מקסיקו חלק שני וחזרה

כשחזרנו מהנסיעה לקניון הרגשנו לא טוב, אפי כנראה קיבל מכת חום קלה, ואני תפסתי צינון קל. הייתה לנו התלבטות גדולה לגבי ההמשך. חשבנו לנסוע לכיוון צפון מערב, ולהגיע לאזור וורה קרוז, שם נמצא אתר עתיקות טרום מאיה שנחשב מיוחד וחשוב. אבל כשבדקנו מרחקים ראינו שבסך הכל זה אלף קילומטרים לכל כיוון מבלי שיהיה משהו מעניין בדרך. ״ישנו״ על זה בלילה ובבוקר החלטנו, מכיוון שעדיין לא הרגשנו טוב, לוותר על הנסיעה הארוכה ולהישאר בסאן קריסטובל עד יום ראשון הבא, ואז לצאת לדרך חזרה, ולהשתדל לא לחזור באותו כביש מתיש בו הגענו. עצם ההחלטה שיפרה את מצב רוחנו, ומיד יצאנו לאכול באחת המסעדות המפנקות במדרחוב, מסעדה שהפכה להיות מקום ארוחת הבוקר הקבוע שלנו.

לאחר יום של מנוחה יצאנו ביום ראשון, לכפר שנמצא במרחק של שמונה קילומטרים, לכפר יש מעמד אוטונומי מיוחד במקסיקו: למשטרת המדינה ואפילו למשטרה הפדרלית אין רשות להיכנס לכפר ויש להם משטרה משלהם. התושבים, בני מאיה הדוברים דיאלקט של שפת המאיה העתיקה, והכנסייה של הכפר מאוד מיוחדת, ונוסף לכך בימי ראשון יש שם שוק גדול. עוד משהו שמאפיין את הכפר ונודע לנו באיחור: הם מתנגדים מאוד לצילום שלהם, ועלולים לגרש מישהו שעושה זאת למרות התנגדותם.

השארנו את המכונית במגרש החניה מעל מרכז הכפר וירדנו אל השוק, שהפך צפוף יותר ויותר ככל שהתקרבנו אל הכנסייה והרחבה הגדולה שלפניה. שמענו צלילי חצוצרות ותופים שהגיעו מרחוב צדדי. ראינו תזמורת קטנה מנגנת ושני סוסים עם אוכפים עומדים במרכז חצר פנימית בה התגודדו אנשים לבושים בפונצ׳ו לבנים מפרווה עם כובעי בוקרים על ראשיהם, ונשים בתלבושת המיוחדת של הכפר: שמלה שחורה ארוכה שחגורה צבעונית רחבה נחגרת מתחת לחזה, והחולצה מעליה מעוצבת עם קפלים שיורדים מפתח. הצוואר ויוצרים מראה של חזה מלא במיוחד כמו של מניקות.

אפי הוציא המצלמה כדרכו, וניסה לצלם אבל הצעירים שהיו שם כעסו מאוד ואמרו שאסור לצלם, ואפילו ביקשו לראות את המצלמה כדי לוודא שבאמת אין שם תמונות של החגיגה. כמה תיירים שעמדו שם אמרו שזו חגיגה פרטית לא ברור לכבוד מה.

הכנסיה של הכפר באמת הייתה משהו מיוחד שהצדיק את המוני התיירים שהגיעו באוטובוסים ובמיניבוסים. לאורך הקירות בתוך קופסאות עץ היו פסלים של קדושים קתוליים, אבל הם לא נראו כמו הקדושים שאנחנו מכירים, וביניהם היו שולחנות ועליהם נרות דלוקים לאורך כל הכנסייה. על הרצפה היו מפוזרים ענפי אורן ירוקים, שאותם ראינו בחוץ כשהם מקשטים את הקברים בבית הקברות והם כבר יבשים וחומים. על הרצפה בין הענפים הונחו נרות ואנשים כרעו או עמדו לידם והתפללו בשקט. בדרך כלל עמדו משפחות שרק הגבר המבוגר ביניהם מניע את שפתיו בתפילה חרישית, וכולם מצטלבים כשהוא גומר. כל החלל היה מלא נרות בכל מקום אפשרי, ועל המזבח היו פסלים של סן חואן שעל שמו נקראת הכנסייה ורק מתחתיו נראתה תמונה קטנה של ישו על הצלב. אני מנסה לתאר במלים ככל האפשר מפני שאסור לצלם בכנסיה הזאת, וקשה להעביר את האווירה המיוחדת ששררה שם. למרות טורי התיירים העוברים לאורך הכנסיה הייתה קדושה ושקט במקום.

בחוץ, ברחבה הענקית היו כמה תזמורות של גיטרות וחצוצרות וזמרים שהנעימו למשפחות שישבו על כיסאות פלסטיק ליד שולחנות, הילדות והנשים היו לבושות לבן חגיגי, והם שתו שתייה קלה והקשיבו למוזיקה ברצינות.

יצאנו מהרחבה לשוק שהיה צמוד אליה והכיל הכל, ממש הכל, ופתאום ראינו שורה ארוכה של גברים לבושים בבגדים לבנים ועטופים בפונצ׳ו מפרווה לבנה וחובשים כובעי בוקרים לבנים עומדים בקצה הכיכר הגדולה. רצנו לשם, ושוב נפנף לנו צעיר שישב והסתכל בגברים לאות שאסור לצלם. אז ישבנו על מעקה האבן והסתכלנו. השורה הארוכה הסתובבה והפכה לשתי שורות כשכל אחד מהגברים עבר ליד האחרים ולחץ את ידי כל העומדים בשורה בחיוך ובשמחה. ואז החלו ללכת בלי סדר והתקדמו לכיוון היציאה מהכיכר לרחוב, ואחריהם צעדו קבוצה קצת פחות גדולה של גברים בבגדים לבנים עטופים במין מעיל בלי שרוולים מפרווה שחורה ועל ראשם כובעים אדומים מקושטים. סתם אנשים שצפו בהם  הצטרפו לתהלוכה וגם תיירים ואנחנו ביניהם. אבל כשהמשיכו והתרחקו מהכיכר עצרנו כי אפי עדיין לא הרגיש טוב והסתפקנו בצילום מרחוק של הצעדה המיוחדת.

בדרך חזרה שמענו שוב את התזמורת באותו רחוב צדדי, הפעם אפי החביא את המצלמה בתרמיל, והתקרבנו. חבורה של גברים רקדה לצלילי התזמורת והנשים בתלבושת המסורתית ישבו בצד על הדשא והתבוננו. הסוסים היו מאחורי הנשים, כבר בלי אוכפים, ולעסו עשב בשלווה. היה נדמה לי שהגברים שרוקדים, כמעט בלי לזוז, קצת שתויים ולא הרגשתי נוח ולכן הלכנו משם.

