דרך ניו ברנסוויק חזרה למונטריאול

לפני שנתחיל  בסיפור של ניו בראונסויק יש עוד משהו שעשינו כמעט לפני היציאה. על המפה ראינו מקום שהוכרז על ידי אונסק״ו מכרז מורשת עולמי והוא חוף ובו מאובנים פרה היסטוריים ושכבות סלעים המלמדות על התפתחות הגיאולוגיה. לא ששנינו מתעניינים במיוחד בגיאולוגיה, אבל מאובנים נשמע משהו די מושך והאישור של אונסק"ו גרם לנו לציפיות, ואוי כמה זה לא חכם לבוא למקום עם ציפיות... ובאמת הכניסה למרכז המהודר והחדש עלתה הרבה כסף, למזנון לא היה קפה (לא שתינו בבוקר ולאורך כל הדרך לא היה שום דבר) והחוף היה בלי שום נקודות הסברה חוץ מכמה סלעים שעליהם הונחו מאובנים. אבל גם אלה היו כאלה שצריך הרבה דמיון כדי לראות את הצמחים שהטביעו חותמם באבן. יכולנו להצטרף לקבוצה לסיור מודרך אבל זה היה ארוך מדי בשבילנו, וראינו שגם האנשים ששילמו לקבוצה, פרשו ממנה אחד אחד...

התערוכה במרכז הייתה מודרנית ומעניינת יותר כראוי למרכז מורשת של אונסק״ו אבל האכזבה כבר השפיעה עלינו וכבר לא הצלחנו להסתכל על המקום בפתיחות ובנכונות לקבלה. לי זה היה שיעור טוב בהימנעות מפיתוח ציפיות גבוהות בכלל ובמיוחד בטיול הזה.

במרחק נסיעה קצרה מאוד כבר היינו בניו בראונסויק וקיבלנו מידע ומפה, והמלצה לנסוע לפרדריקסטון, בירת ניו בראונסוויק, ואחר כך לאדמונסטון, עוד עיר קטנה ונחמדה. הנוף בניו בראונסוויק הרבה פחות מעניין ומסעיר מאשר בנובה סקוטיה, לכן בחרנו לנסוע בדרך המהירה, ולרדת לפרדריקסטון ישר למרכז המידע. בעזרת עובדת מרכז המידע החביבה מאוד מצאנו מוטל נחמד, בקצה העיר. אמה של בעלת המלון  קיבלה אותנו, וכששמעה שאנחנו מישראל התרגשה ומיד התוודתה: אני מלבנון! ולחצה את ידינו בחום. 

העיר נחמדה ומאוד ׳אנגלית׳ בסגנון שלה, אכלנו במזללה לבנונית פלאפל מצויין, חומוס וסלט חצילים טעים. כל האטרקציות בעיר כבר היו סגורות לחורף ופשוט הסתובבנו וראינו את הבניינים ה׳עתיקים׳, שליד כל אחד מהם היה לוח המסביר את תולדות הבניין.

משם לאדמונסטון הנסיעה הייתה די קצרה, אבל מצאנו אטרקציות חביבות שהאריכו אותה: מפלים לא גדולים במיוחד בעיר שנקראת ״המפלים הגדולים״,

 ובית חרושת לצ׳יפס יבש, המנוהל על ידי אותה משפחה שגם מגדלת את תפוחי האדמה בעצמה כבר שלושה דורות.

 מהזוטות האלה אתם יכולים להבין משהו על ניו בראונסוויק, ואכן אנשים בנובה סקוטיה אמרו לנו שאין בה שום דבר, והכי טוב שנעלה על הדרך המהירה החוצה את קנדה ונגיע לקוויבק בכמה שעות...

