, להתבדח, לשתף רגשות והתרשמויות, לא בהכרח להשתפך ולהחליף כתובות אי מייל, אבל להתייחס באיזשהי דרך לשותפים למסע, במבט בתנועות ידיים, בחיוך או הבעת פנים כלשהי. זו באמת חוויה משונה לשבת כל כך הרבה שעות עם אנשים שאי אפשר לתפוס את מבטם או לדבר אתם.
ככל שהתקרבנו לבאטאמבונג ראינו יותר פסולת עירונית במים ובהמשך גם ערמות פסולת פזורות על הגדות, בניגוד לכפרים הצפים שהיו נקיים וטבעיים. הסירה עצרה ליד גרם מדרגות ארוך ותלול שעליו עמו כבר נהגי טוקטוקים שנשלחו על ידי המלונות להביא תיירים שהזמינו מקום ונציגי מלונות שניסו לפתות תיירים שעוד לא הזמינו מקום. אנחנו היינו עם הכי הרבה תיקים כבדים (שניים גדולים ואחת קטנה ועוד תרמיל גדול וכבד) ונהג הטוק טוק קצת נבהל כשנפנפנו לו והראינו לו את התיקים... במאמצים משותפים אפי והנהג העלו את התיקים לרחבה מעל המדרגות ולטוק טוק ונסענו למלון שהיה ממש ליד הנהר, מעוצב בצורה די בומבסטית בסגנון קמבודי מסורתי, או לפחות מה שנראה לתיירים סגנון מסורתי. אבל אחרי קרוב לשמונה שעות בסירה שמחנו פשוט לשטוף את עצמנו במים קרים ולנוח בחדר הגדול וליהנות ממיזוג האוויר.
באטאנבונג אינה עיר תיירותית ורוב התיירים מגיעים אליה בדרך מפנום פן לסיים ריפ או להפך, ואין בה הרבה אטרקציות לתיירים, ואנחנו באנו אליה בלי שום ציפיות לחוויות מיוחדות. אחר הצהריים יצאנו לשוטט בעיר לסידורים כמו כביסה וקניות, ואכלנו במסעדה צמחונית קטנה ופשוטה שישבו בה הרבה מקומיים.
 למחרת יצאנו לכביש הראשי כדי למצוא טוקטוק שיקח אותנו לבאט סנאן, המקדש הגבוה על ההר ולkilling cave, שני אתרים שהסתפקנו בהם. אבל נהגי בטוקטוקים רצו מחיר של חצי יום שכולל הרבה יותר אתרים והמשכנו לחפש מישהו שיסכים למחיר נמוך יותר לשני אתרים. ואז עצר לידינו טוקטוק ושאל מה אנחנו צריכים וביקש כמו האחרים מחיר לכל הסיבוב אבל אחרי שהסברנו לו הסכים להתפשר קצת. בדרך למקדש הוא הביא אותנו לעץ שתלויים עליו מאות עטלפי פירות גדולים שהתעופפו סביבו ונתנו הזדמנויות צילום לאפי.

 הוא דיבר אנגלית טובה והסביר לנו מה מגדלים בשדות שעברנו לידם: אורז,תירס, קוקוסים, jackfruit palmfruit, ועוד פירות שאנחנו לא מכירים. באחד הכפרים עצר וקנה sticky rice עטוף בעלי קנה סוכר וכיבד אותנו אך זה היה מה שנקרא ״עוגת חנק״ ובהזדמנות הראשונה זרקנו בלי שיראה.



מי רוצה לנשנש עכבר?

דלק בבקבוקים תחנת דלק בכל פיצוציה


פרי הדקל נאכל בכפית


המקדש היה בראש גרם מדרגות שבתחילה היו יותר שטוחות ומתונות, ואחר כך הפכו יותר מחוספסות ועם בליטות והרבה יותר תלולות. אני עצרתי ברחבה שבה היו ספסלים ונוף של הסביבה, ואפי המשיך עד הסוף, אבל לא התלהב מהמקדש ומהנוף וירדנו לטוק טוק.






 המשכנו לkilling cave בדרך עפר קופצנית מאוד עם המון בורות שהגשמים יצרו והטוסטוס תמרן ביניהם, ואני אחזתי חזק ביד הבריאה שלי כדי לא ליפול.
כשהגענו התברר שזו הליכה של כשעה בעלייה תלולה והשעה הייתה שעת צהריים בשיא החום. הנהג הציע שניסע על שני אופנועים שמיד הופיעו, אבל בגלל היד השבורה שלי שהייתה מונחת במתלה לא יכולנו להסתכן, והוא הציע שניקח ג׳יפ שיקח אותנו בחמישה דולר, מפני שהטוקטוקים לא יכולים לעלות בדרך הזאת. הייתה לי הרגשה שקצת חולבים אותנו, אבל הוא היה נחמד ובודהיסט ובהחלט הצדיק את המחיר שביקש ולמעלה מזה. חיכינו עד שהג׳יפ יגיע ושמענו מוזיקה בעוצמה אדירה. הנהג אמר שזאת חתונה והוביל אותנו אל האוהל הגדול שבתוכו הצטופפו המוני אנשים סביב שולחנות עמוסים בצלחות וכוסות צוחקים, אוכלים ושותים ומחוץ לאוהל על במה קטנה הייתה תזמורת קטנה וזמרת בחצאית קצרצרה ששרה בקול מאנפף והתנועעה בקצב פופ קמבודי שנשמע קצת ״סן רמו״ עבורנו.., הנשים הצעירות היו לבושות בשמלות מפוארות בסגנון רחוב אלנבי, עם המון נצנצים ובצבעים בהתאם, עם איפור דרמטי כמו בסרט או בתיאטרון. הייתה שם תיבה עם חרך לכסף מקושטת בפרחים בכניסה והנהג סיפר בתלונה שהיום צריך לשלם חמישה עשר דולר לחתונה וזה יקר מאוד.


