יום חמישי, פברואר 25, 2016

סרי לנקה חלק ראשון - החוף המזרחי - ברוואלה,גואל, מיריסה - אנשים, הולנדים וליוויתנים.

הטיסה לסרי לאנקה מתאילנד הייתה נעימה והדיילות החמודות הלבושות בסארי צבעוניים הזכירו לנו את הודו האהובה, ובשבילי זה היה קצת כמו לחזור הבייתה... (אפי חזר להודו פעמים רבות במסגרת עבודתו) בשדה התעופה חיכו לנו טאריטה וראדיקה, חברות של אחותו של אפי שבאו לקחת אותנו לעיר שלהן, ברוואללה, שנמצאת קצת דרומה מקולומבו על החוף. האם, טאריטה, עבדה כמטפלת באמו הזקנה של בן הזוג של אחותו של אפי, ובתה, ראשיתה ניהלה אתנו את ההתכתבות והשיחות לקראת בואנו.
ראדיקה עזרה לאפי לקנות סים ולהחליף כסף, יצאנו החוצה וחיכינו ואחרי זמן קצר הגיעה מכונית עם נהג, ונשאלנו אם אנחנו רוצים לנסוע בכביש המהיר או בדרך הרגילה. אפי שאל מה יותר מעניין, ונענה שהדרך הרגילה. לצערנו זו הייתה טעות מפני שהדרך המהירה (שעולה כסף) הייתה מביאה אותנו בשעה וחצי, והדרך הרגילה עברה בפירוורי קולומבו ואחר כך ברחובות הראשיים ההומים והדחוסים שלה, והפקקים היו פשוט נוראיים. נסענו כארבע שעות וניסינו לדבר ולהבין מהאם ובתה מה יש בדרך אבל מיד ראינו שהתקשורת תהיה בעייתית כי הבת כנראה יודעת אנגלית אבל היא ביישנית מאוד, והאם דווקא מנסה לדבר קצת אבל האנגלית שלה דלה מאוד. בכל זאת הבנו שהאם מנהלת עכשיו מין מסעדה מטבח ומבשלת לאנשים שחלקם אוכלים בביתה ואחרים לוקחים אוכל הבייתה. הבת עוזרת לה וגם ״האמא האחרת״ שלה גרה אתן. התלבטנו מי היא ״האמא האחרת״ ולבסוף הגענו למסקנה שכנראה זאת האם של בעלה שבביתה היא מתגוררת מאז נישואיה וגם אחרי מות בעלה נשארה שם.
סוף סוף הגענו למלון, שהיה בית מגורים גדול עם חצר מטופחת ובריכת שחייה קטנה ויפה,



תפס דג מהדייגים






 וקיבלנו חדר גדול עם שירותים אבל בלי מיזוג אוויר, ובמקום זה היה שם מה שלפני שנים היה לפני המיזוג ונקרא ׳קולר׳, כלומר מכשיר ששמים בתוכו מים קרים והוא מפזר אוויר רטוב וקר בחדר. הבעיה הייתה שהלחות באוויר הייתה גבוהה מאוד גם ככה: 91 אחוזים(!) ואני הרגשתי שאני ממש נוזלת ולא הצלחתי להתרענן. 
בעל הבית אנגלי בשם גלן שמחלק את זמנו בין סרי לאנקה ואנגליה, קיבל אותנו בשימחה והראה לנו איך משתמשים בקולר והזמין אותנו לתה על המרפסת בקומה השניה שצופה אל אגם קטן מצד אחד, ואל החוף והים מהצד השני. הוא סיפר על החיים בסרי לאנקה, על הבעיות של אזרחים זרים לנהל עסק כמו שלו ולחדש את אשרת השהייה שלהם, במיוחד אחרי שהתחלפה הממשלה, ויצא חוק חדש שאסור לזרים לקנות רכוש בסרי לאנקה. לטענתו זו תוצאה של קניות מאסיביות של בתים ועסקים על ידי רוסים, שהעלו את מחירי הנדל״ן במדינה ועוררו התמרמרות בציבור. זה היה מעניין והוא נתן לנו גם כמה טיפים להמשך דרכנו.
מהמרפסת ראינו דייגים מוסלמים עם הכובעים המסורתיים, ועל החוף היו שתי סירות טאמרן שבהם הדייגים יוצאים לשים את הרשתות בלילה.