אחר כך חזרנו לאט אל המכונית ספוגים בחוויה, שהייתה ללא ספק אותנטית ולא נועדה לתיירים, להפך, התיירים עוררו התנגדות. השוק עצמו היה בעיקר מקומי, כלומר מכרו לאנשי הכפר מוצרי אוכל, לבוש, כלי בית, וכלי כתיבה ורק חלק קטן מהדוכנים מכרו חולצות ״מקסיקניות״ רקומות ותיקים ארוגים לתיירים. היו שם דוכנים עם סלילי חוטים ענקיים בכל הצבעים כולל צבעים זוהרים וסלילי צמר לסריגה כי הנשים שם סורגות גם כובעים, גרביים וכפפות, והיו שם אפילו גושי צמר כבשים שנגזז למכירה, ללמדכם שעדיין טווים צמר בכפר הזה.

קראתי אחר כך על הכפר, שבכנסייה שלו נערכים טקסי ריפוי עם מרפאים טבעיים המביאים את כליהם הטקסיים לתוכה. ראינו משפחה אחת שהביאה כמה בקבוקים ריקים בסל, הניחה אותם ליד הנרות ואחרי התפילה הבן הכניס אותם לתוך הסל והם יצאו. אולי זה היה טקס ריפוי ואולי איזה טקס פגאני שהשתמר והתגנב לתוך המנהגים הקתוליים, ואלי המצאה שהתפתחה עם השנים.

חזרנו הבייתה, ואפי עדיין ממש חולה ולמזלנו אנחנו במקום נוח ומפנק ויש לנו המון זמן. יכול להיות שהנסיעה לא הועילה להבראתו, אבל טוב שעשינו אותה.

גם כשאפי שוכב רוב היום במלון, ונאנח מכאבי ראש וסחרחורות (מחלת גבהים ככל הנראה, כתוצאה מהגובה: 2200 מטרים, והנסיעה לקניון בה ירדנו כאלף מטרים בבת אחת) קורים דברים מרגשים. באחד הערבים שמענו וראינו זיקוקי דינור בכנסיה הגדולה במעלה ההר שבקצה העיר. בעל מעדת הפלאפל (מקסיקני שהתחתן עם ישראלית חי בארץ בחיפה וחזר למקסיקו והתגרש ולאשתו יש מסעדה אחרת) הסביר לי שב-12 לדצמבר יהיה יום הקדושה מגוואדלוף והחגיגות מתחילות בראשון לדצמבר. ואכן, באותו יום עברה ברחוב שלנו, רחוב קטן ולא מרכזי, תהלוכה קטנה עם מכוניות ועליהן ילדות בתלבושות מסורתיות לבנות וצועדים עם מסכות ענקיות ותלבושות צבעוניות, וכמובן תזמורת שהקפיצה את הצועדים בריקודים.

זו הייתה תהלוכה קטנה, וברור שביום עצמו תהיה תהלוכה ענקית ומרשימה הרבה יותר. אבל גם כשנסענו ביום ראשון לכפר האינדיאני ראינו בתוך העיר, בחלק המודרני יותר, תהלוכה קטנה עם מכוניות ואנשים בתלבושות צבעוניות מסורתיות. זה היה די עלוב ופשוט, כנראה משהו של שכונה קטנה ודי ענייה, אבל אמתי ומרגש, אותנו לפחות, שמחפשים דברים שאנשים עושים לא בשביל התיירים אלא כחלק מהטקסים המסורתיים שלהם.

הימים בהם אפי שכב רוב היום במיטה והיה ממש מיסכן, לא רק בגלל שהרגיש כמו סמרטוט, אלא גם מפני שהרגיש הוא מקלקל את הזמן שלנו בסן קריסטובל, וחשב שאני סובלת בגללו, היו יפים בדברים הקטנים שראינו ובשיגרה הנעימה שהתפתחה.

טנדר בו בקבוקי מים מינרלים ענקיים נסעה כל הזמן ברחובות והשמיע מוזיקה קלילה וקריאות המזמינות את הקהל לקנות את המים שלו. מלבדו היו עוד מכוניות שלא זיהינו את תפקידם שהרמקולים שלהן זעקו משהו, ובתוספת לקולות הנפץ של זיקוקי הדינור והנפצים, שנשמעו מדי פעם בכל שעה משעות היממה, כולל לפנות בוקר או אמצע הצהריים, האוויר היה מלא בצלילים מעניינים.

מאז התהלוכה בראשון לדצמבר ראינו ושמענו עוד תהלוכות, קטנות וגדולות, עם מכוניות ונערות בתלבושות עליהן, עם תזמורת צועדת או מערכות שמע על המכונית, וכולן מקדימות את התהלוכה הגדולה שתהיה ב 12 לחודש. אין ספק שאנחנו מפסידים משהו מיוחד, אבל מכיוון שנהיה עדיין במקסיקו, יש סיכוי שנראה תהלוכות וטקסים אחרים.

מה שמפתיע הוא שבדרך כלל הצועדים נראים מאוד רציניים וכך גם קבוצות הרצים הלבושים לבן או בגדי ספורט אחידים, המשמיעים בצעקות  קריאות לקדושה מגוואדלוף בקצב כמו בריצות בצבא. רק כאשר צועדים ילדים בתלבושת בית ספר או סתם בתהלוכה גדולה כקבוצה הם צוחקים קצת ונראים נהנים.

מקום מיוחד יש להקדיש למסעדות הרבות שאחדות מהן הפכו ל״מסעדות הבית״ שלנו, במיוחד LaCigara המקסימה בתחילת המדרחוב הגדול בגוודאלופ, שהמלצרית אידרה, דוברת האנגלית היחסית טובה שלה, הפכה להיות ממש חברה. כמעט בכל בוקר אכלנו שם, ופעם אפילו באנו בערב לאכול את ההמבורגר הצמחי שלהם, ולמרות שזהו קפה/מסעדה ׳אורבני׳, החום של האנשים שעובדים שם יוצר אווירה של מקום ביתי ופשוט ״כמו פעם״. כך גם היה בבית הקפה ״מיו״ שמלבד הסנדוויצ׳ים הטעימים שלו הגישו שם גם waffels טעימים ולא ענקיים ומלאי סוכר כמו ב Waffel House האמריקאי בדרום ארה״ב, חוויה קולינרית די מזעזעת שנדמה לי שלא כתבתי עליה. מצאנו גם מסעדה צרפתית, שלמרבה הפלא היו בה כמה מנות בלי בשר והן היו טעימות להפליא.