 הוא סיפר שהיה נזיר מגיל 16 עד 26, ושאחרי שעזב את המנזר התחתן ויש לו שלושה ילדים והוא עובד כמנהל בעמותה שנותנת תגבור באנגלית לתלמידים בכל הגילים ומקבל משכורת קטנה מתורמים אמריקאים.

הג׳יפ הגיע
 והתחלנו לעלות בדרך עפר קופצנית תלולה ומתפתלת והגענו למקדש גדול על פסגת ההר שממנו נשקפה הסביבה הכפרית שכולה שדות ועצי קוקוס, וירדנו במדרגות תלולות למערה שקירותיה התרוממו לגובה עצום ולמעלה היה פתח, שדרכו הושלכו למותם למעלה מעשרת אלפים קורבנות של החמר רוז׳ בתקופת שלטונם. במערה היה מקדש קטן וקופסת זכוכית לא גדולה מלאה בגולגלות שנמצאו במקום כשצבא וויאטנאם שחרר את קמבודיה משלטון האימים של החמר רז׳. הנהג שהצטרף לג׳יפ סיפר שהח׳מר רוז׳ היו הורגים אנשים על כל דבר קטן והם זרקו את האנשים למערה כדי לחסוך בתחמושת ולהפחיד את שאר האוכלוסיה. הנהג אמר שאמנם הווייטנאמים הצילו את קמבודיה אבל מאז הם שולטים בה, ומנצלים אותה לטובתם.




א



חזרנו לטוקטוק ונסענו למקדש נוסף שהיה על ראש הר, היו בו פגודות צבעוניות, קופים ואף נופים.





 בדרך חזרה  לעיר, הכביש התמלא בטוקטוקים, מיניואנים, ומכוניות, בכולם יושבים נזירים או נשים לבושות לבן גברים לבושים לבן וכולם נוסעים לכיוון ההפוך משלנו וביניהם נוסעות משאיות שכל החלק האחורי שלהם מכוסה בפרחים, ועל אחת מהן היה ארון מתים מקושט כולו בפרחים. הנהג אמר שזו הלוויה של מורה בודהיסטי חשוב שהיה מדבר גם ברדיו. היה מאוד מרגש לראות את כל האנשים, מחזיקים פרחי לוטוס ומקלות קטורת ומצמידים את כפותיהם בנסיעה. המסירות והאהבה שהביעו נראתה כנה. כך זכינו בחתונה ובהלוויה באותו יום, בלי שהתכוונו ולמרות שהיינו בטוחים ששום דבר מעניין יקרה בבאטאנבונג. כנראה שלא צריך לרדוף אחרי חוויות, הן פשוט קורות בלי שנעשה משהו בשביל זה.

ל

חזרנו למלון המקסים באמת - חלון ענקי המשקיף אל הנהר העיר, חדר גדול ושירותים בהתאם, ארוחת בוקר נפלאה, וכל זה בחמישים דולר ללילה. בערב מצאנו מסעדה צמחונית עם מאכלי קדירה מסורתיים שישבו בה בעיקר מקומיים, והאוכל היה ממש טעים, לא חריף ומזכיר את המאכלים הטיבטיים שכל כך התגעגעתי אליהם.
למחרת נסענו במיניואן לפנום פן והתמקמנו במלון קטן ובסיסי אך מספק את כל הצרכים החשובים.
פנום פן התאימה לתובנה שהתגבשה בי מאז שהגענו למדינה, וכאן המקום להרחיב בעניין ההשפעה ההודית שכתבתי עליה כבר. מבחינה היסטורית ממלכת פונאן ששלטה על קמבודיה וסביבתה מהמאה הראשונה לספירה ועד למאה התשעית הייתה הינדית בתרבותה ושפתה הייתה סנסקריט. למעשה ממנה התפשט ההינדואיזם ואחר כך הבודהיזם בדרום מזרח אסיה.
במקדשים רואים פסלים וציורים מסיפורי המאהאבראטה ההינדיים. וגם היום: מהרגע הראשון הרגשנו שזו מין הודו: הקאוטיות, חוסר היעילות ובעיקר הלכלוך כמעט בכל מקום, והקושי שלהם להתאים את עצמם לצרכי התיירים המערביים, קבצנים חיים ברחוב, נשים מקבוצת נדבות עם תינוק בזרועותיהן, לכלוך וסירחון ברחובות מאוד מרכזיים, אפילו הרחבה הענקית המוקפת בפארק ליד ארמון המלך המפואר מלוכלכת. כמובן שזו לא הודו כי אין פה פלח שלם של האוכלוסייה שמודר מכל אפשרות להשתלב ונידון לחיי עוני כמו הטמאים בהודו, אבל יש ממשלה די מושחתת שבעצם מתנהלת על פי רצונה של וויאטנאם, והטראומה של זוועות הח׳מר רוז׳ כנראה
מרתיעה את האופוזיציה מהתנגדות רצינית.
בכל זאת היה נחמד להסתובב ביום הראשון ליד ארמון המלך ובשדרה הענקית שלאורכה יש פסלים של האב ושל המלך, כמו מלכים קדומים יותר של קמבודיה.