השיחה התארכה על הא ודא, אנגליה וכו׳, נהיגה בצד הלא נכון בסרי לאנקה ובאנגליה, המורשת הבריטית באי ועוד. הספקנו עוד להתקלח ולהתכונן ללכת לארוחת ערב אצל טאריטה, שברגע ששמעה שאנחנו צמחוניים בדרך צלצלה בבהילות הביתה, ודיברה כנראה עם האמא האחרת שלה על שינויים בתפריט... 
הבית הפשוט והקצת חשוך שלהן מכיל מטבח גדול וחדר אוכל גדול וגרם מדרגות עץ גדולות לקומה השנייה בה הן גרות. הופתענו לראות רק שתי צלחות על השולחן המלא מכל טוב, ורק אחרי שממש התחננו שגם הן ישבו אתנו הן הסכימו. כמובן שלא התנהלה שום שיחה עמוקה ואנחנו אכלנו ושיבחו את האוכל הפשוט והטעים, וניסינו לדבר עם טאריטה ככל האפשר. כשגמרנו הלכנו לנמל שנמצא ממש מול הבית. היו שם ספינות דייג גדולות ופשוטות שעגנו בצפיפות, וספינה אחת הביאה שלל: דגי טונה גדולים מאוד, ועוד דגים שאינני יודעת את שמם שהיו גדולים ביחס למה שאנחנו מכירים אבל לא כמו דגי הטונה. חזרנו ברגל למלון, כי לא היה לנו נעים להזמין שוב טוקטוק אחרי שטאריטה הביאה אותנו בטוקטוק לבית שלה שלמעשה נמצא די קרוב למלון. טאריטה סיפרה  שלאחיה היו בונגלוס על החוף והכל נהרס בצונאמי וכך כל הבתים והמלונות והמסעדות שליד החוף. נפרדנו וקבענו להיפגש עם ראדיקה בבוקר, אחרי שתוציא מהדואר חבילה שבתנו שלחה על שמה עבורנו מאוסטרליה.

הייתי כל כך עייפה מהטיסה והנסיעה הארוכה והשיחה המאומצת עם הבנות שישנתי כמעט בלי להתעורר למרות הלחות האיומה והזיעה ששטפה אותי. אבל מוקדם בבוקר התעוררתי אחרי כתשע שעות מזיעה וערה לחלוטין. גם מקלחת קרה לא הועילה ממש כי מהר מאוד הייתי רטובה שוב. אפי עדיין ישן היטב (הוא מזיע כל חייו, גם בחורף כשקר) אז התיישבתי ועשיתי מדיטציה ואחרי כחצי שעה אפי גם התעורר והצטרף אלי. אחרי כמעט שעה של שקט הייתי רגועה וקיבלתי את הזיעה בהרבה פחות סבל...

גלן ליווה אותנו בארוחת הבוקר והזמין אותנו שוב למרפסת הגדולה ושוב המשכנו לפטפט עד שהבנות הגיעו עם טוקטוק גדול לארבעה שהיה קצת צפוף כי היו בתוכו גם כל התיקים שלנו. נסענו למקדש של העיר שלידו נבנה היכל ענקי ומעליו פסל בודהה עצום בגובה של מאה מטרים והוא נחשב לגדול ביותר באסיה.






ויש גם פיל שלוקח פירות ונותן מישבירך
מתחתיו יש חלל גדול מכוסה כולו בציורים צבעוניים המספרים על חייו של ישו והם בסגנון המזכיר מקדשים הינדים בצבעים הפשוטים ובציורים הגסים וילדותיים במקצת.


שוב שיבחנו את המקום והתפעלנו בנימוס מהגובה והגודל אבל בלב חשבתי שהשקעה כזאת של אנשים עניים למדי במשהו שכולו התפארות וקריאה להתפעלות כל כך רחוק מהבודהיזם כפי שאנחנו מכירים אותו...