 אדמונסטון גם היא עיר קטנה שלמרכז שלה אפילו לא טרחנו להגיע, והתמקמנו במוטל מהודר שנקרא ״מוטל ספא״ שופע ריחות נעימים וממש בכניסה שלו יש מספרה. הפקידה החביבה שיכנה אותנו ב״חדר המרוקאי״ (אחרי שהציעה לנו את החדר הפריזאי בשחור לבן או החדר הסיני באדום) שעוצב באקזוטיות כיד הדמיון הקנדי, ויצאנו רק לחפש פיצריה משודרגת שהייתה אמורה להיות גם מסעדה איטלקית. הוויז לא עבד וההסברים של פקידת הקבלה וצעירה שפגשנו בתחנת דלק לא היו ברורים, כי גם הן התקשו לדבר אנגלית. נסענו בחושך, בלי פנסים בצד הדרך, וכמעט בלי שילוט כלשהו, וקיווינו למצוא את המקום איכשהו. כאן חשוב לציין שבעיר הזאת הקרובה מאוד לקוויבק, אמנם הכל היה כתוב באנגלית וצרפתית אבל כל האנשים בכל מקום דיברו צרפתית, והקושי לדבר אנגלית שזכרנו מקוויבק שוב הופיע. כבר חשבתי שאכתוב פרק שייקרא: ״אבודים באדמונסטון״ על קורותינו באותו לילה, אבל אז בחושך, פתאום נצנץ שלט קטן: פיצה! זו אמנם לא הייתה הפיצה שהמליצו עליה אבל כבר לא היה אכפת לנו, היינו עייפים ורעבים ושמחנו לקבל פיצה בלי בשר ולחזור למוטל בשלום.

למחרת התכוונו ללכת לגנים הבוטניים שנמצאים ליד המוטל, אבל היה ערפל די סמיך והיה קר ופשוט עלינו על הדרך המהירה לכיוון פארק מוריסי הנמצא מצפון מזרח למונטריאול ובו נבלה עד החזרה למונטריאול.
עברנו בעיר קטנה בשם.... וראינו בית ספר קתולי לשעבר שמשמש היום בית ספר פרטי חילוני

ומעליו חורש יפה

בדרך ביקרנו במוזיאון הימי של קוויבק הנמצא ליד העיירה l'ils , והנה כמה תמונות משם

g 

השתדלנו לגוון ונסענו בדרך התיירותית העוברת ליד הנהר וככל שהתקרבנו לפארק הרגשנו שהיער סביבנו מתעבה, לעצים כבר היו קצת צבעים של השלכת, והכחול העז של הנהר שהופיע מדי פעם הוסיף לצבעוניות העליזה.

רצינו למצוא מוטל קרוב לפארק ולכן עצרנו בכפר הכי קרוב ליד מלון על הדרך, שנראה מעוצב בסגנון כפרי מקומי. במשרד לא היה איש ושלט הפנה אותנו לטלפון שליד הדלת. אפי ניסה לדבר עם האישה בצד השני, היא כמובן לא דיברה אנגלית, אבל התרשמנו שאמרה שזה עולה 65 דולר ללילה ושאין מקום היום ומחר. פתאום הופיעו שתי נערות צעירות וניגשו לטלפון אפי אמר להם שאין טעם כי אין מקום, אך הן התעלמו ממנו ודיברו בצרפתית עם האישה בצד השני. כשגמרו אמרו שהיא מגיעה עוד מעט. המלון נמצא מול הנהר שנראה כאגם והנוף בשעת הצהריים המוקדמת בשמש נראה כמו גלוית נוף קטשית, כמו שנהגו לשלוח פעם מחופשות וטיולים לנשארים המקנאים בבית...

לאחר כרבע שעה היא הגיעה ובדיוק לפניה הופיעה גם צעירה בבגדי ספורט שנראתה כדיירת במקום, כולן פרצו בשיחה סוערת בצרפתית, והאישה שנראתה מבוהלת ולחוצה, לא התייחסה אלינו גם אחרי ששמעה מהבנות שאנחנו מחפשים חדר לשני לילות. היא ענתה לצעירה בבגדי הספורט ונתנה לה מפתח ואז אמרה לבנות שיש דירה והיא עולה 109 דולרים כולל ארוחת בוקר. מכיוון שזה היה מעל התקציב הרגיל שלנו ואני ממש הרגשתי שהיא לא רוצה שנישאר, אמרנו בנימוס תודה רבה והלכנו. זו אולי דוגמה קיצונית להתנהגות הבדלנית של אנשים בקוויבק, אבל אפשר ללמוד ממנה משהו על הלך הרוחות כלפי אנשים שאינם דוברי צרפתית. מכיוון שבכניסה למלון היה ווי פיי חופשי ניצלנו אותו ומצאנו חדר במחיר הרגיל לשני לילות במלון בעיר הקרובה, ומיד הזמנו ברשת וקיבלנו אישור. 