בבוקר יום חמישי, שבוע אחרי שחלה, אפי הרגיש יותר טוב ויצאנו יחד למקום שנקרא Na Bolom, לא רחוק מאיתנו בעיר. הבית הקולוניאלי היפה והגדול מאוד, הכיל מוזיאון ותצוגה של עבודתם של בני זוג אירופיים, עיתונאית וצלמת שוויצרית שעסקה גם באנתרופולוגיה, וארכיאולוג דני, שהיה מחשובי החוקרים של התרבות הפרה-קולומביאנית במקסיקו ומרכז אמריקה. הם נפגשו במקסיקו סיטי וחיו שם אך עברו לסן קריסטובל ושם הקימו את הבית הזה כמכון מחקר ומרכז סיוע לאינדיאנים, במיוחד שבט הלה קונדונה, שהתגלה מאוחר יחסית, ולכן מצוקתו הייתה גדולה יותר באמצע המאה העשרים, כאשר פעלו שם. כמו הרבה בתים בסן קריסטובל, החזות החיצונית מסתירה את מה שיש בפנים. הבית משמש גם למגורי קבוצות שבאות ללמוד או לעזור והוא גדול ויש בו חצרות פנימיות עם צמחים וגינה גדולה בחצר האחורית שעצים ענקיים צומחים בה.

הביקור מתחיל בסרט ווידאו קצר המספר על האינדיאנים ועל חייהם והשינויים שהם עוברים והמצוקה שלהם, וכמו כן על בני הזוג ועבודתם במקסיקו ובסן קריסטובל. המוזיאון מביא הרבה מאוד ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו במקום ובעוד מקומות במקסיקו על ידי פרנץ בלום, וצילומים יפיפיים בשחור לבן שהשאירה גרטרוד רובי בלום, הצלמת. במהלך השיטוט בבית הגדול הגענו לחדר גדול שנראה כמו כנסיה, אבל היה ברור שזו אינה הפונקציה שהוא משרת. היו שם גם ממצאי מאיה מחימר, תמונות וציורים וספסלים קטנים שניצבו מול במה קטנה שעליה עמד פסנתר כנף גדול. אישה מבוגרת שראינו בבית הקפה הצמוד קודם לכן, פנתה אלינו ושאלה על התרשמותנו מהמקום, ומיד נקשרה שיחה, והתברר שהיא מקסיקנית דוברת אנגלית טובה, במבטא קצת גרמני משום מה, שעברה לגור בעיר אחרי שכל חייה גרה במדינה הנקראת פואבלו. היא סיפרה שעוד מעט יגיע פסנתרן וינגן ואנחנו יכולים לשבת ולשמוע. כשהגיע ראינו שזה אותו אדם שראינו קודם אתה בבית הקפה, והוא שמח והזמין אותנו לשבת. אחרי כמעט שעה של נגינה, שכולה הייתה יצירות שהוא הלחין, סיפר קצת על חייו, אמריקאי שגדל בברוקלין וכבר ארבע שנים שהוא חי בסאן כריסטובל ויוצא לרגל עבודתו לחו״ל, לקונצרטים או לקורסים שהוא מעביר כמו זה שלימד בצ׳כיה, איך כותבים תסריט לסרט חברתי.

נפרדנו המשכנו לשוטט בבית המלא קסם הזה ואז עברנו לבית הקפה שמעבר לכביש בו שתינו קפה קודם לכן. ישבה שם חבורת צעירים בפגישה מאוד רצינית, כולם עם דפים ועטים, מול מצגת פאוור פוינט שאחד מהם הציג, והם שוחחו בכובד ראש ובהתלהבות, ומדי פעם הזמינו משהו לאכול או לשתות. כשהלכו שאלנו את המלצרית, שהתברר שהיא שוכרת את המקום מן המכון ועושה שם הכל בעצמה, מי היו הצעירים האלה. היא הסבירה שהם מורים מתנדבים בקהילות של ״בני המקום״ (מלה נקיה לאינדיאנים החיים בכפרים) והם עוזרים להם לשמר את המסורת ומדי כמה זמן נפגשים בעיר לתאם את פעולותיהם. היא הסבירה שהם אמנם מחויבים למטרה הכללית של הזאפאטיסטים, להחזיר להם את אדמותיהם ולא לפגוע באורח החיים שלהם, אבל אינם מזדהים עם הדרך שבה הם נוקטים ולא מעוניינים להיחשב בכלל כקבוצה. היא עצמה אינדיאנית מאזור אחר במקסיקו ואינה שייכת לשבטים המקומיים ואכן נראית אחרת לגמרי. היה מאוד מרשים לראות את הבחורים והבחורות הצעירים והרציניים האלה, מקדישים את זמנם לשמירה על המסורת העתיקה שהחיים המודרניים מאיימים על קיומה.

נפרדנו המשכנו לשוטט בבית המלא קסם הזה ואז עברנו לבית הקפה שמעבר לכביש בו שתינו קפה קודם לכן. ישבה שם חבורת צעירים בפגישה מאוד רצינית, כולם עם דפים ועטים, מול מצגת פאוור פוינט שאחד מהם הציג, והם שוחחו בכובד ראש ובהתלהבות, ומדי פעם הזמינו משהו לאכול או לשתות. כשהלכו שאלנו את המלצרית, שהתברר שהיא שוכרת את המקום מן המכון ועושה שם הכל בעצמה, מי היו הצעירים האלה. היא הסבירה שהם מורים מתנדבים בקהילות של ״בני המקום״ (מלה נקיה לאינדיאנים החיים בכפרים) והם עוזרים להם לשמר את המסורת ומדי כמה זמן נפגשים בעיר לתאם את פעולותיהם. היא הסבירה שהם אמנם מחויבים למטרה הכללית של הזאפאטיסטים, להחזיר להם את אדמותיהם ולא לפגוע באורח החיים שלהם, אבל אינם מזדהים עם הדרך שבה הם נוקטים ולא מעוניינים להיחשב בכלל כקבוצה. היא עצמה אינדיאנית מאזור אחר במקסיקו ואינה שייכת לשבטים המקומיים ואכן נראית אחרת לגמרי. היה מאוד מרשים לראות את הבחורים והבחורות הצעירים והרציניים האלה, מקדישים את זמנם לשמירה על המסורת העתיקה שהחיים המודרניים מאיימים על קיומה.

