4-6.11 נסיעה לפונדיצ'רי והגשם ממשיך לרדת

האוטובוס לפונדצ'רי לא יצא ב- 8.30 אלא ב- 8.50, ואנחנו חיכינו הרבה זמן בתחנה, מפני שהקדמנו להגיע בהליכה מהירה ברגל עם התרמילים, מהמלון הקרוב מאוד לתחנה. היה לנו זמן ןהתבונן באנשים ובתחנה ושמנו לב לכמה אבסורדים. שתי נשים שנראו כסבתות של שלוש ילדות קטנות לבושות בשמלות חגיגיות רחוצות ומסורקות ועם סרטים בשיער ישבו על הספסל וחיכו. הילדות היו שקטות ומחונכות והתפעלנו מהן מאוד, אבל אחר כך ראיתי את אחת הילדות כורעת באמצע התחנה בין האוטובוסים ומשתינה באדישות...
התחנה כולה, כמו רוב התחנות שראינו עד עכשיו בהודו היא תוצרת שנות השישים או השבעים עם מפרצים לאוטובוסים וספסלים לידם ושלטים המכריזים על היעד והשעות, ובתחנה הזאת היו אפילו מצגי מחשבים שהיו אמורים להראות שעות הגעה ועזיבה של אוטובוסים כמו בשדה תעופה. אבל כמובן שהמצגים היו דוממים, התחנה הייתה מלוכלכת ולא מוחזקת, השלטים בהינדית ולא נראים לעין בקלות, המידע בדלפק המודיעין שגוי, והאוטובוסים יוצאים ונכנסים למקומותיהם בתחנה כאילו הם מתחרים על נהיגה פראית ואגואיסטית, למרות הכרטיסנים והסדרנים הרבים במדים המשמימים שהסתובבו שם.
זוהי הודו, המתיימרת להיות מודרנית ומסודרת ולא מצליחה לעמוד ביומרות שלה. והשאלה שמטרידה אותי היא למה? קראתי עיתון סוף שבוע באנגלית ומצאתי כמה מאמרים העוסקים באותה שאלה, ואין להם תשובה ברורה, אך החיצים שלהם מכוונים כמובן כלפי השלטון – הבירוקרטיה והשחיתות.
בדרך נס, ראה אותנו מישהו מהנוסעים והראה לנו את האוטובוס, שעמד כמובן לא במקום שבו אמרו לנו שיעמוד, והכרטיסן שלו דווקא קרא בשם תחנת היעד שלו, כמנהג הכרטיסנים בהודו, אבל היא לא הייתה פונדיצ'רי וגם אילו הייתה – לא בטוח שהיינו מזהים את השם בדרך המיוחדת שבה 'יורים' הכרטיסנים את השם ב'צרורות', כמו ממכונת יריה...
שילמנו גם על התרמילים שהונחו מתחת לספסל ולצידו, כמנהג טאמיל נאדו, ולא כמו שראינו במדינות אחרות שהיינו בהן עד עכשיו. הדרך דמתה לדרך שעברנו יום קודם ממאדוראי לטריצ'י, והשוני היחיד היה הצפיפות הגדולה באוטובוס בחלקים מהדרך, כשהנוסעים עומדים לפעמים כמעט בין הכיסאות, והכרטיסן מאלץ אותי להתכופף כדי לא ליהתקל בו כשהוא מעביר כסף או כרטיסים לנוסעים שעלו ונדחקו בקושי במעבר.
כל הדרך היה מעונן וירד גשם שוטף, דבר שכמובן לא גרם לנהג להדליק אורות או להשתמש במגב המצויין והגדול שלו. נדמה לי שלהודים יש איזו אובססיה לא לבזבז אנרגיה, ומשום מה הם חושבים שהדלקת אורות או שימוש במגב חוסכים בדלק, ולכן אינם מנצלים כלים אלה בנסיעה.
רק ממש ליד פונדיצ'רי האירה פתאום השמש וחיממה הכל, ונכנסנו לעיר כשהיא מוארת ויפה רק בגלל זה, אחרי היומים העגמומיים שעברו עלינו. מהתחנה לקחנו ריקשה למלון וירדנו בכניסה.
המלון הוא בעצם חלק מהאשרם של סרי אאוריבנדו ושותפתו, האמא, שנמצא בעיר, ומשמש כמקום מגורים לבאים אליו, וכל מי שרוצה לגור בו. כמה מילים עליהם: אאוריבנדו היה הודי שנולד בתחילת המאה, התחנך באנגליה והגה תורה שממזגת יסודות של ההינדואיזם עם מדע, כשבמקום האלילים יש משהו שנקרא: Divine, מעין מונותיאיזם. הצטרפה אליו מירה אלפסי, יהודיה צרפתיה ממוצא מרוקאי שנקראה בפי המאמינים האמא, שהייתה כנראה אישה רבת מעללים. האמא הגדילה את התנועה שלו ופיתחה אותה, הקימה את האשרם שנמצא בעיר, ובמלון יש תמונות שלה ושל אאוריבנדו בכל חדר ובכל השטחים הציבוריים.
המלון נחמד, שוכן מול הים, עם גינה יפה ודשאים ופסלים המקשטים אותה ליד הבניין הגדול. החדרים די נזיריים, אבל גדולים ונקיים, ויש לחלקם מרפסות פרטיות הפונות אל הים, ויש מים חמים בבוקר ובערב שאפשר למלא בדלי בכל קומה ולעשות מקלחת של hot bucket.
יש כאן גם מין קפיטריה זולה מאוד, שבה אפשר לאכול בזמנים קבועים, ופעמון שנשמע כמו פעמוני בית הספר הידניים שלנו כשהיינו קטנים, מכריז על פתיחת שעת הארוחה וסיומה בכל פעם.
כשהגענו יצאנו קצת לראות את הסביבה הקרובה, אבל היינו קצת עייפים ולכן חזרנו לחדר לנוח, ובכך הפסדנו את שעות השמש היחידות שהיו בשלושת הימים האחרונים! כשרצינו לצאת כבר ירד גשם והיה מעונן ואפלולי וכך זה נמשך כמעט כל הזמן, כשלפעמים הגשם נפסק לאיזה שעה או פחות מזה.
בכל זאת יצאנו לאכול ולשוטט קצת ברובע ה'צרפתי' שנמצא ליד המלון, ולראות דרך הגשם והעננים את הבתים היפים והמסוגננים, והמסעדות והמלונות המתיימרים כולם להיות 'צרפתיים', אך לא תמיד עומדים במשימה...
אנחנו קוראים וכותבים מכתבים, אני כותבת ומנגנת ואפי מצייר ומשחק בסודוקו, וכמובן שאנחנו עושים הרבה מדיטציה ונהנים ממנה מאוד.