עכשיו יכולנו להמשיך לכניסה לפארק כדי לנסוע בו ולחפש שבילי הליכה מתאימים. במרכז המידע הסבירו לנו שרוב הפארק סגור כי יש בו מירוץ אופניים ונוכל להגיע רק לנקודה במרחק שלושה קילומטרים שממנה יוצא שביל הליכה של שעתיים שלוש. עובדת המרכז הזהירה אותנו שבגלל מירוץ האופניים נצטרך לחנות על הכביש וללכת די הרבה לתחילת השביל. התחלנו לנסוע ועד מהרה ראינו מכוניות חונות בשני צדי הכביש, בטור ארוך מאוד אך למזלנו מצאנו מקום ליד הכניסה לחניה של מישהו שכבר גמר ונסע.

התחלנו ללכת ביער הסבוך כשהנהר או האגם הכחול מופיע מדי פעם בנקודות תצפית יפות. אחרי הליכה של פחות משעה המדרגות שירדו בהמשך השביל היו סגורות בסרט אדום ושמענו קולות ניסור של מסורים חשמליים ועובדים למטה. לא הבנו לאן ללכת אבל בצד היה שביל צר, שצד אחד שלו היה פתוח אל התהום, והצד השני אל מדרון תלול שהיה מכוסה עצים ולכן היה קצת פחות מפחיד. השביל עלה למעלה על הרכס מעל הנהר. התחלנו ללכת והשביל הפך יותר ויותר צר, והתהום הפעורה לצד הנהר נראתה מפחידה יותר ויותר, ולא היו כמעט עצים שאפשר לתפוס כדי להרגיש ביטחון. אפי ניסה לעזור לי ולהושיט לי יד אבל אני עדיין פחדתי, ולמי שעדיין לא יודע זה הפחד הגדול ביותר שלי - פחד גבהים. אפי שאל אותי בתקווה לשמוע תשובה אחרת: את מרגישה לא נוח?ולאכזבתו אמרתי: ״לא נוח זו לשון ההמעטה החזקה ביותר של המאה!!!אני פשוט לא רוצה להיות פה! אני רוצה להיות על שביל רחב שמשני צדדיו יש עצים והתהום אינה נפרשת בצמידות אליו.״

לזכותו של אפי ייאמר שהוא לא התעקש ולא ניסה להסביר לי שזה בעצם לא מפחיד, וקיבל את הדין ברוח ספורטיבית בהחלט. חזרנו למכונית ויצאנו מהרק קצת מאוכזבים, וחשבנו שאולי אחרי כיף ברטון בנובה סקוטיה קשה לנו להתפעל מפרקים קצת פחות מסעירים בנופים שלהם.

אבל היום השני תיקן את כל מה שהתקלקל ביום הראשון. השמש זרחה אבל לא היה חם והיה אפילו קצת קריר. נסענו לקצה הרחוק יותר של הפרק והגענו לנקודה שבה התחיל מסלול ההליכה שבחרנו, שני מסלולים מעגליים שמתחברים באורך של עשרה קילומטרים בערך. היער היה סבוך מאוד, וכמעט כל הזמן היינו בצל או כמעט בצל כשרק קרני שמש בודדות חודרות ומאירות. ראינו ציפורים, סנאים, ופטריות והכל בצילומים של אפי. אבל אני לא בטוחה שתחושת ״כיפה אדומה הולכת לבדה ביער ותכף יבוא הזאב״ ניתנת להעברה בצילומים...

