7-11.11 עוד גשם בפונדיצ'רי, טיפת שמש וביקור באורוויל

הגשם המשיך לרדת עוד ועוד וכבר התחיל להיות מחניק בחדר, ונמאס להרטיב מחדש כל פעם את הסנדלים בשלוליות הענקיות ולסבול מהריח של הגומי הרטוב...
ביום רביעי בלילה החמישי שלנו בפונדיצ'רי, התעוררתי עם כאב גרון נוראי ולא הצלחתי להירדם גם אחרי שלקחתי כדור, והתחלתי גם להשתעל ולהרגיש לא טוב. אבל בבוקר השמש זרחה סוף סוף והחלטנו לנסוע בסיור המאורגן של האשראם לאוראוויל, שעליו שמענו יום קודם במרכז המבקרים הגדול והמפואר בנוסח שנות השישים. ידעתי שאני חולה, אבל היה לי חבל על יום השמש היבש הנדיר, שמי יודע אם יחזור ובכלל – לשם מה חיכינו כל כך הרבה זמן לשמש?
נסענו באוטובוס של האשראם כבר מהמלון, וראינו את העיר בשמש, ובאמת יש בה חן מסויים בחלק הצרפתי. אבל אין איזור תיירות ברור שבו מתפנקים ומסתובבים כמו במקומות אחרים שבהם היינו.
האוטובוס התמלא בתיירים הודים בני המעמד הבינוני, חלקם משפחות עם ילדים, ועוד זוג צרפתי צעיר.
המדריך דיבר אנגלית שוטפת, אבל ירה אותה בצרורות במבטא הודי בלתי נסבל עם המצאות כמו "טאנטי" (twenty) או כמובן "גאמנט" (government) ועוד כיוצא בזה, עד שהתייאשנו מלנסות להבין אותו, ונדמה לי שגם הזוג הצרפתי הרים ידיים. אבל שאר הנוסעים ההודים שתו בצמא את דבריו והתחשק לי לומר להם שהם לא צריכים לדבר אנגלית בשבילנו, אבל פתאום הבנתי שאם התיירים לא מטאמיל נאדו הם זקוקים לאנגלית לא פחות מאתנו...
הגענו למתחם של אוראוויל וראינו בתים בודדים, או קבוצות בתים הסגורים בגדר ושער גדול, עם שמות שונים, בהתאם לעיסוקים החקלאיים או התעשייתיים השונים. הכל נראה מאוד נכון ומתקדם, אבל בין הבתים והחצרות הגדולות המגודרות האלה היו כפרים של המקומיים, ובהם היו ערימות אשפה ברחובות כמו בכל מקום אחר... זה נראה די פטטי לעסוק במחקר לשיפור איכות הסביבה, מיחזור או בגידולים חקלאיים נוחים לסביבה וכו' בעוד האשפה נערמת מול האף של אנשי אוראוויל, למרות הכוונות הטובות שלהם.
לבתים ולחוות לא נכנסנו, אלא למרכז המבקרים שבו ראינו סרט על המקום ועל האמא שייסדה אותו והשפיעה עליו מרוחה. אחר כך הכלנו ברגל דרך החורשות היפות למקדש שלהם, שבנוי לפי עקרונות "ניו-אייג'יים" של קריסטלים, וכיווני שמש וכל מיני דברים כאלה. כבר כמה שנים שמשפצים אותו ואי אפשר להיכנס אליו, אלא לשבת מולו ולהתבונן בכיעור שלו, שניכר גם כשהעיגול הענק מוקף פיגומים. (ראו תמונות) המדריך המשיך להסביר ב"אנגלוהודית" שלו, ואנחנו כבר ישבנו בעיניים משוטטות וחיכינו מאוכזבים לסוף. המדריך ראה שאנחנו לא מקשיבים, ואחרי ההסבר שאל אותנו אם אנחנו מתאילנד (!!!) כששאלנו אתו למה, ענה: כי לפעמים אנשים שבאים מארצות כאלה לא יודעים אנגלית... צחקנו וחשבנו מה היה אומר לו היה מבין שהסיבה שאנחנו לא מבינים אותו היא דווקא שאנחנו כן יודעים אנגלית...