א

בסוף השיטוט שלנו חזרנו למלון דרך הטיילת לאורך הנהר מול הארמון, ופתאום ראינו התקהלות גדולה ליד פגודה קטנה על הטיילת. ואז הסתכלתי על השמים וראיתי ירח גדול מאיר והבנתי, זהו טקס פוג׳ה של היום בחודש בו הירח מלא.
 אנשים קנו פרחי לוטוס וקטורת ועמדו בתור להיכנס לפגודה הקטנה. היו שם משפחות עם ילדים, כולם לבושים בגדי חג, יושבים על המעקה שמעל הנהר ומפטפטים וצוחקים.



 היו שם גם כלובי ציפורים קטנות שנמכרו כדי לשחררן מיד כחלק מהטקס.
כך זכינו להצצה קטנה לתרבות המקומית הבודהיסטית.
ביום השני קמנו מאוחר והתפעלנו מזה שבארוחת הבוקר במסעדת המלון נושבת רוח קרירה ומעיפה את מפיות הנייר, ואכן מזג האוויר השתנה והרוח והעננים הקלו על הטיול בחוץ. יצאנו לארמון המלך אך מיד גילינו שאיננו לבושים בצורה הולמת ואנחנו צריכים ללבוש חולצות עם שרוולים. כבר היה מאוחר, עשר בבוקר והארמון נסגר מ 11 עד שתיים בצהריים, החלטנו לנסוע בטוקטוק למה שאפי קרא לו ״יד ושם הקמבודי״ ולחזור למלון למנוחה עד שנצא שוב לארמון, לבושים על פי הקוד הנדרש.
הביקור במוזיאון היה קשה ומעציב, החדרים בהם שכנו בעצירים בתנאים לא אנושיים שהם כשלעצמם יכלו להרוג, העינויים שנועדו להוצאת ההודאות בפשעים המדומים, ובכלל ההרס הכללי שנגרם למדינה שרוקנה את כל הערים מתושביהן, הוליכה אותם לאזורים הכפריים והשתמשה בהם כעובדי כפיה, כפתה על כל האיכרים לעבור לחוות קולקטיביות ודרשה יבולים בלתי אפשריים מאנשים שלא היה להם מושג איך לגדל אורז או דברים אחרים, הרסה את מפעלי התעשיה והרגה או סילקה את כל בעלי המקצועות הטכניים וכמובן אנשי המדע וכו׳ שנחשבו ל״אנשים חדשים״ וניסתה להפוך אותם ל״אנשים ישנים״. מעבר לכל הזוועות מזעזע לשמוע על אנשים שרכשו השכלה במערב וחזרו עם עליית הח׳מר רוז׳ עם תקווה גדולה לקמבודיה חדשה וצודקת, והובלו מיד לבתי הכלא המפלצתיים. פול פוט בעצמו למד בצרפת ושם התוודע לקומוניזם, אך זה לא הפריע לו לצאת במלחמת חורמה נגד כל דבר מודרני, מערבי או קשור להשכלה בכלל.




טוב, אתם וודאי מבינים שהתרגשתי מאוד במוזיאון והביקור עורר בי מחשבות עצובות על מה שקורה לאנשים בתנאים מסויימים, כאשר הם מותנים בצורה כל כך חזקה עד שאינם מסוגלים לראות את המציאות.
אחרי הצהריים יצאנו לארמון המלך, שהוא נחשב לmust בפנום פן, ולא התרשמנו במיוחד. הרבה פגודות כולל פגודת הכסף שאת רצפת הכסף שלה לא ראינו בכלל ולא הבנו שזאת הפגודה...רק אחרי ששאלנו והובילו אותנו שוב לאותה פגודה ראינו קטע קטן מהריצפה שהשטיחים הורדו ממנו והאריחים אכן נראו כאריחי כסף, אז ראינו...הארמון יפה ומעוצב בצורה סימטרית מושלמת ויש בו פסלים של המלכים הקמבודים בהווה ובעבר,









אבל אני רק חשבתי, מה מכל מה שאני רואה נבנה אחרי שהח׳מר רוז׳ הרסו ומה נשאר שלם?
למחרת בבוקר נסענו באוטובוס לקמפוט, עיירה קטנה כארבע שעות דרומית לפנום פן. הזמנו חדר במלון לא רחוק מהנהר, וחשבנו שאחרי יומיים או שלושה נעבור לעיירת חוף קרובה, בשם קפ. מהבוקר נשבה רוח קרירה עד כדי כך שאת ארוחת הבוקר אכלנו בתוך המסעדה ולא בחוץ, והקרירות נמשכה גם בדרך, בהפסקות.
היציאה מהעיר הגדולה הזאת הייתה מעניינת, רואים המון פרוייקטים גדולים מאוד של בנייה, מלונות, בתי מגורים או בעצם שיכונים ארוכים מאוד שבכל אחד מהם מאות דירות, מפעלים חדשים וישנים, בעיקר בשטחים הריקים מיד ביציאה מהעיר, ומגדלים שיכולים להיות בתי משרדים. אין ספק שקמבודיה יוצאת מהקיפאון הכלכלי שלה, ויכול להיות שהוויאטנמים, שעצרו קודם התפתחות במדינה, מעודדים עכשיו השקעות זרות בה.
קאמפוט, עיירה נחמדה מאוד, בנויה ליד נהר קאמפוט היפה, נקייה יחסית לפנום פן ואפילו לסיים ריפ, כל החלק ליד הנהר הוא מלונות, גסטהאוזים, מסעדות וברים, סוכנויות נסיעות ומכוני ספא, וגם בחלק הרחוק מהנהר יש המון גסטהאוזים. יש בה הרבה מאוד זרים, לא רק תיירים, והמלון שאנחנו גרים בו הוא בבעלות זוג הומואים הולנדים, שקנו אותו מזוג לסביות שנפרדו ולדבריהם אחת מהן הייתה שתיינית...