מדי פעם היה שלט שכיוון לתצפית והיו שם גם מפלים שטוחים שירדו על משטח גדול של סלעים כהים ואנשים ישבו עליהם והשתזפו ואכלו ליד המים הזורמים.

השביל התפתל ועלה במדרונות תלולים ובמקומות הקשים יותר היו מדרגות עץ או שבילים המכוסים בקורות עץ. למרות שהיו שם הרבה מאוד אנשים, (זה היה יום ראשון ובשבת רוב הפרק היה סגור) לא היה צפוף וקולות האנשים שהלכו נבלעו במרחקים העצומים בתוך הפרק. כולם, אבל ממש כולם, דוברי צרפתית שבירכו אותנו ב״בונז׳ור״ מנומס. 

לאחר כארבע שעות של הליכה עם הפסקות קצרות חזרנו לנקודת היציאה בה היו שולחנות פיקניק רבים על דשא ענק. מצאנו שלחן מוצל וישבנו לאכול את המטעמים שאנחנו לוקחים אתנו כל הזמן במכונית: לחם, אבוקדו, חומוס, מיונז וגבינה צהובה פרוסה וגולת הכותרת ירקות ופירות למיניהם.

היום היפה הזה הסתיים בנסיעה בכביש הפנימי הסובב את הפרק ועצירה בנקודות התצפית היפות באמת (ראו תמונות)

ולקינוח הלכנו למסעדה קמבודית מקסימה בעיר ונהנינו מאוכל צמחוני משובח. 

למחרת עזבנו את אזור פרק מוריסי אחרי הצטיידות בוולמארט הענקי הקרוב, מוסד שמגלם את הצרכנות המערבית האולטימטיבית. השיטוט במרחבים האינסופיים הגדושים במוצרים זולים שואב אותך לתוכו וצריך רצון ברזל ונחישות בלתי מתפשרת כדי לקנות באמת רק את מה שבאת לקנות... אבל דווקא את הכף החשמלית של 110 וולט ונוזל כביסה קטן לא מצאנו...

נסיעה לא ארוכה על הדרך המהירה למונטראול הביאה אותנו לאייר בי אן בי שהזמנו יומיים קודם. בית ישן ומסוגנן, עם גרם מעלות פנימי צר ומתפתל מעץ. החדר גדול ובתוכו שוכנת אמבטיה מפוארת הממלאת חצי מהחדר, והשירותים בנויים גם הם באמצע החדר כשהחלון הפתוח שלהם פונה לשולחן כתיבה נחמד... (לפחות יש שם ונטה...) ויש המון מקום לכל הדברים שלנו, שהפעם הוצאנו מהמכונית לקראת הטיסה לוושינגטון בעוד שלושה ימים. בכלל אין מה להתלונן, החדר עולה חמישים דולר ללילה ונמצא במקום מרכזי מאוד, ויש קומקום וכוסות ומקרר ואפשר להשתמש במטבח ובמכונת הכביסה המשותפים לבעלי הבית ולשאר הדיירים.

הנה האמבטיה

מונטריאול יפה ונעימה, בסגנון אירופי מיוחד, לבנים אדומות ובתים שיורדות מהם מדרגות מכל קומה בנפרד, קצת כמו מדרגות החירום בניו יורק אבל נראה לי שזה פשוט תוצאה של חלוקת בתים מאוד גדולים לדירות קטנות שלכל אחת מהן יש כניסה נפרדת במקום חדר מדרגות משותף.

שוטטנו בשוק האיכרים המעוצב ואפילו קצת מפונפן ליד הדירה שלנו, ואכלנו מרק עדשים טעים בדוכן שמכר בעיקר אורז עם בשר, אך אנחנו העזנו וקיבלנו אורז נקי... לפחות כל מי שפונה אלינו בצרפתית עובר לאנגלית ומבין מה שאנחנו רוצים בניגוד מקומות אחרים בקוויבק וניו בראונסוויק.