בדרך חזרה הלכנו לבית חולים פרטי שנמצא ממש ליד המלון שלנו עליו המליץ ידידנו הפסנתרן, ריצ׳רד פירס מילנר, כדי לברר מה יש לאפי, שעדיין לא הרגיש בריא. זו הייתה חוויה אנתרופולוגית מרתקת. הבניין הגדול, שכמובן נראה די קטן מבחוץ, היה כולו מסדרונות ארוכים שבהם חדרי חולים וחדרי טיפולים, וחצרות פנימיות מטופחות והכל נקי ומוחזק היטב.

המשרד היה חדר קטן מאוד ובו מכונת כתיבה מתקתקת וחלון קטן אליו ניגשו הזקוקים לשירותו. נאמר לנו שעוד מעט יגיע הרופא וחיכינו. כשהגיע הלכנו אתו לחדר קטן, בו שולחן זכוכית גדול ומיטת בדיקות. אפי הסביר לו מה הבעיה והוא שאל שאלות בספרדית או במלים בודדות באנגלית במבטא כבד, ובדק לחץ דם וכו׳. לבסוף הוציא דפי מרשם של בית החולים והכין נייר קופי שחור כדי שיהיה לו העתק, אבל לבסוף לא השתמש בו, והסביר שלאפי יש דלקת בדרכי העיכול כתוצאה מחיידק ונתן אנטיביוטיקה ותרופות מקלות. מה שהדהים אותי זה שלא היה לו ואפילו למשרד, מחשב. ניסיתי להיזכר מתי הייתי אצל רופא בלי מחשב, ונדמה לי שאפילו בהודו, לפחות בבתי החולים היו מחשבים כלשהם לפני עשר שנים. כמובן שאין זה גורע מטיב הרפואה שניתנת במקסיקו, אבל זה אומר משהו על מצבה במהפכת המידע הטכנולוגית שמתרחשת בעולם. אחר שמענו מארנון, אחיינו של אפי, שזו מחלה נפוצה מאוד בקרב החדשים במקסיקו והיא נובעת מהמים המזוהמים. נזכרנו שאכן, עד שגווידו, בעל המלון בטולום, אמר לנו לא להשתמש במים אפילו לשטיפת שיניים, לא נזהרנו כל כך, והכל התברר.

למחרת אפי באמת הרגיש יותר טוב ויצאנו לסיבוב גדול בעיר, והפעם לאט וביסודיות כיוון שהיה לנו כל היום. חזרנו לכיכר היפה ולמדרחוב הקטן שיוצא ממנה והגענו לכיכר קטנה שבה מרכז תרבותי לאמנות. היו שם המון נשים מהכפרים בתלבושותיהן עומדות בקבוצות קטנות ומחזיקות בידיהן דף נייר כתוב, בכל קבוצה היה גם גבר עם לוח קשיח ועט שנראה כמנהל אותן. חלק מהנשים קמו ונעמדו בשורה המובילה לכניסה לחצר גדולה, ואז יצאו מהכניסה הזאת נשים אחרות ובידיהם צ׳קים. וכך זה נמשך בכל פעם קבוצה יצאה וקבוצה אחרת נכנסה, בכל פעם בתלבושת אחרת, חלקן תלבושות שלא ראינו עד עכשיו. לא מצאנו אף אחד שמדבר אנגלית אז פנינו לשוטרת של משטרת התיירות שעמדה שם, כמו בכל הכניסות והיציאות לשלושת המדרחובים. להפתעתנו דיברה קצת אנגלית והסבירה שאלה נשים שעוסקות במלאכת יד מסורתית כמו אריגה ורקמה וסריגה והממשלה נותנת להם כסף מדי חודש, בכל פעם לנשים מכפרים אחרים.

המשכנו בסיור ועברנו למדרחוב המוביל לשוק, ובאמת היינו בכולו, לאט ובסבלנות, מפני שבפעם הראשונה שראינו אותו קצת מיהרנו עם אחיינו של אפי. בחזרה שוטטנו באזור ההיסטורי לאט והתמוגגנו מיופיו, לא רק שהבתים בנויים בסגנון הקולוניאלי הספרדי הצנוע אך מרהיב ביופיו, בנוסף לכך מקובל כאן לצבוע את הבתים בצבעים עזים ולהדגיש את צורת המבנה במסגרת מצבע שונה וכך נוצר מראה משובב עין.

ביום האחרון בסאן קריסטובל נסענו למקום שנמצא במרחק כשעה נסיעה מהעיר, ליד כפר גדול, במעלה תלול מאוד שרובו דרך עפר מלאה תעלות ובורות, וצרה מאוד. אחיינו של אפי, ארנון, קנה שם חלקה ביחד עם עוד כמה חברים והם בונים לעצמם שם בתים, ובית אחד, הבית המשותף כבר גמור, פחות או יותר.

הם ארגנו שם חתונה לחברים שלהם, והזמינו עוד חברים שרובם משפחות שילדיהם לומדים או למדו בבית הספר שהקימו בסאן קריסטובל או מורים שלהם, ורובם באו עם אוהלים כדי להישאר לישון שם ולהמשיך לחגוג.

החתונה הייתה בנוסח המאיה, והחתן והכלה, יחפים ולבושים לבן דקיק עמדו מתחת לחופת עץ טבעית, כשכל האורחים סביבם על העשב והאבנים, ובחור שנראה כמו כל הציורים של אנשי המאיה שראינו ביוקטן, ערך את כל הטקס בספרדית, וגם נשא דרשות ארוכות באותה שפה, שאנחנו לא כל כך הבנו. היה קר ונשבה רוח חזקה וכל הזמן היה נדמה שגשם עומד לרדת. אבל הטקס נמשך, תקיעות בקונכיות ופניה לכל ארבעת הרוחות ולשמים ולאדמה תוך דקלום משהו שכולם חזרו עליו, ואחר כך כרבע שעה (או  יותר) של צ׳אנטים של אום, ואז טיהור בעשן של גליל נייר עבה על ידי ״עוזר מנהל הטקס״ (שהתברר אחר כך שהוא והמנהל הם חברים שגרים שם בסביבה) לחתן ולכלה ולכל האורחים כולל אנחנו. חשבנו שזה הסוף, אבל אז התחילו לנגן בחליל אוקארינה ובעוד חליל ובתוף וזה נמשך ונמשך, והייתה עוד דרשה ארוכה שארנון סיפר לנו שהיא בעצם יותר סיפור של מנהל הטקס על עצמו ועל חייו.