בדרך חזרה עוד עצרנו במקדש עתיק, שהיה בו פסל של האל הקוף האנומן מאבן אחת שחורה בגובה מאה מטרים ובמשקל מאה טון, שבעיני מארגני הסיור היה חשוב מספיק, למרות שהמקדש כולו עדיין לא גמור והוא מוקף פיגומים, ובכל מקום אחר בעולם לא היו מרשים להיכנס למקום בלי קסדות פלסטיק...
כשירדנו מהאוטובוס בפונדיצ'רי, כבר הרגשתי מאוד לא טוב והיה לי ממש קר, למרות שהיה די חם. חזרנו למלון ושקעתי בשינה טרופה, שמדי פעם התעוררתי ממנה בכאבים במקומות שונים בגוף. לבסוף החלטנו לחפש מרפאה, ולראות מה אפשר לעשות. אנשי המלון שלחו אותנו למרפאה בעיר, ושם הובילו אותנו למין חדרון קטנטן שבו ישב הרופא, ליד שולחן אבל בעצם התבונן הצידה למכשיר טלוויזיה שבו שודר משחק קריקט. מאחוריו ישב בחור צעיר, וכתב כל מיני דברים במחשב ומדי פעם הדפיס אותם. חוץ מהם היה בחדר עוד מישהו שלא הבנתי מה עשה שם, ומדי פעם נכנס מישהו אחר ודיבר עם הרופא. בקיצור, ממש אווירה של בדיקה רפואית אינטימית ויסודית... הרופא הזמין אותי להיכנס לחדר הקטן שהיה קר בגלל המיזוג שפעל בעוז, שאל מה כואב לי, וניסה להסתכל בגרון שלי בעזרת פנס שהפסיק לעבוד מדי רגע, והוא טלטל אותו והדליק אותו מחדש... לדעתי לא ראה כלום מפני שקשה מאוד להתבונן בגרון שלי ואני כמעט מקיאה כשמישהו מצליח, אבל הוא הרכיב את הסטאטוסקופ והקשיב ומישש את הבלוטות ופסק: שום דבר רציני, קחי אקמול ואנטי ביוטיקה לגרון והכל יהיה בסדר.
אחרי החוויה המוזרה הזאת חזרנו למלון והלכנו לישון, אך המשכתי להרגיש רע ולמחרת שכבתי כל היום, בלי תיאבון ובלי כוח וחיכיתי שהכל ייגמר. בערב אפי הלך לאינטרנט ולחפש משהו להביא למלון לאכול ופגש את ירון ואלית החמודים שעזבנו ביום באחרון בוארקלה. הם השתכנו במלון בעיר ההודית ולא היו מרוצים ממנו ובכלל לא התלהבו מפונדיצ'רי. אפי קבע אתם להיפגש במלון שלנו ולבדוק אם הם יכולים לעבור אליו, אבל התברר שאסור לארח בחדרים ולכן נפגש אתם ב'חדר האירוח', ושם הגיע פתאום עוד זוג ישראלי מבוגר מאתנו, משה ונוגה, שנתקלנו בהם כבר בוארקלה.
אנשי האשרם שהיו לא נחמדים ונוקשים בתקנות שלהם כל הזמן, (למשל: יצאנו לרופא בשעה 9.30 בערב וסוגרים את השער ב- 10.30 והם לא הבטיחו להחזיק אותו פתוח בשבילנו, אף על פי שנראיתי די אומללה, לא נתנו לאלית וירון להכנס ונאלצנו לפגוש אותם ב"חדר ארוח" בכניסה לגסט-האוז) הם גם לא הבטיחו לירון ואלית חדרים במחיר הזול יותר ולא גילו רצון טוב. משה ונגה שאלו אם אנחנו רוצים להתחלק אתם במונית למאמאליפוראם, וכיוון שתכננו לנסוע בין כה וכה ולקחת מונית אם לא ארגיש טוב – שמחנו להצטרף אליהם.