טיילנו קצת בlittle Italy ואז חזרנו לחדר הנחמד שלנו, לאמבטיה העמוקה ולרצפת העץ החורקת, ממש תחושה של בית, אם כי קצת משונה וישן. מצאנו מזללה מזרחית עם פלאפל טוב ולא יכולנו להתאפק, וזה התאים ליום הזה שהתחיל בטוטי פרוטי, רשת מזללות קנדית של ארוחות בוקר וצהריים שהמנות בה ענקיות ומלאות קלוריות מטוגנות ומתוקות...

למחרת יצאנו לעיר העתיקה בבוקר מעונן ועגמומי ולאט לאט, אולי בהשפעתנו, השמש הציצה יותר ויותר ולבסוף היה לנו די חם. חשוב לציין משהו על מונטריאול שכבר כתבתי על קוויבק: הלחות פה נעה בין 95 אחוזים ל100 אחוזים! כן, זו אינה טעות! רק מיציאה לרחוב ועמידה בלי תנועה מתחילים להזיע, וגם החדר שלנו חם למדי ובלילה פתחתי את הדלת כדי להתקרר קצת. החנויות וכל המקומות ממוזגים להחריד, משהו הקרוב לקיפאון, ואני מתעטשת ומנוזלת ומבטיחה לא להתלונן על הלחות בתל אביב כשאחזור... אפי מזכיר לי שככה דיברתי כשהיינו בוורנסי שבהודו באפריל, בשיא העונה החמה עם 44 מעלות בממוצע, ושזה החזיק רק כמה שנים...

בכל אופן, נדמה לי שהאנשים שהולכים ברחובות המקסימים של העיר העתיקה נראים מותשים ונבולים מהלחות הנוראה, ודווקא העננים הקודרים קצת מקלים על ההליכה ולי הם בכלל לא מפריעים.

שוטטנו לנו ברחובות ואנחנו מדי פעם כשמצאנו ספסל, ובאחת הפעמים עבר לידינו זוג שנראה קצת פחות מגילנו, כשהגבר ראה אותנו מסתכלים במפה צחק ואמר: ״אפשר לראות שאתם תיירים, גם אנחנו תיירים, מאיפה אתם?״ הם שמחו לראות ישראלים ומיד אמרו: ״אנחנו מקווים שהנשיא הבא ישמור יותר טוב על ישראל״ משום מה אפי היה מאוד גלוי, שלא כהרגלו,והתוודה על העדפתנו הפוליטית, והתחילה שיחה מעניינת ברוח טובה בין דעות מאוד מנוגדות, אבל הצלחנו למצוא נקודות משותפות למשל: שיש אנשים שהם evil,  וכאן באה רשימה של טרוריסטים ועריצים למיניהם, ושאולי הרפובליקאי הנחמד לא יודע מספיק על ההתנחלויות ועל נתניהו, וללא ספק אנחנו לא מתמצאים במועמדי הרפובליקאים לנשיאות למרות שעקבנו אחרי ההצגה הטלוויזיונית המצויינת שנתנו... נפרדנו כידידים והמלצתנו להם  להגיע לנובה סקוטיה בהמשך דרכם.
כאן פגשנו את האמריקאים

חשבנו שנעלה לתצפית שעל מאונט רויאל אבל כשירדנו מהתחתית והתחלנו ללכת בכיוון היה לח מאוד, (100 אחוזים!) הדרך הייתה ארוכה ותלולה, והחלטנו לוותר ולחזור דרך השכונה הבוהמית שמתחתיו  לתחנה ומשם הבייתה.

למחרת קבענו להיפגש עם יאיר, הבן של גדי ואסתרק'ה בת הדודה שלי, וסיגל אשתו, שחיים במונטריאול כבר אחת עשרה שנים. בילינו אתם יום נפלא אף על פי שהיה מאוד קר ומעונן והייתה רוח חזקה מאוד. הם לקחו אותנו לסיבוב בעיר ולמסעדה צמחונית מקסימה שהייתה בשבילנו כמו מעיין מים צוננים להולך במדבר ומתייבש... אחר כך לקחו אותנו לתצפית ולכנסיה ענקית שהיא גם מרכז תרבות ומוסיקה,והבן שלהם שר במקהלה שלה שהיא ממש רצינית מופיעה בכל העולם. למרות הרוח והראות הגרועה התרשמנו מהסגנון הלא מטרופוליני בנוסח ניו יורק או ערים גדולות אחרות, ומהגודל הגיאוגרפי של מונטריאול.