 

היינו רעבים ועייפים וחששנו להיקלע לחושך בדרך חזרה. ארנון החמוד בא מיד לעזרתנו והציע שנאכל משהו, אכלנו פירות והחלטנו שנחזור לפני שתיגמר התוכנית, שבהמשכה היה טקס נטיעה של עץ ליד הבית העתידי של ארנון וסיפור שהוא עמד לספר ביחד עם רקדנית בטן מכיוון שזהו סיפור מרוקאי. היה לנו חבל להפסיד אותו אבל בכל מקרה לא היינו מבינים הרבה. ארנון צירף אלינו אישה אמריקאית ושתי בנותיה, שחיפשו טרמפ מוקדם לעיר מכיון שבעלה עמד לחזור ממקום עבודתו באלסקה.

הדרך חזרה הייתה קצת יותר קלה מהדרך לשם, והשיחה שהתפתחה העבירה את הזמן בנעימות. האמריקאית החמודה, כריסטין, נולדה וגדלה באלסקה וחיה שם עד לפני שנה כשעברה למקסיקו עם שתי בנותיה. בעלה מקסיקני מהאזור שליד מקסיקו סיטי והם התיישבו בסן קריסטובל כשבעלה ממשיך לעבוד בשדות הנפט באלסקה ואחת לשלושה שבועות מגיע. היא סיפרה שאלסקה שינתה את פניה כתוצאה מהשפעות טקסניות של אנשי חברות הנפט משם. כיום היא מדינה מאוד מאצ׳ואית, ומדינה של פערים חברתיים ושירותי מדינה מצומצמים וקשים להשגה. בכלל היא כבר מיואשת מארצות הברית, ומאמינה שבמקסיקו יש סיכוי שיהיה שינוי ואנשים פשוטים לוקחים בו חלק. היא סיפרה גם על הקומונות מהסוגים השונים שקמו באזור, חלקן מזכירות את הקיבוץ וחלקן את המושב. וסיפרנו לה על הקיבוץ והשינויים שחלו בו. לפני הטקס הייתה לנו שיחה מעניינת עם סיביה, בחורה מספרד שעובדת באוניברסיטה שבסאן קריסטובל במחקר על קונפליקטים חברתיים ודתיים ועוסקת בפרוייקטים שנעשים בכפרים למען האינדיאנים. היא בודהיסטית המתרגלת כבר שנים אבל לאחרונה מתקשה למצוא את הנחישות לשבת ומחפשת קבוצה אחרי שקבוצתה התפזרה.

כל העניין של ״חתונה של מאיה״ נראה לי די מופרך עוד לפני שבאנו ואני מודה שספקותיי רק גברו כשנוכחנו בטקס. אף אחד, חוץ מ״מנהל הטקס״ לא נראה כבן מאיה, במיוחד החתן והכלה החמודים, שרעדו מקור כשעמדו יחפים על העשב והאבנים ברוח הקרה. אבל אני משתדלת לא לשפוט, ומבינה שיש המון רצון להזדהות עם האינדיאנים המדוכאים, וטקס כזה הוא אולי אמירה של תמיכה בתרבות שהכובשים הספרדים ניסו להכחיד, וגם השלטון המודרני אינו עושה דבר למענם, או לוקח מהם את אדמותיהם.

בסך הכל כל החבורה של הורי בית הספר ומוריו נראו לי אוד נחמדים ומלאי רצון טוב לפעול כקהילה ולבצע פעילויות למרות הנטייה האינדיבידואליסטית של בני הדור הזה. אבל הילדים שלהם ממש הקסימו אותי ועוררו בי התפעלות. הם ישבו בשקט רוב הטקס הארוך, שחלקו היה פשוט נאום וסיפורים לא מעניינים במיוחד, (כך על פי ארנון) ורק לקראת הסוף כשהמבוגרים התחילו לחמוק וללכת להתלבש יותר חם כי היה ממש קר, עזבו רובם ושיחקו עם עצמם בלי להפריע ולהטריד. היכולת שלהם להעסיק את עצמם והשלווה שלהם, (גם כשהתקוטטו זה היה במתינות ובעיקר בידיעה שזה חלק מהמשחק, בלי לקחת יותר מדי ללב) מעידים כי החינוך החופשי, והשקט והשלווה של ההורים משפיעים על הילדים האלה בצורה מאוד טובה.

בדרך חזרה מהחתונה, כשנכנסנו כבר לעיר, ראינו ענפי אורנים מפוזרים על הכביש בצד אחד שלו. כשהתקדמנו ראינו תהלוכה קטנה של אנשים הולכים אחרי טנדר, שאיש שישב בחלק האחורי שלו פיזר את הענפים על הכביש.

האנשים בתהלוכה היו לבושים שחור ונראו רציניים, וחשבנו שאולי זאת הלוויה. אך כשהתקרבנו, ראינו שבראש צועדים חתן וכלה בלבן, ולמעשה זו הייתה חתונה. ללמדכם שהאנשים פה לוקחים את השמחות שלהם מאוד ברצינות...

כשהגענו למלון כמעט התחרשנו ממוזיקה ושירה בעוצמה אדירה שבקעה מבית צמוד למלון. כנראה שגם זאת הייתה חתונה, וראינו אנשים לבושים חגיגי יוצאים מדי פעם מהבית. השירה של הלהקה התזמורת (עם החצוצרות, כמובן) נמשכה עד חצות בערך, ואף על פי שכולם נשמעו כבר די שיכורים, הם שרו וניגנו עד שנרדמתי ואינני יודעת מתי זהו נגמר. כך הסתיים לו יום של חתונות.

הנסיעה מסן קריסטובל בחזרה לפלנקה הייתה קצת יותר קלה כי התחלנו בבוקר, הכנו לחם טוב ואבוקדו להפסקת צהריים, ולא היו משאיות או פועלים על הכביש כי זה היה יום ראשון. הבעיה הייתה שכל האזור, גם סאן קריסטובל, היה מעונן או ממש נמצא בתוך ענן. לפעמים ממש ראינו את הענן מעל הכביש כמו עשן, ולפעמים ראינו את הענן בהמשך הדרך, ולפעמים הוא ׳ישב׳ על ההרים הגבוהים והירוקים שבצידי הדרך, מראה שאפי הגדיר ״ציור יפני״ וניסה לתפוס במצלמה. הדרך המתפתלת והצרה, שבכל כמה קילומטרים היו בה הגבהות בגדלים שונים לעתים קרובות בלי שום אזהרה ובלי סימן של בתים בסביבה, הייתה מתישה אבל לפחות התחלנו רעננים ועצרנו לארוחה קלה במכונית ביציאה מאחד הכפרים. מלבד רסיסי הענן שהצטברו על שמשת המכונית ירד גם גשם, וכמה פעמים החלקנו כשנאלצנו לעצור בפתאומיות לפני הגבהה שצצה פתאום בדרך.

