יום שלישי, אוקטובר 18, 2005

9.10 – 14.10 ימים אחרונים בגואה ונסיעה לקוצ'ין

הימים האחרונים בגואה עברו ברביצה על החוף החביב עלינו, שכדי לתפוס כיסאות נוח דווקא בו, נהגנו להקדים לבוא אליו, כשהעובדים עוד ניקו את הכיסאות מן הגשם של הלילה... ואז ארוחת בוקר מרנינה על החול במסעדה – מוזלי, פירות ויוגורט, וקפה טעים, ועוד ועוד פינוקים מערביים או אוכל הודי או סיני טעים שאפשר לבקש שלא יהיה חריף – ולהיענות, לשם שינוי!
מצאנו אינטרנט מהיר יחסי והעלנו את כל הבלוג של מאדיה פאראדש, נסענו לג'אודי, העיר הקרובה לתקן רצועת שעון שלי ונועם ומיכל רצו לדעת כמה עולה משלוח רגיל לארץ, כדי לשלוח כיסאות שרצו לקנות בפאלולים. במקרה זו הייתה שבת, וראינו את השוק המקומי שהזכיר את השוק של מאפוסה אבל היה יותר קטן.
במקום שאנסה לתאר את מראות פאלולים הציוריים אני מציעה שפשוט תתבוננו בתמונות ותבינו למה אנשים נתקעים שם תקופות ארוכות או חוזרים אליו שוב ושוב מדי שנה.
בכל זאת יצאנו יום אחד עם נועם ומיכל לסיור חופים בכיוון צפון. הם רצו לבדוק מלונות קרובים יותר לשדה התעופה, במקרה שיצטרכו לעזוב את אושיאניק לפני הטיסה שלהם למומביי. זאת משום שהמלון עמד להתמלא בבני המשפחה של שילה ולס, בעלי המלון, שעמדו להגיע בשבוע שאחר כך לחופשה. אנחנו רצינו לראות בדרך את המבצר הפורטוגזי העתיק באגו-דה-רמה, ולחזור לבנאולים למלון שבו השארנו את כרית המדיטציה של אפי. שכרנו את סטיב, הנהג החביב שהתיידדנו אתו כשעמית מכר לו "צמיד ארמסטרונג" צהוב, ומאז לקח אותנו למלון מדי פעם בערב.
הדרך למבצר התפתלה במדרון בין גבעות מיוערות ושדות אורז וקנה סוכר. המבצר היה מרשים מאוד, משקיף על המפרץ הקטן והסלעי שמתחתיו, ועל הסביבה כולה: גבעות ירוקות מעל ים כחול ושקט. ירדנו לקצה המדרון התלול והסלעי, והיו שם כמה בקתות נמוכות מקש שמשמשות את הדייגים. סטיב סיפר שסבא שלו גר בבקתה כזאת, עד שעבר בעקבות אמו לפאלולים.
אכלנו ארוחת בוקר פשוטה וטעימה במסעדה של נהגים בכפר, והתייבשנו קצת מהזיעה ששטפה אותנו בירידה ובעלייה על המדרון, והמשכנו לבנאולים.
בדרך ראינו פלפלי צ'ילי מונחים על הכביש לייבוש, נשים וגברים קוצרים את האורז ואולמים אותו לאלומות, פרות ועזים. סטיב סיפר שלמשפחתו יש שדה אורז גדול שמספיק להם לתצרוכת האורז השנתית שלהם. הוא בן 28 ואינו נשוי עדיין, יש לו חמישה אחים ואחות נשואה, ואילו הוא מחכה עדיין בעניין הנישואים. יש לו תוכניות לפתוח חנות לזיקוקי די-נור בפאלולים, מצרך מבוקש מאוד גם על ידי ההודים עצמם לחגים ולשמחות פרטיות, וגם על ידי התיירים בעונה כאשר יש מסיבות בכל לילה.
החוף בבנאולים היה שומם ורק דייגים שהוציאו את הדגים מהרשת נראו בו. המשכנו למלון, שפקידת החברה הממשלתית לתיירות המליצה עליו בחום כשנחתנו בשדה התעופה בגואה – ריזורט עם כל הנוחיות. אבל המקום התגלה כמלון 'הודי', ברמה גבוהה, אבל בכל זאת לא מתאים למערביים. אמנם החדרים הם סוויטות גדולות ומצויידות בכל מה שצריך, מיזוג אוויר, השירותים גדולים ויש ממש מטבח ופינת אוכל מרווחים, אבל בחדר היה ריח טחב, סיגנון הריהוט היה מזרחי מאוד, בחוץ – צפיפות גדולה מאוד של הדירות, אין כמעט גינון ולא נעים להסתובב או לשבת בחוץ, והבתים כבר עם כתמים שחורים של טחב בכל מיני מקומות. היו שם הרבה משפחות הודיות של המעמד הבינוני עם ילדים וכמו שאפי אמר: להם כל זה לא מפריע.