 זה הכומר שיזם את הקמת הקתדרלה

 קביים לרוב שנשארו ו כתוצאה מניסים שקרו בכנסייה

קינחנו בביקור בביתם, ובארוחת ערב טבעונית מצויינת שהזכירה לי את הבית אחרי חודש שבו נאלצנו להתפשר כל כך הרבה על מה שאנחנ מכניסים לגוף... בקיצור זה היה יום נפלא למרות מזג האוויר הגרוע, והכל בזכות יאיר וסיגל הנפלאים שאירחו אותנו כל כך יפה!

היום האחרון במונטריאול ובקנדה היה תיקון של היומיים הראשונים מבחינת מזג האוויר. היה קר מאוד והייתה רוח אכזרית אבל השמש זרחה והכל נראה כל כך אחר! נסענו לשוק איכרים נחמד ליד תעלה קטנה,

ומשם עלינו שוב להר והפעם הכל נראה ברור ולמרחוק.

 נסענו על הגשר היפה שחוצה את הנהר ונכנסנו לפארקים הנחמדים שמשני צדדיו, הכל במכונית, מה שהצדיק את השארת המכונית לעוד יומיים בלי שנשתמש בה...

מט 

ועכשיו הזמן לסכם את החודש הראשון של הטיול שלנו ואת הטיול בקנדה כולו. לגבי הטיול שלנו הבנו, שחשוב לא להיות משימתיים מדי, ולקבל אפשרות שלא נספיק לראות דברים בגלל זה. עוד תובנה שהגענו אליה היא שבמקומות תיירותיים, גם לא בעונה, בסופי שבוע כדאי לעשות הזמנה ברשת בעזרת הטריפאדוויזר, במיוחד אם רוצים להיות במקום שני לילות. אבל חוץ מהפרטים הטכניים האלה אפשר לומר שהחודש הזה עבר עלינו בשלווה ובהנאה, בין השאר מפני שהקפדנו לעשות מדיטציה בכל בוקר.

ובאשר לקנדה, אנסה לסכם את הרשמים המורכבים שלנו בכמה משפטים. מאחר שהיינו בעיקר באזורים של דוברי צרפתית, קוויבקיים או אכדיים, ורק חלק קטן המזמן היינו בסביבה דוברת אנגלית טהורה, אי אפשר היה שלpא להתרשם מהמאמץ הפרנקופוני לשמור על התרבות הייחודית שלו. אבל ההשפעות הבריטיות והאמריקאיות גם הן אינן מבוטלות. תופעת עודף המשקל המסוכן והאוכל התעשייתי עתיר הבשר והטיגונים, ניכרת במיוחד מחוץ לערים הגדולות אבל גם בהן רואים אנשים כבדי בשר במיוחד. גם המכוניות הגדולות, מרכזי הקניות הענקיים וחנויות הרשת העצומות ובמיוחד הקראוונים המפלצתיים ממש, שנעו בכבישים הלא רחבים במיוחד -

את כל אלה  אפשר לייחס לחלחול התרבות ואורח החיים של השכנה הדרומית של קנדה. 

אבל בכל זאת מכל ההשפעות השונות נוצרת ישות אחרת, ייחודית, קנדית. והם בכל זאת אינם צרפתים, בריטים או אמריקאים. רוב האנשים היו מאוד חביבים, אפילו יותר מכך וניסו לעזור ככל יכולתם. האהדה לישראל מביכה לפעמים, ובדרך כלל יש הפתעה מכך שאנשים מגיעים ממרחק כל כך גדול לקנדה ולעתים קרובות זה מתקבל כמחמאה. אולי המרחקים הגדולים מאיזור לאיזור יוצרים תחושת בדידות ושמחה על ביקור זרים, במיוחד כשזה ממקום שנמצא בקצה העולם מבחינתם.