2.9 נסיעה לבאגו ולינה בטאנגו

למחרת קמנו מוקדם לארוחת בוקר מפוארת ומסודרת בנוסח מערבי, כששני עובדים מכרכרים סביבנו בחיוך אדיב. מהמרפסת ראינו פלג משכשך שיצא מהאגם, שהבתים ובקתות הקש בנויים ממש בצמוד אליו. ליד המלון עצמו היו בקתות קש וצריפים, והחיים התנהלו לידם בחוץ: גבר מתרחץ עם הלונגי ומחליף אותו בסוף לאחד יבש, ילדים מקלפים שעועית לארוחת הבוקר, אישה מכבסת, אישה אחרת מבשלת על אש – הכל בלב עצים ושיחים ולכן אולי לא נראה כעוני מחפיר אלא כחיים בחיק הטבע.

יצאנו לכיוון באגו והאתר הראשון שעצרנו בו היה בית קברות בריטי ממלחמת העולם השניה, עצום בגודלו ומרשים מאוד בטיפוח של הגנים והקברים עצמם. מצאנו קבר של חייל יהודי – רופא בחיל הרפואה, וקברים רבים של מוסלמים, מהבריגדה הבנגאלית.
עצרנו בכפר שמתמחה ביצור כדים, וכמוצר לוואי הם מוכרים גם מין נבטי במבוק ועקרבים שחורים מתים ומשומרים באלכוהול. מסתבר שהסינים, שמרבים לעשות עסקים במינאמר אוהבים מאוד לקנות את זה.
חשוב לציין שכמעט כל הנשים והילדים במינאמר, וגם חלק מהגברים מורחים על פניהם משחה לבנה, עשויה מעץ מקומי שמגינה על העור מהשמש וממחלות עור, כך שהם נראים כל הזמן כאילו הם מאופרים בצורה מוזגמת. כך היה בעיר, וכך גם בכל מקום שהיינו בו.
עצרנו בחוות ברווזים ענקית המנוהלת בצורה קואופרטיבית ודי מודרנית, ליד הנחל, עם משטחי מחיה גדולים מרושתים שנפתחים לנהר בבוקר, ולמקום דגירת הביצים בערב. לתוספת גידלו גם חזירה שילדה כמה חזירונים קטנים ודי חמודים. ייתכן שזה שריד מימי היחסים הטובים עם ישראל כשבורמזים רבים השתלמו בישראל בחקלאות וקואופרציה, כפי שאני זוכרת מילדותי.
הדרך הייתה עמוסה באופניים ובאופני ריקשה המיוחדים לבורמה, שבהם שני נוסעים יושבים לצד הנהג "גב אל גב", ולפעמים האופניים עמוסים עד לגובה כפול בסלי קש גדולים, עד שלא רואים את הנהג.
בבאגו ראינו פגודה של ארבע הבודהות שוב מבחוץ, לפי המלצת אואנג מינג החמוד שדואג כל הזמן שלא נשלם יותר מדי על מקומות שלא חשובים מספיק. ושם התחיל פתאום גשם נוראי: "cuts and dogs" כמו שהאנגלים קוראים לגשם כזה. ילדה כבת עשר, רוכלת פיקחית שמוכרת מחרוזות ליד המקדש, רצה למכונית והביאה לנו את המטריה המפוארת שקנינו במנאלי לכבוד הנסיעה לבורמה וסוף סוף הוכיחה את עצמה והגנה על שנינו בדרך למכונית.
נתקלנו בתופעה של רוכלות ילדות ליד המקדשים, בהרבה מקומות, והן תמיד חמודות ולפעמים פיקחיות מאוד ומדברות אנגלית טובה. ראינו גם את מקדש הבודהה השוכב, שוב מבחוץ, ולידו מצאנו עוד בודהה שוכב, הגדול בעולם, אך הוא עדיין בשלבי הכנה, ואיננו צבוע בזהב.
עצרנו במקדש שבכניסה שלו יש אולם קטן ובו פסלי רוחות מקומיות, שבו מנהלים לעתים טקסי ריקוד עם הרוחות. חמדה ויעקוב שכתבו את הבלוג "מיקרו-קוסמוס", סיפרו על ריקוד כזה שראו שבו הרקדן המגלם את הרוח נכנס לטראנס, ומתנהג בצורה פראית ומדהימה. אבל לנו לא היה מזל כזה, והסתפקנו במשפחה שבאה בבגדים חגיגיים לחגוג איזה אירוע משפחתי, וישבה לפני פסלי הרוחות והקשיבה לפסוקים שדקלם אדם שתפקד כמתווך בינה ובין הרוח, אחרי שנתנה מנחות ופרחים לפסלים. האמונה העממית הזאת מתקיימת לצד הבודהיזם בהרבה מקדשים, והנזירים אינם מפריעים לטקסים האלה שנערכים כמעט בתוך המקדשים.
עברנו באיזור שבו גרים הרבה מאוד הודים שהגיעו למינאמר עם האנגלים לפני העצמאות, ומאז יושבים שם, די מבודדים בתוך עצמם, כשהנשים אפילו לא מדברות היטב מינאמרית לפי דברי אאונג מינג. היה מוזר לראות פתאום נשים לובשות סארי צבעוני מהלכות ליד הכביש או נוסעות בריקשות ובעגלות.
הנסיעה הארוכה נמשכה עד שהגענו לבאגו בחשיכה, ושוב ישנו במלון נחמד, נקי ומסודר, עם מיזוג אוויר ומקלחת חמה וטלוויזיה שקלטה את הבי.בי.סי.