מהמקדש נסענו לתחנת הרכבת וקנינו כרטיסים לגול (galle) עיר נמל על החוף הדרומי של האי. למרות שנסענו במחלקה שניה, כי ברכבת הזאת אין מחלקה ראשונה, היה ממש נוח, נקי מושבים נוחים ומאוורר קטן על התקרה בנוסף לחלונות הפתוחים שהכניסה הרבה אוויר נעים. הדרך הייתה יפה מאוד, ירוקה לחלוטין, המון עצי דקל ובננות וסתם עצים ושרכים צפופים, וביניהם בתים קטנים וחנויות המופיעים פתאום מתוך הירוק האינסופי. מהצד השני היה חוף שנראה קצת יותר מזמין מזה שראינו בברוואללה, הכפר של המארחות שלנו. כאן היו חולות לבנים ועצי דקל ציוריים, אבל כמעט ולא ראינו מלונות ומסעדות על החוף ממש, כמו בחוף בסיהנוקוויל בקמבודיה או באי פויקוק בוויאטנם.
תחנת הרכבת בגול הייתה גדולה ובנויה בסגנון הבריטי, והמוני אנשים בעיקר תיירים מכל העולם ונהגי טוקטוקים המבקשים להסיע אותם למחוז חפצם מילאו אותה. נהג הטוקטוק ניסה להתמקח בגלל התיקים הכבדים שלנו, ולבסוף התפשרנו ויצאנו לדרך כשהתברר לנו שהמלון נמצא על גבעה לצד הכביש הראשי שמוליך אליו כביש צר ומתפתל. כשירדנו מהטוקטוק ראינו זוג מערבי צעיר שנסע אתנו ברכבת מהתחנה בבדוואללה. 
קיבלנו חדר גדול מאוד עם שירותים ומרפסת קטנה הצופה לחצר הירוקה ולצמרות העצים שמסביב. הייתי די רטובה ונכנסתי להתקלח ובינתיים אפי קשר שיחה עם הזוג הצעיר שהסתבר שהם הולנדים מאמסטרדם בו ומריסה. הצטרפתי לשיחה והיה ממש נחמד למצוא המון נושאים משותפים, ודעות דומות בקשר לחים ואפילו לפוליטיקה העולמית והמקומית בישראל ובהולנד. בו הוא קרימינולוג שעשה מחקרים לממשלה ולגופים ציבוריים, ומריסה מתאמת פעילות בארגוני מתנדבים הנעזרים בממשלה ובתרומות.
החלטנו לצאת לעיר ביחד והזמנו שני טוקטוקים שיקחו אותנו. גול נכבשה על ידי ההולנדים מהפורטוגלים שהתחילו להקים שם חומה וההולנדים הגדילו אותה ובנו שם עיר יפה עם בתים ״קולוניאליים״ בסגנון הרבה יותר צנוע מזה של הבריטים והעיר נשמרה היטב עד שהבריטים כבשו את סרי לאנקה ב1817.
















טווס קופץ מרפסת למרפסת


שוטטנו קצת ברחובות המרוצפים אבני דרך והבתים המעוצבים עם גגות הרעפים הישנים הכתומים שכיום רובם חנויות קצת יקרות לתיירים של בגדים, מזכרות מעוצבות, מסעדות ובתי קפה ומלונות. העיר מלאה תיירים מכל העולם והיא קצת יקרה בהתאם. אכלנו אוכל סרילאנקי טיפוסי שדמה מאוד לאוכל הודי דרומי וכמובן היו להם מנות צמחוניות בלי לשאול שאלות. בכלל בסרי לאנקה אנשים לא אוכלים הרבה בשר בקר וחזיר אלא רק תרנגולות לפעמים ובעיקר דגים ופירות ים כפי שסיפרה לנו טאריטה. 

עלינו על החומה המקיפה את העיר ונשקפת אל הים והלכנו לאורכה עד המגדלור, ישבנו לחכות לשקיעה אבל השמש היתה מוסתרת בעננים כבדים והציצה רק לרגע אדומה כדם לפני שנעלמה שוב. 





