5.10 – 8.10 רביצה בפאלולים ושייט דולפינים

הימים הבאים עברו בשיגרה מתוקה של הליכה לים דרך כפר הדייגים, ומעבר סודי דרך פתח צר בסלעים וחציית נחל שמצאנו בעצמנו, בילוי בים ואכילה על כיסאות הנוח, שיטוט בחנויות ברחוב הראשי ובדיקת המסעדות שלו. בוקר אחד פנה אלינו אחד הדייגים ושאל אם אנחנו רוצים לצאת לשיט דולפינים – והוא הבטיח שאם לא נראה דולפינים נקבל את הכסף בחזרה. אחרי משא ומתן קצר הסכמנו על המחיר, וקבענו לצאת למחרת מוקדם בבוקר, לפני החום הגדול.
ההתחלה לא בישרה טובות, מפני שנאלצנו לעזור לו לדחוף את הסירה מהיבשה לים, ואז כשעלינו על הסירה, המנוע לא נדלק והוא התחיל לתקן את החוטים ולחתוך, וביקש דייג אחר שיבוא לעזרתו. לבסוף, כמו תמיד בהודו, באורח פלא הכל הסתדר, ואנחנו יצאנו לדרך כשהחשדנות הטבעית שלנו אחרי סיפור המכונית בלי הדלק גורמת לנו לספקנות גדולה שנגיע למקום הדולפינים.
שטנו במשך כחצי שעה ואז ראינו מרחוק את הדולפינים הראשונים, מתרוממים מעט מעל המים ונעלמים שוב בתוכם. ואז, במשך כשעה וחצי שנגמרה בעיקר מפני שהדס הרגישה מחלת ים קלה, ראינו במרחקים שונים דולפינים אפורים או שחורים, מתרוממים מעל המים וצוללים לתוכם כשהזנב נעלם, לבד או בזוגות, בקבוצה או מפוזרים. מדי פעם הדייג התניע את המנוע והתקרב לעוד קבוצה או לאותה קבוצה שפשוט שינתה מסלול, ונעצר, ואנחנו ניסינו להיות שקטים ככל האפשר כדי לא להבריח אותם. הם היו פשוט יפיפיים ואציליים, והצלחנו ברגעי השקט אפילו לשמוע את הקעקוע המשונה שלהם. ושוב, כמו כשראינו את הנמרים בקורבט, אין שום דמיון בין התבוננות בדולפינים בגן חיות או בהופעה, ובין צפייה בחיות המופלאות האלה בטבע. הרגשתי כמו זרה המציצה לתוך הבית הפרטי של מישהו ומקווה שיקבל זאת בהבנה...
הדס ועמית החליטו לנסוע לחוף שנקרא קאנדולים, צפונית לשדה התעופה, כיוון שנשארו להם רק עוד ארבעה לילות והם רצו לחוות עוד מקום בגואה. נפרדנו מהם בחיבוקים, אבל בידיעה שהפעם הפרידה תהיה קצרה יותר מהקודמת, רק ארבעה חודשים! נשארנו עם נועם ומיכל במלון בלי תאריך עזיבה מוגדר.