עד כאן הקשיים. אבל אחטא לאמת אם לא אכתוב על היופי של הדרך. ההרים הירוקים הגבוהים, העמקים שנגלו פתאום בסיבוב הדרך, ובהם שדות ירוקים, מטעים וסתם עשב ירוק שכיסה כל חלקה שלא בוראה. הכפרים שהשתנו לאורך הדרך, חלקם מטופחים יותר, ובחלקות השדה לידם רעו פרות וסוסים, או שהיה בהם תירס ועצי דקל והן היו מגודרות בגדרות עצים. לעומתם היו כפרים אחרים, מוזנחים ועניים יותר ושם עמדו ילדים ונשים וניסו למכור לנו פירות וממתקים למרות הגשם והערפל.

מדי פעם פגשנו קבוצת רצים יחפים לבושה בבגדים לבנים אחידים או במדי קבוצת כדורגל, ולפניהם ולפעמים גם 
מאחוריהם רצים ובידיהם לפיד, או שלוו בטנדר אחד או שניים ועליהם עוד אנשים, עומדים או תלויים על הפגש האחורי כשהם אוחזים בגג, כנראה בני הכפר. אלה חלק מההכנות ליום של הקדושה מגוואדלוף שכבר סיפרתי עליהן, וגם בסן קריסטובל ראינו שתי תהלוכות ממש כשיצאנו מהעיר, בהתחשב בכך שזה היה יום ראשון אפשר להבין את הפעילות הדתית המוגברת.

כמה מלים על הקדושה מגוואדלוף במקסיקו. הסיפור מתחיל במאה ה-16 כשאיכר אצטקי חווה חיזיון בו פגש את הבתולה מריה והיא דיברה אליו בשפת השבט שלו וביקשה ממנו להקים כנסיה לכבודה ולקרוא לה על שם הגבירה מגוואדלוף, הארכיבישוף שאליו פנה האיכר, חואן דיאגו, לא האמין וביקש הוכחה ורק אחרי פגישה שניה ושלישית, ב 12 לדצמבר, ונס שהתרחש באותו יום, הסיפור התקבל והכנסייה הוקמה, והיא כיום במקסיקו סיטי. הגבירה מגוואדלוף נחשבת לקדושה של מקסיקו, וגם האינדיאנים מייחסים אותה אליהם, ומשערים שהיא מבוססת על דמותה של אלת האדמה של המאיה. הדיוקן שלה נראה על המכוניות שליוו את הרצים ועל החולצות של רוכבי האופניים לכבודה, שחלקם אף נשאו תמונה גדולה שלה על גביהם. קשה להמעיט בפופולריות שלה ובחיבור שהיא יוצרת בין הכובשים הספרדים ותרבותם ובין האינדיאנים לשבטיהם השונים ותרבותם.

פלנקה קיבלה אותנו במזג אוויר מעונן אך חם ולח מאוד. בלילה התחיל לרדת גשם ולא פסק כל היום. למזלנו חזרנו למלון הנפלא, ש׳יבאלבה, ויכולנו ליהנות מהפינוקים שלו בלי רגשות אשמה, שהרי ראינו כבר את האתר הארכיאולוגי בדרך לסן קריסטובל.

כאן המקום לספר מה ששמענו מארנון על ש׳יבאלבה. האגדה העתיקה מספרת על ש׳יבאלבה שהייתה עיר מגוריהם של אלי המוות שהזיקו לאנשים בכל מיני דרכים אכזריות, וגרמו להם להקריב להם קורבנות אדם. הכניסה לעיר דרשה מבחנים קשים ומשפילים, והאלים הפילו בפח בטכסיסיהם את כל האנשים שרצו להשתחרר מאולם של האלים הדורסניים. אבל היו תאומים שהצליחו להיכנס, וכשנרצחו על ידי האלים קברו את גולגולותיהם במרכז הכפר. לימים צמח שם עץ גדול ואמם של האחים רצתה לקטוף את פירותיו. ואז הפירות החלו לדבר ואמרו לה שהם בניה ושלא תקטוף אותם, והיא סיפרה זאת לאנשי הכפר. הם צחקו לה וקטפו את הפירות - ומיד כולם הפכו לטובים. ומאז השם הזה מסמל את הרוע שהופך לטוב.

אחרי יום ׳בטלה׳ יצאנו לכיוון באקאלר כשהמטרה לעצור בערך באמצע הדרך ולישון באסכרסגה, עיר גדולה ו׳מודרנית׳ יחסית, (יש בה סופר-צ׳ה ווכמה כספומטים) ובטריפאדוויזר מסופר שיש בה ארבעה מקומות ללון, ארבע מסעדות ואפס דברים שמומלץ לעשות.... אבל היינו נחושים לא לנסוע יותר מדי שעות ולכן הזמנו מקום במלון שמצאנו בטריפאדוויזר. הסתבכנו קצת בעיר כשהוויאז לא תפקד וחזרנו לשיטה הישנה, לשאול אנשים ומצאנו את המלון שנראה נחמד.

ואז התברר לנו, בדרך מאוד מוזרה, (אפי והאיש במלון שוחחו בעזרת המחשב כשהגוגל תרגם להם מה שכתבו) שיש עוד מלון באותו שם, וכנראה תחת אותה בעלות שלמעשה בו הזמנו את המקום, במרחק עשרה קילומטרים מהעיר לא לכיוון שאנחנו נוסעים אליו. זה היה די מבאס אבל כשהגענו התנחמנו בכך שזה היה מלון חדש לגמרי ודי מפואר במונחים מקסיקניים בעיקר ביחס למקומות קטנים ולא תיירותיים.

למעשה זה היה משהו די הזוי, בלב השטח המיוער או החקלאי, עם כניסה מרשימה של שדרת דקלים שבערב הוארה בפנסים, עמד בניין גדול עם כניסה מרשימה שבלילה הוארה במנורות צבעוניות, לובי ענקי ומקושט בטוב טעם בסגנון המאיה האופייני ריק לגמרי, והחדרים מקיפים אותו משני הצדדים. החדר היה גדול ומודרני ואנחנו היינו האורחים היחידים.... המלון נמצא על אם הדרך מווילהרמוזה לאזכסרסגה, לא כביש שנוסעים בו תיירים או אנשי עסקים, ולא ברור מדוע השקיעו כל הרבה במקום הזה. (שכחתי לציין שבצדו האחורי הייתה גם מרפסת גדולה ועליה כיסאות ושולחנות ומטבח קטן וגם ברכת שחייה) אפי שיער שאולי לבעל המלון בעיר הייתה חלקה שם והוא החליט להקים בה מלון, ואני חושבת שזו עוד תעלומה כלכלית כמו המלון הנפלא שלנו בסן קריסטובל שהיה כמעט ריק בעוד שהאכסניה העלובה של הצרפתי מולו הייתה מלאה.