המשכנו ללכת על החומה ופגשנו את בעל הבית שלנו, נאאמל, צעיר צנום וזריז מאוד שמלבד המלון הקטן (בית מגורים עם שלושה חדרי אירוח בלבד) יש לו גם חנות קטנה לעבודות יד ומזכרות ליד החומה, ועד לפני שנה היה לו גם בר לא רחוק משם אבל חוזה השכירות נגמר והוא סגר אותו. הוא המליץ לנו ללכת לשתות ולאכול בבית החולים העתיק שהפכו אותו למרכז בילוי עם מסעדות מהודרות וברים מערביים, וקבענו להיפגש שם אחרי שיסגור. עוד שיטוט קצר בעיר היפה הזאת הוביל אותנו לבניין יפה שנקרא. השער הישן שבו מוצג שלט בהולנדית הקובע כי הממלכה ההולנדית היא שמחליטה מי ומה ייכנסו לנמל. המשכנו לבית החולים היפיפה וישבנו לשתות ולאכול על המרפסת ושוב שקענו בשיחה נעימה עד שהיה כבר מאוחר, ויצאנו לכיוון המלון ברגל וכשהרגשנו עייפים עלינו כל שני טוקטוקים שהביאו אותנו למלון והלכנו לישון.

למחרת קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר עם בו ומריסה, והחלטנו להצטרף אליהם לנסיעה קצרה למיריסה, עיר נופש בהמשך החוף הדרומי שממנה יוצאים בספינות לצפייה בלווייתנים. אחרי האכזבה בקנדה קצת היססנו, אבל ראשית בסרילנקה דבר כזה עולה הרבה פחות ולכן התסכול יהיה קטן יותר... שנית, המדריכים מדברים על זה שאין כמעט אכזבות בשנים האחרונות כי הלווייתנים בוחרים משום מה להגיע לאזור הזה בהמוניהם. שלישית, בניגוד לסירת הזודיאק בלי המעקה בקנדה, פה חיכתה לנו ספינה גדולה עם מעקה וזה הרגיע אותי. הזמנו מקום במלון במיריסה ואחרי חישובים והתלבטויות ביטלנו את רעיון הנסיעה ברכבת בגלל המרחק הקצר והמעבר מהטוקטוק לרכבת ושוב לטוקטוק ואז למלון, וגם בגלל שלוח הזמנים לא היה כל כך מתאים, והזמנו מכונית לארבעתנו למיריסה. 
לפני כן הלכנו שוב לעיר, הסתובבנו ברחובות היפים ועצרנו באיזו מסעדה די מפונפנת שהייתה גם חנות מאוד יוקרתית למזכרות ועבודות אמנותיות פסבדו אותנטיות. עלינו למעלה הייתה מרפסת שממנה אפשר היה להשקיף על החומה והמגדלור ועל חלק מהעיר. ישבנו שם שתינו ואכלנו עד שהגיע הזמן להתכונן לנסיעה ולפני כן ירדנו לחוף ליד המגדלור והתבוננו בתלמידי בתי הספר עם המדים הלבנים הנקיים, הבנות בשמלות וצמותיהם קשורות בסרטים בצבע תואם לעניבה, והבנים הגדולים בבגדים לבנים גם הם כולם נראים כל כך יפים כשהלבין מבליט את צבע עורם הכהה.














יצאנו לדרך ותוך כשעה הגענו למיריסה שכל האזור שלה ליד החוף מלא במלונות ובמסעדות והתיירים שרובם צעירים מערביים שבאים לחוף לגלוש ולהשתזף ובערבים לשתות ולבלות. עוד בגול ניסינו למצוא מקום יחד עם בו ומריסה אבל לא מצאנו ואחרי שהזמנו בשני מלונות מהמלון שלהם צלצלו ואמרו שיש להם מקום, אבל אנחנו כבר התחייבנו ואי אפשר היה להחזיר את הכסף. בדרך אפי ראה שהוא הזמין בטעות ליום שלמחרת וצלצל לבדוק שזה בסדר ונענה שהכל בסדר ואנחנו יכולים לבוא. חוץ מזה החברה שאצלה הזמנו מקום לשייט וצפייה בלווייתנים הודיעה להם שאין להם מקום, והם קבעו עם חברה אחרת. קבענו להיפגש בערב, ונכנסנו למלון שלנו, שהתהדר בשם אקו סקוור ריזורט והחדר היה מהודר והמקלחת בכלל מעוצבת למהדרין עם חלוקי נחל כמו שהיה במלון הנפלא בסיים ריפ, וכנראה שזה הטרנד החדש של האדריכלים בדרום מזרח אסיה...