משם נסענו למלון שבו ישנו בלילה הראשון ומצאנו אותו במצב אחר לגמרי: החוף מסודר עם סככת מסעדה יפה, ולידה רשת הצללה לכיסאות שיזוף לנופשים. המקום היה כמעט מלא, אבל הבעלים הציעו לנו חדרים כיוון שחשבו שחזרנו לשהות שם. את כרית המדיטציה של אפי לא מצאו והחלטנו להישאר שם לרחצה קלה וארוחת צהרים ברוח הנעימה מול הים.
ראינו עוד כמה מלונות מפוארים יותר ובמצב טוב יותר, אבל המחירים שלהם היו גבוהים מאוד. וקינחנו בביקור 'אנטרופולגי' במלון מפואר ביותר בגואה כולה: אינטרקונטיננטל, שנמצא ארבעה קילומטרים מהמלון שלנו. ואז הבנו מה שתמיד ידענו: אי אפשר לאכול שתי ארוחות בוקר גם אם אתה ביל גייטס!
החדרים היו בסופו של דבר חדרים עם מרפסות די קטנות, מה כבר אפשר לשים בהם שיצדיק את המחירים והיוקרה? אבל השטח הציבורי במלון הזה באמת מדהים! מסעדה מפוארת ומעוצבת, גן ענקי ומצועצע עם שיחים גזומים בכל מיני עיצובים מקוריים, בריכה שמברכזה בר שהכיסאות שלו בתוך המים, ולידו כמובן מסעדה יפה והמון דשא וכיסאות נוח יפיפיים, המון פסלים בסגנון הודי קלאסי בכל מקום, מגרש טניס גדול ושיא השיאים שבגללו אנשים מזמינים מקום חודשים מראש בעונה: מגרש גולף ענק הפונה אל הים! אפילו לס, בעל המלון שלנו, משחק שם גולף, כמובן תמורת 'סכום סמלי'....
חזרנו לפאלולים בתחושה ש"there is no place like home", ואושיאניק והחוף המופלא של פאלולים הם הטובים ביותר! נועם ומיכל ביררו ומצאו לשמחתם שהם יכולים להישאר במלון עד יום הטיסה הפנימית שלהם למומביי, ואנחנו החלטנו לצאת במוצאי יום כיפור לקוצ'ין, ברכבת לילה שעוצרת ב-1 לפנות בוקר בתחנה הקרובה לפאלולים.
יום כיפור עבר עלינו בגשם שוטף שתפס אותנו על החוף, ואילץ אותנו לחכות במסעדה ציורית נחמדה מאוד, שבה שתינו וקראנו ספרים ביחד עם כל הנופשים האחרים שנתקעו כמונו. חזרנו למלון בהפוגה קצרה מהגשם, ונהנינו מהכנסת האורחים של נועם ומיכל כיוון שכבר החזרנו את מפתחות החדר כדי לא לשלם עבור לילה נוסף.
אחרי הארוחה המפסקת הטעימה במלון עם נועם, שצם בשביל כולנו, ירדנו לעיר. ישבנו באינטרנט והעלנו את בלוג גואה שהצטבר עד אז, אבל הניסיון לעשות שיחת מחשב עם הילדים בבית נכשל, והתאכזבנו קצת.
שארית הערב עברה בשיחה נעימה עם בחורות ישראליות שפגשנו במסעדה בגשם, ונתקלנו בהן שוב בפיצריה האיטלקית האמיתית היחידה בפאלולים שבה אכלנו הפעם דווקא עוגות...
סטיב לקח אותנו לתחנות הרכבת כשעה וחצי לפני הזמן, משום שחששנו לקבוע מאוחר יותר וגם לא ידענו מה לעשות בשעה כל כך מאוחרת בעיר כשאין לנו כבר חדר. למעשה זה היה הדבר הנכון לעשות כפי שהתברר מסיפורו של זוג אנגלי צעיר, שכנים שלנו במלון שרצו לנסוע באותה רכבת בלילה הקודם. הם שמרו על החדר, ונשארו בו עד 12 בערך אבל האוטוריקשה שהזמינו דרך בעלי המלון לקחת אותם לרכבת לא הגיעה, והם חזרו חפויי ראש לחדר. למזלם ההזמנה לחדר שלהם למחרת בוטלה, וכך יכלו להישאר עוד לילה. הפעם הם נסעו אתנו במכונית של סטיב וחיכו אתנו בתחנה, לרכבת שכמובן איחרה בארבעים דקות...

אין תגובות: