אוסטרליה - משפחה, עיר,טבע

התכוננו לטיסות לאוסטרליה כמו שפעם התכוננו לשייט מאירופה לאוסטרליה: מסע מפרך חוצה עולמות. המסע שלנו כלל טיסה קצרה למיאמי, לינה במיאמי וטיסה בינונית, חמש שעות, לאל. איי, וטיסה ארוכה, חמש עשרה שעות וחצי, למלבורן. אז ככה: הטיסה הקצרה של השעה וחצי ממקסיקו נגמרה בשעתיים וחצי (!) של עמידה בתור לבדיקת דרכונים האמריקאית, שהייתה כולה בדיקה טכנולוגית: סריקת כף יד ועיניים, וכמובן שסריקה של הדרכון. לא ברור לי לשם מה צריך בכלל את פקידי ההגירה חמורי הסבר, שכמעט לא מסתכלים על הנוסעים ופשוט רואים את תוצאות הסריקה במחשב. גם היציאה מארה״ב הייתה קשה. הוויזה שלנו לאוסטרליה הייתה וירטואלית, ואף על פי שהיה לנו אישור במייל עליה, היה צריך למצוא מישהו שיתקשר למערכת האוסטרלית ויוודע את תקפותה, ואנשי אמריקן איירליין היו לא נחמדים בלשון המעטה... כשכבר עלינו למטוס, ברגע האחרון לקחו את כל המזוודות הקטנות והורידו אות לבטן המטוס, והסבירו לנו שנקבל אותם ביעד הסופי שלנו: מלבורן. מכיוון שבאל. איי. היו צפויות לנו שבע שעות ארוכות, רצינו את כל אביזרי העברת הזמן שלנו, ספרים וטאבלטים אתנו. אחרי תחינות וכעסים התרצו ואמרו שנוכל לקבלה עם המזוודות באל. איי. כמובן שכשנכנסנו למטוס ראינו שהיה מספיק מקום למזוודה שלנו בלי מאמץ מיוחד...  חמש שעות טיסה בלי אוכל, הוציאו לי את כל החשק לטוס עם החברה הזאת לנצח.

שבע שעות נעימות עברו עלינו בשדה התעופה המהודר והמרווח על כורסאות נוחות, וסוף סוף עלינו למטוס של קוונטס, חברת התעופה האוסטרלית, ומיד הרגשנו בבית: החיוכים והברכות במבטא האוסטרלי של הצוות, האוכל השתייה והנשנושים שניתנו בשפע, ומבחר הסרטים הטובים - ללא ספק חוויה מתקנת שהכניסה אותנו לאווירה האוסטרלית הנינוחה והלבבית. גם בדיקת הדרכונים הייתה יעילה ומהירה ושוב עם חיוכים ובדיחות הדעת של אנשי ההגירה.

הפגישה המרגשת עם המשפחה נמשכה בטקסים מרגשים לא פחות: מסיבת סיום של הנכדה הגדולה שסיימה את הגן ועומדת להתחיל ללמוד בבית הספר בפברואר, ומסיבת סיום שנה בגן של הקטנה בת השלוש, ואנחנו מצלמים הכל כמו כל סבא וסבתא גאים...

אחרי חמישה ימים של התאקלמות והתאוששות יצאנו להפלגה הארוכה, תשע עד עשר שעות, לטאסמניה במעבורת ענקית ומפנקת: מרחבים אינסופיים, קירות שקופים שדרכם נשקף הים והאור בכל הקומות. מסעדות וטלוויזיות עם חדשות ומוזיקה, זמר למסעדת המבוגרים, קוסם/להטוטן לילדים ומאפרת שמכסה את פרצופיהם בציורים צבעוניים, משחקי וידיאו וכל צורות הישיבה האפשריות: כורסאות, ספות, כיסאות, שטיחים רכים וכו׳.