אפשר לראות בעיר סוכנויות נדל״ן שמציעות בתים גדולים מאוד בשבע מאות אלף דולר, ובתים להשכרה במאתיים אלף דולר.גם המסעדה שאכלנו בה ארוחת בוקר מנוהלת או בבעלות של אמריקאית צעירה והיא חלק מרשת של מסעדות העוסקות גם בתרומה חברתית ומעסיקות אנשים מקומיים בעלי מוגבלויות.
את כל האטרקציות בסביבה אפשר לעשות ביום אחד בטוקטוק, ובשאר הזמן נשתדל לעשות כמה שפחות, ככל האפשר.
בינתיים עברו עוד יומיים ואנחנו כבר מרגישים ותיקים בקאמפוט ומכירים חלק מהמוסדות החשובים שלה. בילינו יום ברביצה בחדר עם האינטרנט שהוא די טוב, וחוץ מארוחת בוקר וארוחת ערב לא יצאנו, אבל צירפנו לארוחת בוקר סיור בשוק האוכל הצפוף והריחני, ונהנינו מהמראות הריחות והצבעים הזרים.
יצאנו למה שהם קוראים סיור בcountryside עם טוקטוק, והופתענו למצוא אתרים עניינים והסברים מאירי עיניים מהמדריך, עלי. כן, יש בקמבודיה מוסלמים ואנחנו רואים כל הזמן ילדות עטויות מטפחות מוסלמיות רוכבות על אופניים לבית הספר או בחזרה.
ראינו איך מפיקים מלח בישול בשיטות הכי פשוטות עם כוח עבודה זול, שרק לאחרונה היטיבו קצת את תנאיו והם מקבלים בנוסף למשכורת הזעומה שני דולר על גירוף לערמות, העמסה והובלה בסלי במבוק התלויים על מוט שנושאים על הכתפיים של שדה מלח אחד, ועובד אחד יכול לגמור שלושה שדות כאלה ביום.










כל העבודה נעשית בעונה היבשה, כחצי שנה, ואם בוא הגשמים העובדים חוזרים לכפרים ולחלקות הקטנות שבהן הם יכולים לגדל אורז או ירקות.
אחר כך נסענו למערה בגובה של מאתיים מדרגות די תלולות, שבה יש שרידי מקדש מהמאה השביעית, והיא כולה תצורות מופלאות של הסלעים על הקירות והתקרה הגבוהה מאוד.

כל הסביבה של הכפרים שעברנו בדרך יפה וירוקה, הבתים נראים פשוטים אך לא מוזנחים, השדות והמטעים מטופחים ומושקים עכשיו בעונה היבשה. 




אחרי המערה הגענו למה שנקרא ״האגם הסודי״ ולמעשה זהו מאגר מים שנבנה על ידי עובדי הכפייה של פול פוט, בידיהם הערומות ובלי אוכל מספיק ומגורים. עלי שסיפר על הסכר השתפך ודיבר על מה ששמע מאבא שלו שהיה ילד בזמן הזה אך זוכר הכל ועדיין חי את הטראומה.
 הוא סיפר על עצמו שגדל בכפר ולא היו מורים ומישהו לימד בערב, וכך למד לקרוא קמרית, שפת הקמבודים, וגם לקרוא את התפילות המוסלמיות. אנגלית הוא למד מהעבודה, וניצל הזדמנויות כשלקח מתנדבים שלימדו אנגלית למקום בו לימדו ונשאר לחכות להם ונכנס ללמוד עם הילדים הקטנים. בכלל יש הרבה מתנדבים שבאים לשבוע או יותר ולפעמים לכמה חודשים, ויש פרויקטים שמדינות מערביות מובילות לפיתוח הסביבה הכפרית והחקלאות.
מהמאגר נסענו למטע פלפל שחור, שקאמפוט מפורסמת בו מאוד והוא נחשב לפלפל השחור הטוב בעולם, ואכן תיירים צרפתים רבים שמבינים באוכל, קונים שם חבילות מהודרות של פלפל שמביאים כמתנה מהטיול. המטע שנסענו אליו היה רחוק מאוד, וצמוד אליו היה אתר נופש על ההר, במחירים שערורייתיים, ושימו לב: בלי אינטרנט! גם החנות של המטע הייתה מהודרת וצרפתית מאוד כמו הבעלים שלה שניהל שיחה עירנית בשפתו עם תיירים צרפתים שקנו המון חבילות פלפל במחירים שלהם ודאי נראו זולים, ויצאו עם שקיות נייר מעוצבות כמו בפריז...