אבל, כשהגענו הבעלים אמר שהחדר שהזמנו ב 31 דולר אינו פנוי ויש חדר טוב יותר ב 43 דולר, הוא נראה קצת נכלולי ואפי כעס ושאל מדוע לא אמרת את זה כשצלצלתי? הוא ניסה לחזור על זה אבל בלשון רפה יותר ונכנע לבסוף כשהבין שאפי לא מתכונן לוותר. אחר כך דיברנו אתו על הבוקר, היינו אמורים לצאת בשש ורבע בבוקר, וסיכמנו שנביא את התיקים שלנו למשרד עד שנחזור מהשייט, ואפי דיבר עם אשתו של בעל המלון ואמר שאנחנו משלמים על ארוחת בוקר ושאל אותה אם נוכל לקבל ארוחת בוקר בקופסא כמו שעשו לנו בסיים ריפ, אבל היא אמרה שנוכל לאכול כשנחזור. 
יצאנו לחפש את בו ומריסה על החוף בבר שבו ישבו אבל אחרי שלא מצאנו שאלנו ומישהו הראה לנו והחלטנו שזה רחוק מדי. אכלנו במסעדה קרובה מאוד למלון, אוכל סרילנקאי טעים אם כי קצת חריף.

יצאנו לסירה בטוקטוק שנשלח מהחברה ומאותו רגע הכל התנהל בצורה מאורגנת למופת. שילמנו במשרד, והובלו לסירה הגדולה שהייתה בה קומה ראשונה עם כיסאות וקומה שנייה עם מיזרונים על הרצפה אבל אפשר היה לראות הרבה יותר טוב והייתה שם רוח נעימה וקרירה. מיד כשיצאנו לדרך קיבלנו הרצאה מקיפה על הלווייתנים הכחולים ועל הסכנות שלהן הם נחשפים ולכן הם נכחדים. אפשר לראות אותם בהרבה מאוד מקומות בעולם כי הם נודדים, אבל בסרי לנקה הם ממש גרים ואפשר לראות אותם כל השנה. הוא הראה תמונות שלהם ושל הלווייתנים האחרים שאולי נראה והדגיש שבשבילם כל יום הוא יום חדש, והם אף פעם לא יודעים מה יראו, ואפילו סיפר שיכולים לעבור שבעה ימים בלי שיראו לוויתן. משפחתו הייתה משפחה של דייגים שאחרי 2008 כשגילו את נוכחותם הקבועה של הלווייתנים בסרי לנקה התחילה להפעיל את הסיורים האלה. כולם יצאו קודם למסעי דייג כדי ללמד אותם על הים והדגים ורק אחר כך הפכו למדריכים וצוות של ספינת הלווייתנים. רג׳ה דיבר גם על המודעות הסביבתית של החברה שמקפידה לא לפתות את הלווייתנים באוכל או חומרים אסורים אחרים, משתדלת לא לזהם ואפילו בקבוקי השתייה הריקים ממוחזרים על ידי עובדי הניקיון שמרוויחים ממכירתם עוד כסף.
עלינו למעלה וההפלגה הייתה מאוד נעימה, הים היה די שקט, השמיים בהירים והרוח נעימה. שטנו כשעתיים עד למקום בו אמורים להיות הלווייתנים ולפתע ראינו דולפינים מקפצים קרוב אלינו ולספינות דומות אחרות שהיו לידינו. המשכנו ואז ראינו את הלוויתן הראשון, כל כך גדול שאי אפשר לראות את כולו, קודם כל רואים את השפריץ של הרדים היוצאים ואז רואים את הראש שנכנס מיד למים, ואז את החלק המרכזי של הגוף ולבסוף את הזנב ומכיוון שהיינו ברי מזל ראינו גם את הזנב מתרומם כשהוא יורד למים. אחר כך ראינו מרחוק שני ״ממטרות״ של לוויתנים אבל כשהתקרבנו הם צללו ונעלמו. ואז ראינו לווייתן מיד מתחת לפני המים, כמעט מעליהם, שוכב בשלווה וגופו הענק נראה ברור בייחוד אחרי שהתקרבנו בשקט. בהדרכה בתחילת השייט הזהירו אותנו לא לצעוק כדי לא להפחיד את הלווייתנים ולכן כל מה שיכולתי לעשות היה ׳לצעוק בלחש׳ עם המון אוויר שנכנס לגרון...