הדרך מאסכסרגה לבאקאלר הייתה הרבה יותר טובה, מעט מאוד הגבהות ובורות ובכלל כביש בנוי היטב. גם הכפרים והחוות לצד הדרך היו יותר מסודרים ומטופחים והיו הרבה שערים גדולים לחוות גדולות בהן רעו פרות וסוסים בשדות. זו מקסיקו של השפלה הפורייה, בה לא רואים כפרים של אינדיאנים שמתקשים להתפרנס מחקלאות, והם משלימים הכנסה במכירת פירות וירקות על הכביש או מלאכות יד לתיירים בדוכנים או בהליכה ברחובות הערים או על הכבישים.

הלגונה נשארה יפיפיה במשך הזמן שנעדרנו, ואנחנו ישבנו על מזח קטן כשרגלינו משכשכות במים החמימים, וחיכינו לשקיעה ולצבעים המתחלפים במים ובשמים, כשאנחנו מתבוננים בסירות המפרש שנראו כאילו הן מרחפות באטיות מעל המים.

בילינו יום נפלא בסנוטה הפתוח ליד העיר, שחינו במים הנעימים והנקיים, ישבנו בצל ובהינו במים הצלולים המוקפים יער ירוק, ושוב שחינו ונהנינו מהשקט והצלילות של ה׳בור׳ הזה, שלמעשה מקבל את מימיו מהלאגונה שנמצאת די קרוב ולכן הוא כל כך נקי וצלול. זהו אחד המקומות המתקרבים להגדרת ״גן עדן״ אם יש דבר כזה במציאות.

מבאקאלר לטולום המרחק כבר לא היה גדול, והכביש הרבה יותר טוב, ומלבד רצים ורוכבי אופניים לכבוד הקדושה מגוואדלוף שנראו בכל חמש דקות על הכביש או בצדו, לא היו הרבה אירועים.

טולום הנעימה קיבלה את פנינו במזג אוויר טוב מזה שהיה בפעם הראשונה והחלטנו לנסוע לחוף עד שיכינו לנו את החדר במלון, ולשבת במסעדה ואם יהיה ים נוח להתרחץ. מצאנו מסעדה נחמדה עם אוכל צמחוני טעים, והמים היו ירוקים בצבע בהיר ועז ומעליהם ריחפו קורמורנים או משהו דומה, והציגו לפנינו תרגילי צלילה נועזים בנסיקה של תשעים מעלות במהירות עצומה למים. אך הים היה די סוער ואחרי הלגונה והסונטה המפנקים לא התפתינו למים המלוחים ולחול. אך נהנינו לשבת בצל ולנשום את אוויר הים ולהקשיב לגלים המתנפצים על הסלעים.

חזרנו למלון, וסיימנו את השהות בטולום בארוחת ערב טבעונית מצויינת, עם חומוס שעושים פה בלי טחינה, ומוסיפים לו רוטב קקאו מתוק שהופך אותו לחוויה קולינרית מיוחדת.

החזרה לפלייה דל כרמן הפתיעה אותנו. הזמנו מקום במלון דרך הטריפאדוויזר והתברר שיש בעיר חלקים שלמים שלא ראינו בביקור הקצר הראשון. המלון שהזמנו נמצא באזור שלם מגודר וסגור בשערים עם שומרים, ובו מלונות גדולים ומפוארים, מלונות בוטיק קטנים יותר, בתי נופש גדולים ומהודרים, ובתי דירות המיועדים להשכרת דירות נופש, סתם בתים פרטיים יפים. בין לבין יש מרכזי מסחר קטנים ובהם מסעדות וחנויות מכולת קטנות ובתי קפה ומכבסות לטובת הנופשים. זה נראה קצת כמו מתחמי הבתים של הגמלאים בפלורידה: יפה, מטופח, ומלאכותי וסינתטי מאוד. אבל הזמנו כבר ולא התחשק לנו להתחיל לחפש, מה גם שהמחיר היה זול במיוחד, רק 44 דולר ללילה, למרות המקום והרמה היחסית גבוהה. אז אנחנו עכשיו חלק מהנופשים ״העשירים והשמנים״ כמו שכינינו אותם והשתדלנו לא להיות חלק מהם.

        

 באנו לפליאה דל כרמן כדי לראות את חגיגות הקדושה מגוואדלוף שההכנות לקראתן ליוו אותנו מהראשון לדצמבר, בתהלוכות ובזיקוקי דינור ונפצים בסן קריסטובל, ובקבוצות רצים עם פסל או תמונה שלה כבר שם, ואחר כך לאורך כל הדרך. נאמר לנו שהחגיגות הגדולות ביותר תהינה בפליאה דל כרמן, וחיכינו לעיר שכולה חוגגת כמו שהיה במקומות האחרים אך עם יותר שמחה והשקעה. להפתעתנו העיר לא נראתה מוכנה לחגיגות, בעל המלון שהזמנו, צרפתי בשם סעיד, לא ידע על כך דבר, ורק העובדת המקומית שלו אמרה שהכל מתרחש בכנסיה של הקדושה ולידה.

נסענו לכנסיה, שהייתה מלאה באנשים והרבה מאוד ילדים ותינוקות, מפני שהתברר שהגענו למיסה השניה של אותו יום חשוב, המיסה של הילדים. מקהלה קטנה של ילדים ונערות שרו ברמקולים, המזבח והבמה כולה היו מכוסים בפרחים, וגם האנשים החזיקו בידיהם זרי פרחים פשוטים או מהודרים יותר והצטרפו לשירת המקהלה.

הילדים, גם התינוקות היו לבושים בבגדים המסורתיים: הבנים בבגדים לבנים רקומים בקצות המכנסיים, ומטפחת ראש עוטפת את ראשם כדרך הפירטים, ועל פניהם מצויירים שפם ופירות לחיים בשחור. התחפושת היא של חואן דיאגו, האיכר האצטקי שהיה לו חיזיון של פגישה עם הבתולה. הבנות היו לבושות בחולצות רקומות ובחצאיות עם פסים צבעוניים וחגורה צבעונית רחבה סביב מותניהן, וסרטים צבעוניים בשערן. השירה הסתיימה, וכולם ניגשו למרכז האולם ועמדו בתור לקבל את התזת המים הקדושים ולחם הקודש מהכומר. כולם נראו שלווים ושמחים בצורה שקטה ורצינית, ולאט לאט יצאו מן הכנסיה.