לתשע השעות של השייט יש להוסיף שעתיים במכונית עד העליה למעבורת ואת השעה שחיכינו עד שירדנו מהספינה. למרות הכל היינו די מותשים וצנחנו בלי לשים לב למקום בו היינו בבקתה קטנטנה באתר נופש בעיר הנמל דוונפורט.

הבוקר האיר ויצאנו לטיול קצר בחוף שליד הבקתה, וראינו את מעבורת הבוקר חוצה את המפרץ בדרכה למלבורן.

היעד הראשון שלנו היה העיר העתיקה והיפה אם כי מצועצעת מעט, לאונקסטון.

לאחר שיטוט קצר וארוחת צהריים בעיר, נסענו לחוף הנהר כדי ללכת ברגל לcataract gorge, האטרקציה העיקרית שלה. כשהגענו לכניסה לשביל המוביל אל המקום עצר אותנו אוסטרלי גדול ממדים ובקול סמכותי אך בחביבות הסביר שיש שריפה ביער על השביל המוליך לגורג׳, והדרך היחידה להגיע לשם היא במכונית. עכשיו הבנו מדוע המסוק שראינו יורד בכל פעם לנהר וממלא מים וטס למקום כלשהו ומיד חוזר, דבר שנראה לנו מוזר כי לא ראינו עשן.

מכיוון שהתחיל להיות חם זו לא הייתה גזירה קשה כל כך, ובקלות רבה הגענו למגרש החניה שביל סלול הוליך ממנו אל הגורג׳. לא הייתי מוכנה ליופי של המקום: בין העצים נשקף אגם בתחתית המדרון והדרך אליו עברה בין עצים ושיחים ואפילו נטיעות של עצים חדשים בחלק מהמדרון. בכלל, קשה לקרוא למקום הזה אתר  טבע: מפל קטן ומעליו גשר בגובה השביל, ומהצד השני שלו אגם קטן מוקף דשא מצד אחד ומדרונות מיוערים מצדו האחר. וליד האגם: ברכת שחייה די גדולה הפתוחה לכל. מעלינו עברו מושבי רכבל ובהם אנשים, ועל המדרון ליד המסעדה אפשר היה לעלות עד הפסגה בקרון מונורייל סגור בהפעלה עצמית ובחינם. ובכל זאת, הטבע היה שם בסלעים הבזלתיים הענקיים, ביער ובהרים הגבוהים מסביב לאגם, והשילוב בין הבנוי והטבעי היה מענג.

טעות של בעלת המוטל/מלון דירות שנתנה לנו מפתח של חדר מאוכלס, (למזלנו הדיירים לא היו בו כשנכנסנו) שדרגה אותנו לדירה ענקית הצופה אל הנהר היפה. גם משולחן האוכל, חלון המטבח, וחדרי השנה נשקף אותו נוף נפלא של הנהר עם הסירות הקטנות והברווזים, ממש תמונת נוף אנגלי טיפוסי של הצייר טרנר.

למחרת הסתובבנו ברחבי עמק תמר וצילמנו וראינו את הנהר מכל זוית אפשרית, בעיקר מלמעלה, הודות לסביבה ההררית הירוקה. קטפנו תותי שדה ותותי בר בחווה המוכרת כך את רוב היבול שלה, ועלינו למגדלור מעל המקום בו הנהר נשפך אל הים, ושם ראינו על הסלעים ליד החוף חבורה של פינגווינים מתייבשת בשמש.

בצער עזבנו את לאונקסטון ביום חג המולד עצמו, מצויידים בסנדוויצ׳ים מאחר שהאוסטרלים, כמו האנגלים יושבים בבית בחג המולד והכל, אבל ממש הכל סגור, כמו ביום כיפור אבל עם מכוניות (מעטות, רק תיירים כמונו) בכבישים.

בדרך להובארט עצרנו בקמבלטאון, עיירה שיש בה גשר עתיק (בן מאתיים שנה) שנבנה על ידי האסירים במו ידיהם על אדמה יבשה ולאחר מכן הם היטו את הנהר כדי שיעבור מתחתיו... לידו יש שביל לבנים אדומות המוקדש לאסירים שעל כל אחת מהן רשום שם האסיר, על מה נאסר ובאיזה אניה הגיע ומתי. זו מחווה מרגשת לאסירים שבנו כל כך הרבה באוסטרליה ובטסמניה, ושהם למעשה האבות המייסדים של המדינה הזאת.

מכאן והלאה עצרנו בעיקר כדי לאוורר את הנכדות מהישיבה הממושכת במכונית ולאפשר להן לשחק במתקני משחקים מזדמנים. הנוף נע בין שפלה צהובה די משעממת, ובה פרות וכבשים מכרסמים את החציר שנשאר בשדות, ובין מדרונות ירוקים שבהם נשקף מדי פעם הים הכחול מאוד אך גם סוער מאוד, ועל חוף נשבה רוח חזקה שהבריחה אותנו למכונית אחרי זמן קצר.

הרוח הקרירה על החוף הייתה שונה מאוד ממזג האוויר שקיבל אותנו בהובארט, בירת טסמניה: חום נוראי ורוח מדברית יבשה. הבקתה הייתה חמה ולצערנו לא מצאנו מזגן אלא מאוורר אחד, והיינו די מאוכזבים. כבר בימים הראשונים שלנו באי, הייתה טאסמניה ה״קרה״ חמה להפתעתנו. וביום בו הגענו להובארט היה חם מאוד, ובמדינת ויקטוריה שבה נמצאת מלבורן השתוללו שריפות ועיירות פונו מיושביהם, דווקא ביום של חג המולד בו נוהגים האוסטרלים לבלות בחיק המשפחה בזלילת שוק חזיר שמן ועסיסי.

במהלך הלילה ירדו הטמפרטורות והתחיל לרדת גשם שנמשך גם בבוקר עד אחרי הצהריים. אבל לא נבהלנו ויצאנו לשוק השבת המפורסם של הובארט, שמתרחש בחוץ, בדוכנים מכוסים ברזנטים ובו מוצרי איכרים ומעשי אומנות נוסח שוק נחלת בנימין והמחירים בו שערורייתיים. היה רטוב וקר וישבנו הרבה זמן בבית קפה ואחרי הליכה בשוק שוב התנחלנו בפאב שהגיש מאכלים מחממים ועתירי קלוריות. המוזיאון של העיר הוא למעשה המוזיאון של טאסמניה כולה, ובו תיאורים מחיי הילידים לפני בוא הבריטים, סיפור הטבח האכזרי שנעשה בהם והשרידים שהוגלו ו״בויתו״ על ידי הכובשים הבריטים, ולבסוף התפתחות הטכנולוגיה באי וכמובן חללי מלחמות העולם בני האי. למזלנו הייתה פעילות נחמדה מאוד לילדים בחלק האמנותי של המוזיאון והנכדות היו מוקסמות ומאושרות. הגשם נפסק והצלחנו לטייל על חלק מהמזח הגדול שבו התכוננו לסיום מירוץ היאכטות המפורסם סידני-הובארט ולפסטיבל אוכל בהאנגר עצום, ונהנינו מהנמל שבו מלבד היאכטות יש כמה סירות מפרש עתיקות במצב מצויין, שעושים בהם סיורים היסטוריים.

למחרת נסענו לכיוון מערב להתחלת האזור הפראי יותר של טסמניה שבו אין בכלל יישובים וכולו שמורות טבע ענקיות.

היעד שלנו היה airwalk הבנוי בתוך יער צפוף מאוד ויש בו גם מסלולי הליכה קצרים וארוכים. הנסיעה אל האתר בעצמה הייתה חוויה מרגשת כשהיער הצפוף מאוד על המדרונות לצדי הכביש מלווה אותנו כל הזמן.

ההליכה מעל העצים הגבוהים מאוד שרק מעטים הזדקרו מעל הגשר, ומראה התהום הירוקה מתחתינו הייתה חוויה מהנה ומרגשת מאוד, ובשבילי העובדה שלא פחדתי כמעט הייתה הפתעה נעימה! הכל פרח והיו ריחות נעימים ואפילו הקטע (הקצר, למזלי) שהיה כולו באוויר מעל הנהר היה יפה. מסלול הליכה לא ארוך מדי ביער אלונים השלים את היום הנעים הזה.

בילינו יום בעיר עצמה, החל בבית סוהר לנשים שלא נשאר ממנו הרבה, ובעיקר היו בו אבנים שסימנו את החדרים וקצת שחזורים של נשים, צאצאיות של האסירות שתפרו וסרגו בגדים כמו שעשו אמהות אמהותיהן.

אחר כך היינו בגן הבוטני של העיר,

ואז נסענו למזח בו נפתח באותו יום taste of Tasmania, שוק האוכל השנתי בהאנגר ענקי שמשני צדדיו ישבו האוכלים ליד שולחנות פיקניק ואכלו ובעיקר שתו להנאתם. היו שם מופעים לילדים וכל מיני שעשועים שהעסיקו את הנכדות, ומופעים למבוגרים ולצעירים יותר, ובעיקר הייתה אווירה שמחה ושלווה.

המרוץ המפורסם סידני - הובארט היה אמור להסתיים אחרי הצהריים אבל התברר שבשל מזג האוויר הקשה (24 ספינות עזבו באמצע) הראשונים יגיעו רק בערב ולכן חזרנו לבקתה וצפינו ביאכטה הנאבקת בגלים בטלויזיה.

למחרת היינו בכפר קטן ועתיק שנקרא ריצ׳מונד וביקרנו בגן חיות שהוא גם קצת גן ליטוף וקצת ״ספארי״ אבל הכל בהומור ובנון  שלאנטיות, 

Tasmanian Devil

Feeding the lions

ואחר כך היינו במיני הובארט, מודל של הרחובות והבתים של העיר כשרק נוסדה, עם אנשים קטנים העומדים לצד הבתים ומבצעים תפקידים שונים או סתם חיים את חייהם, בצורה מאוד אמינה וחיה.

העובדה שכל מה שהוקם באי בימיו הראשונים היה פרי עבודת אסירים מודגשת מאוד בשחזור, ובכלל המקום שופע מידע על תחילת משלוחי האסירים לאוסטרליה, כאשר ה״פשע״ התגבר עם הגידול במספר העניים בתחילת המהפכה התעשייתית ובתי הסוהר באנגליה התמלאו, והמושבות באמריקה השיגו עצמאות כך שאי אפשר היה לשלוח את האסירים לשם. אך הדחיפה להוביל אסירים דווקא לאוסטרליה הייתה תוצאה של הסכסוך עם הצרפתים שהתחילו להתעניין באזור כשמשלחות של מדענים שלהם חקרו אותו.

יחד עם האסירים הגיעו להובארט גם מעט מאוד מתיישבים שהובילו יוזמות שונות בתחומי המסחר והכלכלה.

די מזעזע לראות מה ה׳פשעים׳ שבשל הם הוגלו האסירים לאוסטרליה: גניבת שעון, אוכל, גניבת כבשים, וכדומה, ובעיקר מדהים להבין שהעונש היה למעשה מאסר עולם, מפני שגם אחרי שהאסירים סיימו לרצות עונשים של חמש או שבע שנים, הם לא יכלו למעשה לחזור לאנגליה. לא היו להם האמצעים או המימון למסע כזה, וממילא לרובם לא היה משהו טוב שאליו שאפו לחזור והם הקימו את ביתם החדש באוסטרליה מחוסר ברירה.

יום אחד הוקדש לנסיעה למאונט וולינגטון, ההר הגבוה שלמרגלותיו שוכנת הובארט. זה היה יום בהיר ומושלם לפנינת הנוף הנפלאה הזאת שאפי חגג עליה בצילומים, ואת הנבחרים שבהם תראו בוודאי. ההר כולו מיוער ובין העצים מונחים סלעים ענקיים, ולמעלה למעלה - עוד מדרון שכולו סלעים לתוספת דרמטיות.

עשינו עוד טיול קטן בתוך היער באחד המסלולים הקצרים, וקינחנו בארוחה במבשלת הבירה העתיקה ביותר באוסטרליה (בהובארט נמצא גם הפאב הראשון באוסטרליה) שכולה מטופחת ומלאה בפרחים ובמזרקות וביניהם שולחנות גדולים שלידם יושבים ושותים האורחים. אנחנו כמובן אכלנו בפנים, הפחד שלנו מהשמש האכזרית באוסטראליה רק מתגבר כשאנחנו נחשפים למגע הצורב והחוסר שלה אפילו לזמן קצר.

הובארט היא ללא ספק ״היהלום שבכתר״ בטיול שלנו בטאסמניה, עיר עתיקה (במונחים אוסטרליים) ושמורה היטב, שכולה בנויה על מדרונות היורדים מפרץ ולנמל היפיפיים שבתחתיתם. היא גם מקום יציאה נוח לעוד אטרקציות באזור שלא את כולן עשינו, למשל העיר פורט ארתור שהחלטנו שהיא רחוקה מדי ופחות מדי מעניינת את הילדות. למעשה, היינו בעיקר בחלק המזרחי המיושב והמתורבת יותר ולהרפתקנים שביניכם מומלץ החלק המערבי הפראי והמאתגר יותר.

הפתעת הטיול הייתה ה״בקתה״ שהזמנו ליד דוונפורט ללילה האחרון לפני החזרה במעבורת למלבורן מוקדם בבוקר, שהיה גם הלילה האחרון לשנת 2015. מכיוון שכבר לא היו מקומות בדוונפורט הרחקנו עד פינגווין, כחצי שעה מדוונפורט, כפר קטן ונחמד שקצת מחוץ לו, על מדרון בלב יער, חיכתה לנו ״הבקתה״, יותר נכון הבית הקסום שלצערנו בילינו בו רק חצי יום ולילה. הבית, משנת 1907, כנראה הבית שהוריה האיכרים של בעלת הבית גרו בו, ששופץ ושומר והפך לקוטג׳ להשכרה. הכל היה ביתי ומזמין: הרהיטים הישנים בסגנון תחילת המאה, המטבח הכפרי עם כל המתקנים המודרניים, והמרפסת הצופה אל היער הצפוף שאפשר לטייל בו בשביל עפר. מכיוון שהיינו די רחוקים מדוונפורט שינינו מיד את התכנית לנסוע בלילה לעיר ולראות את הזיקוקים, שהיו אמורים להתחיל בתשע וחצי בגרסה הראשונה לילדים וכמובן בחצות, עם תחילת 2016 לכל מי שיישאר לחגוג. זה מקום שאפשר לבלות בו בתחושת בית מפנקת ולהרגיש בחיק הטבע עם כל הנוחיות.

משהו חשוב על הנסיעה בכבישים בטאסמניה ובאוסטרליה בכלל: בגלל שיש פה כל כך הרבה חיות בר, לצערי רואים לעתים קרובות על הכבישים גוויות של בעלי חיים, בעיקר קטנים, אך גם ווילוביס, כלומר קנגורו קטנים. זה מדכא, וכנראה אין מה לעשות נגד זה. הדריסות קורות בדרך כלל בלילה כשבעלי החיים חוצים את הכבישים והנהגים לא מבחינים בהם או שאינם מצליחים לעצור בזמן. לפעמים רואים שלט אזהרה עם ציור של קנגורו, באמת פגישה לילית כזאת כשהמכונית נוסעת מהר והגנה ורצו מזנק מהר ובכוח יכולה להיות מסוכנת לא פחות מפגישה עם גמל דוהר בכבישי הנגב.