מאחור רואים את הזנב - את זה כולם שואפים לצלם 


זה באמת היה מראה מפעים, התבוננות בתופעת טבע מרהיבה ומושלמת בעוצמה השקטה שלה.הצוות עצמו צילם גם כן ותוכלו לראות את התמונות אם אפי לא יהיה מרוצה ממה שהוא צילם.
בכלל ההפלגה הייתה נעימה למרות שכל פעם שעצרנו וחיכינו הגלים נדנדו את הסירה די חזק, אבל זה לא היה מפחיד ולא גרם למחלת ים לי או למישהו אחר מהנוסעים. לידינו ישב הודי צעיר שחי בסינגפור ומיד הקשרה שיחה לבבית בינו ובין אפי שנדהם לבקר בסינגפור בכל שנה לרגל עבודתו בשנים האחרונות. שמו הארי והוא מטמין נאדו ולמד הנדסה בצ׳נאיי ובסינגפור. היה נחמד לדבר אתו על המסע שלנו ועל חייו, עבודתו באבו דאבי והשידוך שהמשפחה מארגנת לו...
בגלל שהיינו כל כך ברי מזל חזרנו מוקדם, ויכולנו לחזור למלון כדי לאכול משהו לפני הנסיעה. אבל בעל המלון היה ממש אנטיפט ואמר שכבר גמרו את ארוחת הבוקר ואין שום דבר. הוא גם הגזים באורך הנסיעה לטיסה שרצינו לעשות מיד אחרי האוכל, כפי שהתברר לנו אחר כך כדי לפתות אותנו לנסוע במכונית שיארגן לנו. זה היה קצת מרגיז אבל אמרנו לעצמנו: ״אותו לטריפאדוויזר!״ ויצאנו למסעדה הקרובה לארוחה קלה ומשביעה. לא הספקנו להגיע לכביש הראשי ומצאנו טוקטוק שלקח אותנו לתחנת האוטובוס ואחרי שהתיקים הגדולים הועמסו על הבגאז׳ שבאחורי האוטובוס עלינו ויצאנו לדרך. זו הייתה הנסיעה הארוכה הראשונה שלנו בתחבורה ציבורית בסרילנקה, והופתענו לטובה. האוטובוס היה נקי ובמצב טוב, אנשים עלו וירדו בדרך כמעט בלי שהאוטובוס ייעצר כמו בהודו (זה היה הדמיון היחידי, כל הש,אר היה הרבה יותר טוב...) הכרטיסן תמרן בין האנשים שעמדו ומכר את הכרטיסים בזריזות. האוטובוס נסע במהירות ועקף כל רכב שהיה לפניו כאילו הוא אופנוע קטן... וחוץ מעצירה אחת קצרה בתחנה אמיתית נסענו בלי הפסקה והגענו אחרי כשעתיים וחצי ולא ארבע כמו שטען בעל הבית ונהג הטוקטוק. הדרך הייתה מאוד ירוקה ויפה, עברנו בין כפרים ועיירות קטנות, המון גסטהאוזים ומסעדות לתיירים ותיירים צעירים עם גלשנים בידיהם נראו חוזרים מהחופים או יושבים במסעדות ובבתי הקפה.

3 תגובות:

אלישבע רוזנבוים אמר/ה...

טוב לשמוע מכם שוב! תיאור מעניין וטוב נותן הרגשה שאנחנו כמעט מטיילים אתכם. באזכרה לגדי מורן פגשנו את כל המשפחה ואת יורם יבור. כולם נחמדים מאוד במיוחד אסתרקה. המשך מעניין וטוב ומעשיר ומרגיע.
אלישבע

Ziva Zur אמר/ה...

איזה כיף זה לראות לווייתנים, נכון? מרגש מאד.
אני שמחה שפגשתם את צ'יטרה ורדיקה, זה נחמד שמישהו מקבל את פניכם בשדה התעופה ועוזר ברגעים הראשונים להתמצא.
המשך טיול נעים בסרילנקה ולאן ממשיכים הלאה?

אנונימי אמר/ה...

כמה חוויות והתוודעות לעולם לא מוכר. תודה על השיתוף. מתגעגעת. אלה