שאלנו אם יהיו גם תהלוכות כמו שראינו בסן קריסטובל, ונענינו שבערב יש עוד טקס ואולי גם תהלוכות והחלטנו לחזור לקראתו. היינו כבר רעבים ונסענו לחוף לאכול במסעדת תיירים אופיינית. האווירה בחוף הייתה כל כך שונה ממה שחווינו בכנסיה, עד שהיה קשה להאמין שזאת אותה עיר, מרחק של כרבע שעה במכונית. אנשים התרחצו בים, או ישבו עם בגדי ים והשתזפו ונשלקו, והזמינו את הארוחות לשולחן על החול הלבן, צוללים הגיעו לחוף בסירה, מצנחים צבעוניים של גולשים במים נראו בשמיים, מוסיקה רעשנית נשמעה ברמקולים ואנשים ישבו על הבר ושתו בירה. אווירה של נהנתנות ופינוק, לעומת התפילה התמימה של האנשים בכנסייה.

בערב חזרנו לכנסיה וראינו עוד תהלוכות קטנות של אנשים ששרו וניגנו, והכנסייה הייתה שוב מלאה, והמקהלה הייתה של נערות ושני בחורים שליוו אותן בגיטרות. התחיל לרדת גשם שהתחזק, ואנחנו נכנסנו בעקבות המאחרים למרפסת גדולה ומכוסה בגג שספסלים היו מוצבים בה, שממנה אפשר היה לראות היטב את כל הטקס. האנשים לידינו חייכו אלינו, ואחרי התפילה המרכזית לחצו את ידי העומדים לידם כולל ידינו, בשמחה  ובחיבה אמתית. זה היה מאוד מרגש ונשארנו לשמוע את שאר הטקס, כשהגשם דופק בחוזקה על גג הפח, עד שנגמר טקס חלוקת לחם הקודש והכומר וכל המארגנים לבושי החולצות עם דיוקן הקדושה נעמדו לצילום וכולם נעמדו סביבם לצלם אותם.

רצנו עם המטריות למכונית, וחזרנו למלון, מרוצים ורעבים במקצת, אך בגלל הגשם החזק הסתפקנו בסטארבקס בתוך המתחם המגודר, שגבה מחירים כמו בארץ.

היום האחרון לפני הטיסה היה מתוכנן להיות יום בטלה נעימה במלון הבוטיק המפואר והריק כמעט של סעיד ואשתו הצרפתים מפריז, שהתאמצו מאוד לעזור ולשרת באנגלית רצוצה במבטא צרפתי כבד. אבל בכל זאת חשבנו לטייל קצת ברגל בתוך המתחם הגדול ולהכיר אותו מקרוב. מצאנו שתי מסעדות קרובות למלון, והמשכנו ללכת בכיוון שבו עוד לא נסענו במכונית. לפתע ראינו שלט: אזור ארכיאולוגי, ושביל מרוצף מוליך לתוך היער הסבוך, שקטעים שלו ראינו במרווחים בין הבתים והמלונות ומגרש הגולף הגדול.

התחלנו ללכת וראינו חומה עתיקה שנמשכה לתוך היער ואז התחלנו לראות גם שרידי מבנים, רובם די נמוכים כך שקשה לדעת מה היו, ורק אחד עם עמודים מעוגלים שאולי היה מבנה חשוב יותר. יצאנו מהיער לכביש שמצדו השני היו בתים גדולים וברווח ביניהם נראה בגלוי החוף. למתחם הסגור הזה הזה היו לו רק שרידים ארכיאולוגיים פרטיים משלו אלא גם חוף שכולו נועד רק לבאים בתוכו, כלומר דיירי המלונות ובתי הנופש ותושבי הקבע שלו. החוף היה מלא באנשים שהלכו מהמלונות והמסעדות ופסעו במים הרדודים, וחלקם התרחצו או גלשו במצנחים הצבעוניים. ישבנו על החול הלבן והתפעלנו ממיומנויות של גולש מצנח צבעוני ששלט היטב במצנח למרות הרוח החזקה. הדרך חזרה הייתה מעייפת כי כבר היה חם ולא היה מספיק צל, ובכלל לא ידענו בדיוק איך להגיע ולבסוף פשוט עצרנו מונית מהרבות שעברו שם.

כאן המקום לכתוב משהו על עוד תעלומה כלכלית ולא רק כזאת, מלון הבוטיק green oasis ש״הגברת הנכבדת״, כלומר הוויז, ואפילו נהגי המוניות במתחם, לא ידעו איפה הוא ולא שמעו עליו. יש בו שישה חדרים ושני חדרי לובי מהודרים עם טלוויזיות גדולות שאפשר לראות בהן סרטים וסדרות בנטפליקס, ובריכה קטנה עם שלושה פרחי לוטוס הצפים במים. החדרים גדולים ומטופחים ועמוסי ארונות ושידות עץ שאיני יודעת מה אפשר לשים בתוכם. יש ארוחת בוקר שמתהדרת בתואר homemade אך לא שונה מזו שמגישים במוטלים בארה״ב ויש להודיע מראש מתי רוצים אותה ומה בדיוק רוצים לאכול... בקיצור יש פה פוטנציאל למשהו מוצלח עם קצת תחכום וניסיון ובעיקר שיווק נכון, למשל לדוברי צרפתית שמגיעים לעיר. אבל המקום היה כמעט ריק, ושוב אני שואלת: איך זה עובד? מה מחזיק מקום כזה ואיך הוא מחזיר את ההשקעה הראשונית? תעלומה, אמרנו כבר?

היום הנפלא הזה המשיך בטבילה בבריכה הקטנה ומנוחת צהריים והסתיים בארוחת ערב ״איטלקית״בחריפות מקסיקנית, במסעדה הסמוכה למלון שגם בה לא נראו סועדים רבים.

אדיוס, מקסיקו! אהבנו אותך מאוד! הצבעים הססגוניים של הבתים והבניינים, הנופים הירוקים של הג׳ונגלים לאורך החוף ובהרים, הכפרים הציוריים עם גגות הקש, אתרי העתיקות של המאיה המרשימים, מקווי המים השונים, האוכל הטעים אם כי לפעמים חריף קצת לטעמי... והעיקר: האנשים החמים והנדיבים, שבאמת שמחים לפגוש אותך ורוצים לעזור גם כשאין הם יודעים את שפתך. אני מאוד ממליצה על טיול באזורים בהם היינו!!!