משם נסענו לקפ, עיר החוף ואכלנו במסעדת דגים ופירות ים (רק אפי אכל שרצים, אני מנסה לא לאכול יצורים חיים ככל האפשר) ופגשנו צרפתיה נחמדה שעברה לקנדה, לקוויבק סיטי כמובן, אך שמחה לפטפט אתנו באנגלית. ליד המסעדה היה שוק הסרטנים והשרימפסים, וראינו איך הדייגות מעלות את מלכודות הבמבוק מהמים ומציעות את הסרטנים והדגים שבהן מיד למכירה, ואת דוכני השרצים החיים שכולם, בעלי מסעדות ומלונות וסתם אנשים קונים ולוקחים אותם חיים כדי לאכול אותם טריים לגמרי.









משם נסענו אל החוף, שהיה נחמד, אבל בלי עצים או צל על החוף עצמו, ורק במרחק מה ממנו היו המון ערסלים להשכרה שהתיירים יכולים לשכב עליהם מתחת לעצים כשהם אינם במים או משתזפים על החול. בכלל בקמבודיה, בכל מקום, חנות או משרד, תמיד בחוץ יש ערסל שאפשר להתנדנד עליו כשלא עובדים, והרבה פעמים מקפיצים מישהו מהערסל כשנכנסים למקום עסקי כלשהו.
כמה מלים על המלון שלנו. אין ספק שהוא יפה, מפנק, בריכת השחייה נראית נעימה ועם פתחים של ג׳אקוזי, אבל: בחדר הכפול שקיבלנו, גדול ומעוצב ככל שיהיה, אין כמעט אור בחדר הראשון, והשירותים קטנטנים והשיא: פתח הניקוז של המים במקלחת נמצא ליד האסלה, בקצה השני של החדר הקטן, ואחרי המקלחת צריך לחכות הרבה מאוד זמן עד שהריצפה מתייבשת או לנסות לייבש איכשהו עם המגבות כי אין מגב או סמרטוטי ריצפה. חוץ מזה שלושה ימים המקלחת דלפה כל הזמן ונאלצנו לסגור את הברז הראשי אחרי כל שימוש כדי שלא תיווצר בריכה על הריצפה. הבעלים ההולנדים לא התרגשו, ולא התנצלו והיה צריך לנדנד להם ואז ניסו לתקן בעצמם, פעם, פעמיים ושלוש עד שאמרו שצריך להזמין מישהו מהעיר. גם זה קרה רק אחרי ששאלנו ולקח עוד יום. זה מוזר כי במקום שכל כך מתיימר להיות מערבי ומפנק, הייתם מצפים שלפחות יגיבו יותר בחריצות ויתנצלו על אי הנוחות, אך יש בהם משהו לא כל כך מתאים לשרת תיירים, הם לא יודעים לנהל סמול-טוק עם האורחים, להתעניין בהם, ואני לא בטוחה כמה זמן הם יחזיקו מעמד בעידן שבו רוב התיירים שואבים מידע מאתרי מידע חופשיים בהם אורחים כותבים ביקורות על מלונות ומסעדות וחברות נסיעות כל הזמן.
יש הרבה מאוד תיירים צרפתים בקמבודיה ובקאמפוט במיוחד, והם מתקשים לפעמים עם הצורך לדבר אנגלית ברוב המקומות. תופעה שראינו הרבה בפנום פן וגם פה בקאמפוט, היא של גבר לבן מבוגר, הרבה פעמים צרפתי, ונערה קמבודית צעירה שמלווה אותו, ככל הנראה נערת ליווי. זה עצוב כי חשבנו שבקמבודיה אין תיירות מין כמו שהייתה ושאולי עדיין ישנה בתאילנד. אבל ראינו גם זוגות אמתיים מעורבים, כמעט תמיד הגבר לבן והאישה קמבודית, עם ילדים מעורבים.
בינתיים מצב היד שלי מאוד השתפר, הכאבים והרגישות שהייתה לי כשהשתמשתי באצבעות ובמיוחד באגודל נעלמו ולמזלי לא גירד לי והגבס ה׳נושם׳ הוכיח את עצמו.


בעוד יומיים, בדיוק שבועיים אחרי ששמו לי אותו, אוכל להוריד את הגבס ולחזור לחיים פחות או יותר רגילים, לפחות בלי לשים שקית ניילון בכל מקלחת או שטיפה (כשחוזרים מזיעים מיציאה) ולהיכנס לבריכה ולים בכל מקום שנהיה בו.
הערב האחרון בקאמפוט היה נחמד. הלכנו למסעדה יקרה (במונחים קמבודים, שמונים שקל לזוג) שהיינו בה כבר והזמנו שתיים משלוש המנות הצמחוניות שיש להם, והושיבו לידנו זוג צרפתי שלא דיברו אנגלית והמלצרים לא הבינו אותם. עזרנו להם והסברנו למלצרים שהם צריכים דובר צרפתית כי הם התקשו לקרוא את התפריט באנגלית וכל הזמן השתמשו במילון קטן... הגיעה הבעלים הלבנה, כנראה הולנדית שידעה כמה מלים ועזרה להם. ניהלנו שיחה ארוכה בצרפתית שרובה מחוות פנים וידיים שלנו, ובאנגלית הכמעט אפסית שלהם. הם מטולוז והוא סוחר בגדים עבד עם יהודים סוחרי פרוות, ושאל אותנו אם האוכל כשר... יש להם שלושה ילדים וארבעה נכדים כמונו ומיד נשלפו התמונות והכל היה ברור... הם התכוונו להמשיך לווייטנאם להאנוי ונתנו להם טיפים ככל שיכולנו. הצרפתים הכי נחמדים שפגשנו בטיול הזה, ואפי כל הזמן טוען שלמעשה רובם נחמדים, רק פוחדים מאוד לדבר אנגלית או לא יודעים בכלל כמו הזוג הזה. זה בהחלט שימח אותי כי אני מרגישה מאוד לא נוח עם הסטריאוטיפ שמוכיח את עצמו שוב ושוב בדרך.