יום נעים בילינו בדנגדנונג, שמורת טבע והר גבוה במרחק כחצי שעה ממרכז מלבורן שהיא כולה יער צפוף ובו כבישים מתפתלים כשהנוף של העיר נראה מדי פעם מבין העצים. ירדנו למפלים קטנים ועשינו מסלול הליכה קצר בשביל צר שעצים שנפלו בסערה כיסו קטעים ממנו ועברנו בזהירות מעליהם, וכחצי קילומטר לפני סוף המסלול השביל נחסם לגמרי ונאלצנו לחזור. כל הדרך ליוו אותנו ציפורי שיר, בעיקר תוכים, וראינו כמה ציפורים יפות שאפי ניסה לצלם.

בכלל, מדי בוקר אנחנו מתעוררים לקול זמרתן של ציפורים בפרוור הבורגני השקט שבו גרה בתנו. כלומר: הטבע נמצא גם בלב הציוויליזציה העירונית המסודרת, וזה נותן תחושה של ׳מחנה׳ למרות הסביבה של הבתים הקנים עם הגינות המסודרות של השכונה.

משהו על ההתרשמות שלנו מהאוסטרלים: הם אוהבים לחיות טוב וליהנות מהחיים, לצאת לחופשות ולעשות מנגל בחצר או בפארקים הגדולים הרבים, לעשות ספורט ולצפות בספורט ( פוטי, פוטבול אוסטרלי הוא הספורט האהוב וכוכביו הם האלילים המקומיים) אבל יש איזשהו חספוס וחוסר פינוק ששונה מאוד מהרדיפה אחרי נוחיות וחיפוש אחר תחליפים לעבודה שמצאנו בארה״ב. ראשית, בכל מקום במלבורן, למרות הגשם הרב שיורד כל השנה, יש חבלי כביסה ומייבשי הכביסה מופעלים רק כשאין ברירה. יש הרבה פחות מכוניות גדולות על הכבישים, ורובן טנדרים שנועדו לבעלי מקצוע. הבתים אינם גדולים מאוד (כמובן שזו הכללה אבל אני מדברת על הממוצע) ואין הרבה מפלצות ארכיטקטוניות כמו שראינו בארה״ב, בעיקר בפלורידה. האוסטרלים מקדשים את החופשות של העובדים, ורבים לוקחים חופשות ארוכות של חודש או חודשיים לטיול ביבשת הגדולה או לביקור במולדת הישנה של המהגרים. בזכות שכר המינימום הגבוה ותנאי מדינת הרווחה אנשים עושים הסבה לעבודות כפיים מרצונם כי אפשר לחיות די טוב משכר המינימום, ועובדים מקצועיים יותר בעבודות כאלה מרוויחים מצויין וגאים מאוד בעבודתם.

יום במלבורן בו ראינו מוזיאונים

ויום נוסף, (בימים בהם שתי הנכדות בגן) בו רכבנו על אופנים בעיר

ואחר כך שטנו לוויליאמסטון בספינה וטיילנו בעיר ועל החוף היפה שלה,

סיכמו את הביקור באוסטרליה במעין ׳גראנד פינאלה׳ מהנה. מרכז העיר הקטן בו נראים בנינים ויקטוריאניים לצד מגדלים מודרניים לא גבוהים במיוחד ובדרך כלל יפים, הומה אדם אך לא עצבני ובכל שולטת הנינוחות האוסטרלית והאדיבות הלא מזויפת שלהם. להתראות, מלבורן הנעימה, עד לפעם הבאה!

הביקור בסידני כבר יצורף לבלוג קמבודיה, שיכול להיות שיפורסם רק רק כשנגיע לתאילנד, כשלושה שבועות אחרי שנגיע לקמבודיה ב16 לינואר. אתכם הסליחה.