נסיעה קצרה של שעתיים הובילה אותנו לסיהנוקוויל, עיר שהוקמה רק ב1955, והיא כולה מוקדשת לתיירות מקומית ובינלאומית על החופים הקרובים אליה. בחרנו במלון בונגאלוס די בסיסי שמתהדר בשם ״אוטרס מרינה״ ובתיאור הרשמי בטריפאדוויזר הוא שוכן על גדת נהר, אבל החלונות מופנים לחצר פנימית קטנה מאוד ונחמדה, ולא ראינו עדיין שום נהר... אבל יש בו כל מה שצריך, שקעים ואינטרנט טוב, ושירותים גדולים שהאסלה שלהם נמצאת מחוץ לגג שמכסה את המקלחת והכיור. הסדינים מערביים (צבעוניים, לא לבנים/אפורים כמו בשאר המלונות שהיינו בהם בקמבודיה) והמים מהמקלחת זורמים לחור שנמצא מתחתיה, והמקלחת יבשה ולא דולפת... 

בקיצור, הכל בסדר ובלילה הספיק לנו המאוורר המצוין ויש מספיק אור בחדר במיוחד כשכל הקריאה שלנו נעשית מטאבלטים או מקינדל. החוף הקטן שלידו אנחנו גרים במרחק חמש דקות הליכה, מורכב ממלונות גדולים עם מסעדות וברים, ברים, מלונות קטנים יותר עם מסעדות וברים, וחנות להשכרת קיאקים ודומיהם. מאחורי המלונות יש דרך עפר ולאורכה חנויות מכולת קטנות וסוכני נסיעות ומארגני טיולים ושייט למיניהם.

משהו חשוב על קמבודיה בכלל שאני שוכחת לכתוב עליו: המדרכות הן בגובה עצום עד שאפי אומר שאפשר להתאבד בקפיצה מהמדרכה... כמובן שזה בגלל השיטפונות הגדולים בתקופת הגשמים.על המדרכות כמעט ואי אפשר ללכת, מכיוון שמכוניות, אופנועים,רוכלים עם הדוכן שלהם ומכוניות ענקיות נמצאים עליהן ומאלצים את הולכי הרגל ללכת על הכביש לעתים קרובות, ומזל שהכבישים רחבים מספיק וכלי הרכב מתחשבים בהולכי הרגל ולא דורסים אותם.

אחרי יום וחצי בו היינו על החוף לבושים ורק הסתכלנו במים הכחולים והנקיים סוף סוף הורד הגבס מהיד, במבצע משותף עם בעל המלון החמוד שלנו, סטיבן שמוצאו מצפון אנגליה. היד עודנה רגישה ואני מרגישה את המקום ולפעמים בתנועות מסוימות יש כאב קל, אבל אני יכולה להתקלח בחופשיות ולהיכנס לים, ועכשיו אנחנו באמת נמצאים בגן עדן, ככל הנראה...
גילינו שמאחורי הבונגאלוס יש ירידה למזח קטן על הנהר ואפשר לשבת שם ולאכול ארוחת בוקר של פרות ומוזלי ולשתות קפה מצוין.

מצאנו מקום טוב לשכב על מיטות השיזוף בחוף מתחת לעצים כדי שלא נצטרך להזיז את המיטות הכבדות מהעץ (בקמבודיה כל דבר כמעט עשוי מעץ כי יש להם הרבה עצים והם מייצאים אותם) ולאכול את החלק השני של הארוחה בצהריים ואז לחזור לחדר עם המזגן והמאוורר והאינטרנט ולבלות את הזמן שם עד שהשמש יורדת. היום נצא לטייל בחוף לעבר החוף הגדול יותר שלידינו, ואולי נאכל שם. פחות או יותר מיצינו את כל מנות האוכל הצמחוני בקמבודיה ואנחנו מרגישים שאנחנו כבר חוזרים על עצמנו כמו שקרה לנו בזמנו בווייטנאם. אבל זה לא ממש גורע מההנאה שלנו מהשהות פה, באוטרס 2, ובאוטרס מרינה הנפלאים, השקט והשלווה והמים השקטים והנעימים, אין צורך בהרבה יותר מזה!
אנחנו נכנסים לשגרה נעימה של חופשה על החוף.
התעוררות איטית ומדיטציה, הליכה לחוף רביצה על מיטות השיזוף בצל העצים, ארוחה קלה במסעדה שהמיטות שייכות לה, והמשך הרביצה עם כניסות למים החמימים והנקיים, ושחייה מסביב לסירות העוגנות ליד החוף. בצהריים אוכלים עוד משהו קל, וחוזרים לחדר, למזגן ולמאוורר בחדר, ועושים עוד מדיטציה אחרי הצהריים. בערב יוצאים לאכול, בכל ערב במסעדה אחרת גם כדי שכולם ירוויחו וגם כדי שנמצא עוד מנות צמחוניות....














כמויות הספרים שאני קוראת פה הן אינסופיות, לא רק בסיהנוק, אלא בכל הטיול, הערבים הפנויים שלנו בדרך כלל מוקדשים לקריאה ולפעמים לצפייה בתוכניות טלוויזיה נבחרות מערוץ 10 או בסרטים וסדרות שאפי הוריד לטאבלטים.
עוד יום וחצי באוטרס 2, אנחנו מנסים עוד מסעדות ויצאנו הבוקר לשייט בקיאק לשניים, מוקדם לפני שהיה חם מאוד. מהר מאוד הגענו לשפך הנהר שהחוף שלנו מסתיים בו ושטנו בו עד שהחלטנו שהגיע הזמן לחזור כדי שנחזיר את הקיאק עם תום השעה ולא אחרי כן. (המחיר הופך אז מ10 דולר ל30 דולר) הזמנו כרטיסים לאוטובוס לגבול התאילנדי ליד קו קוהנג, והזמנו מקום במלון בעיר הקרובה לגבול, טראט,  בה נישן ולמחרת ניסע באוטובוס לבנגקוק שם נישן במלון הקרוב לשדה התעופה כי יש לנו טיסה בבוקר לסרי לאנקה.
כמה מלים על החוף שלנו: יש בו מלונות ובונגאלוס, רובם על חוף הים ומיעוטם, כמו המלון שלנו, על גדת הנהר קרוב מאוד לחוף. יש כמה מכולות, או יותר נכון קיוסקים עם חטיפים וממתקים ושתיה קלה וחריפה וקצת מוצרים מתחום ההיגיינה כמו שמפו וסבון ומשחות שיניים, וחלק מהקיוסקים האלה משמשים גם כסוכנויות נסיעות לשיט לאיים הקמבודים או סתם במפרץ, ולכרטיסים לאוטובוסים לפנום פן ולעוד מקומות.צ
אין שום גלידריה למרות שזה מקום נופש קייצי, אין בית קפה של מאפיה והלחם היחיד שקיים הוא באגט, אין חנויות בגדים או מזכרות או תיקים או משהו דומה שאפשר לראות בכל המקומות התיירותיים שהיינו בהם, כולל קמבודיה, יש כמה טוקטוקים שעומדים בשביל העפר בין המלונות שעל החוף ואלה שליד הכביש ומחכים בסבלנות שמישהו יצטרך אותם. אבל יש המון רוכלות על החוף שמגיעות עם מגש גדול ועגול ועליו פירות וסכין לקילוף ולחיתוך, או עוגות ועוגיות, או משקפי שמש (!) או שרוכים צבעוניים וצמידים קלועים מסרטים צבעוניים וארנקים קטנים מאותו חומר, וכמובן המסג׳יסטיות שמציעות גם טיפול מניקור/פדיקור, לכה לציפורניים, והורדת שערות מהרגליים בחוט דק. מכיוון שהחוף קטן, הן עוברות לחות עשר פעמי בשעות שאנחנו יושבים בין 10 ל2 בצהריים, ואף פעם לא מוותרות על הניסיון למכור לנו את שירותיהם. ליד המסעדה, ממש צמוד אליה על החוף, השכרת קיאקים, גלשנים עם מפרש, חסקות, גלשני רוח וסירות קטאמרן עם שני מפרשים. כל הזמן יש כלי שייט בים, וזה מלבד סירות המנוע הגדולות יותר, שלוקחות כעשרים תיירים לסיבוב של שעה או יותר.
בערב האחרון באוטרס, חגגנו בריזורט מפואר, ששוכן ממש ליד המלון שלנו, על גדות הנהר, ושמענו נגינה של סקסופון משם. הסתבר שזה ערב ראש השנה הסיני, ולכבודו הזמינו מוזיקאי לבן בגיל העמידה, שהנעים לנו את הערב בלהיטים ישנים משנות נעורינו ואף קודם לכך...
בבוקר נפרדנו מסטיבן, בעל המלון האנגלי החמוד שלנו, שמתפרנס גם מסירה ענקית לדייג שהוא משכיר לתיירים (אנגלים, ככל הנראה, מי חוץ מהם יבלה את זמנו בדייג בחופשה קסומה על החוף בקמבודיה...) ונסענו באוטובוס תיירים שהיה פעם מפואר, לגבול התאילנדי. הפעם הייתה לנו חוויה מתקנת אחרי הטראומה שנסיעה מבנגקוק לקמבודיה. מעבר הגבול ליד קו קוהנג הרבה יותר מסודר ונוח מאשר במעבר בפויפוט, ולתוספת נוחיות לקחו לנו את התיקים בעגלה והעבירו לנו אותם לצד השני, הבדיקה בצד הקמבודי הייתה מהירה למדי, והמעבר אל הצד התאילנדי ברור ואיננו מלא בחנויות, טוקטוקים ואנשים כמו שהיה שם, והעיקר לא היו שום מדרגות גבוהות ורק היינו צריכים למלא ספח וזהו, אנחנו בתאילנד, במין כיכר שקטה מאוד עם הרבה מיני וואנים ומכוניות עומדים ואף אחד לא רץ אלינו להציע לנו תחבורה כמו שרצו אלינו בצד הקמבודי.
חיפשנו מיני וואן וכבר דאגנו שבגלל ראש השנה הסיני לא נמצא תחבורה, אבל מהר מאוד מצאנו מעין תחנה שממנה יצא מדי פעם מיני וואן לטראט, העיר שאליה רצינו להגיע. התיירים שקנו כרטיסים עד טראט, יצאו עם המיני וואן שלהם עשר דקות לפנינו, והיתרון היחיד שלהם עלינו היה שפיזרו אותם במלונות והם לא היו צריכים לעלות על טנדר עם ספסלים משני הצדדים שיוביל אותם למלון. זו בהחלט הייתה חוויה שריפאה אותנו מהטראומה של הנסיעה מבנגקוק לקמבודיה, והחזירה את אמוננו בסוכני נסיעות במזרח, שהרי ידענו שבמעבר הגבול בפויפוט יש רמאויות, כך שאין לנו את מי להאשים.
הנסיעה מהגבול לטראט הייתה יפה מאוד, הרים מיוערים ירוקים מרחוק, וכפרים מסודרים ונקיים,צו המון המון ירוק בכל מקום. ממש הרגשנו שעברנו לארץ מפותחת יותר, הכל נקי, חדש או מוחזק טוב, הכבישים טובים ויש עבודות הרחבה לאוטוסטרדות, הרבה מכוניות ורובן חדשות, ושלטי פרסומת גדולים. אבל היו גם הרבה מחסומי צבא, שעצרו אותנו והסתכלו פנימה או סתם שאלו לאן אנחנו נוסעים.
טראט נראית עיר נחמדה, אבל בגלל ראש השנה הסיני, המון חנויות ומסעדות היו סגורות ורק שוק האוכל עוד היה פתוח,אם כי הוא אינו מתאים לנו בגלל שכולו בשרי או עם דגים ופרות ים. בסופו של דבר מצאנו מסעדה ממש ברחוב שליד המלון שהזמנו. המקום הזה היה היה פשוט מקסים עם קיר זכוכית נפתח למרפסת פרטית הצופה לנהר, ועם ריצפת עץ אדמדמה מבהיקה.
בוקר מקסים וארוחת בוקר מעל הנהר ואנחנו כבר בדרך לבנגקוק, במיני וואן צפוף למדי, אבל בנסיעה מהירה עם שתי עצירות בלבד! ואכן הגענו לבנגקוק אחרי חמש שעות כמובטח, נסיעה קצרה במונית מהכניסה לשדה התעופה הענקי למלון, ואנחנו מחכים למחר, לטיסה לסרי לאנקה.
כמה מלים על קמבודיה לסיכום. חשבתי עוד פעם על מה שכתבתי על קמבודיה שהיא מזכירה לי את הודו, ואני לא כל כך שלמה עם האמירה הזאת. קמבודיה, שלא כמו שכנתה וויאטנאם, לא התאוששה משנות המלחמה ושלטון הח׳מר רוז׳ של פול פוט. אני לא חושבת שהקמבודים פחות מוכשרים או פחות יזמיים מהוויאטנמים, אבל ההרס שזרע פול פוט לא היה רק הרס פיזי של ריקון הערים והפיכת הכפרים למחנות עבודה אכזריים, השואה שעברו אנשי קמבודיה הייתה בהחלט גם פגיעה ברצון שלהם לשנות, ליזום דברים חדשים או להוות אופוזיציה כלשהי. בנוסף לכך וויאטנאם שמחזיקה במושכות של השלטון בקמבודיה לא מעוניינת בהתפתחות ובהצלחה של המדינה וגם זה משפיע מאוד על כל ניסיון לקדם רפורמות כלשהן. מסתבר שהמון כסף אמריקאי נשפך שם אחרי המלחמה, והכל נעלם בתהום הנשיה של השחיתות השלטונית.
לכן אולי מהטיול של  22 יום בקמבודיה נשאר לי בזיכרון איזשהו עצב והרגשה של חמלה ביחד עם המון אהבה והנאה מהאתרים והאנשים והחוף הנפלא של סיהנוקוויל. העצב עלה בי כשנסענו בתאילנד בכבישים המצויינים והאוטוסטרדות החדשות, כשהכל מסביב נקי ומטופח והמון מפעלים ענקיים ואזורי מסחר מודרניים ומשגשגים ומכוניות חדשות לרוב הם הנוף הנשקף מחלונות המכונית. נזכרתי בעליבות ובלכלוך ובהזנחה הכללית ובכאוס ברחובות של פנום פן וסיים ריפ, בילדים העובדים או מקבצים נדבות, בהתנפלות של המוכרים והנהגים על כל תייר שרואים. ביחד עם זאת כולם היו נחמדים, מנסים לעזור, לא מנדנדים בתקיפות אלא בחן והומור, והייתה איזו השלמה ואפילו שלווה באנשים שפגשנו. קשה לסכם את המורכבות של החוויה הקמבודית שלי, ואני מקווה שהעברתי משהו ממנה בבלוג.

תגובה 1:

Ziva Zur אמר/ה...

כמו תמיד כיף לקרוא את החוויות שלכם, ולראות את התמונות המקסימות. מקווה שהיד שלך תחלים לחלוטין ותחזור לתפקד כמו קודם.
מחכה לקרוא על סרי לנקה ומאחלת לכם המשך טיול נפלא.
מתי אתם מתכננים לחזור?