קסמי נובה סקוטיה

בשעות הצהריים המאוחרות כבר היינו בנובה סקוטיה, ומיד הופיע מרכז מידע גדול ומאורגן כמו קודמיו בקנדה (אך לא בקוויבק משום מה) וקיבלנו מפה וטיפים מה לעשות ולאן לנסוע. 

מכיוון שהשעה כבר לא הייתה מוקדמת החלטנו להגיע רק לפיקטו, עיר קטנה השוכנת על הדרך התיירותית לכיוון פארק קייפ ברטון, שהוא מטרת הנסיעה כרגע.

הגענו לעיר ומיד חיפשנו מקום כי היינו כבר די עייפים ולהפתעתנו בשני המוטלים הראשונים לא היה מקום, ולכן בבד אנד ברסט הראשון שראינו על הכביש והיה בו עוד חדר אחד, לקחנו בלי היסוס, כדי לא להיתקע בלי כלום.

הבית היה ישן ומעוצב כבית אנגלי טיפוסי על הכיעור והיופי הקיצ׳י שלו, כמו שאנחנו זוכרים היטב מימינו באנגליה. אבל בעלת הבית הייתה נחמדה והמליצה לנו על כמה מסעדות. (למעשה, כל המסעדות בעיר הקטנה) וכששאלנו על מקומות שבהם מנגנים בערב כמו שמובטח במדריכים ובעלוני הפרסום אמרה שיש מקום אחד שאולי יש בו משהו, אבל על המזח בנמל הקטן יש נגני חמת חלילים שאמורים לנגן הערב.

שמחנו מאוד ואפילו לא העלנו דברים לחדר ויצאנו לשוטט בנמל, שהיו בו דייגים חובבים עם חכות, והמון ציפורים, בעיקר שחפים שירדו למים לחפש דגים, אך גם לנמל, בו אנשים השליכו חתיכות לחם לעברם, אך השחפים בדקו וכשהבינו שזה לא דגים, התרחקו בבוז...

עמדנו והסתכלנו על חמש סירות מפרש שיצאו לים מהמפרץ והתרחקו לכיוון השמש השוקעת, (אפי כמובן צילם בקדחתנות) ומשני הצדדים שלנו עמדו טנדרים ובהם גבר מבוגר, וגבר פחות מבוגר עם ילד מתבגר ליד ההגה. גם הם באו לצפות בים ובסירות והתחילו לדבר אתנו והתפעלו (כמו כל אדם שאנו פוגשים) מזה שבאנו כל הדרך מישראל לקנדה, או אולי כמו שגילינו מאוחר יותר פשוט היו אוהדי ישראל, כלומר תומכי המפלגה השמרנית השולטת עכשיו ומגלה אהדה גדולה לנתניהו. נפרדנו מהם והמשכנו לטייל לאורך הטיילת ואחר כך בשביל שעבר ליד המים. החושך ירד ושום מנגני חמת חלילים לא הופיעו, אז הלכנו למסעדה הסינית בתקווה להצליח יותר במציאת מנות צמחוניות. אמנם מצאנו מה לאכול ואפילו יכולנו לבחור, אבל זו הייתה מסעדה סינית מהסוג הירוד שבו המונוסודיום גלוטמט שולט והאוכל לא כל כך מלהיב.

בבוקר יצאנו לכיוון הפארק ולהפתעתנו הגענו למוטל שהזמנו מוקדם, בסביבות שתיים. ארגנו את הדברים ויצאנו מיד לכיוון הצד המזרחי של הפארק, לעיר בדק, שהייתה קרובה מאוד ולכן המשכנו עוד ועוד והגענו די קרוב לקצה של הצד המזרחי. הדרך הייתה פשוט נפלאה. קשה לי לתארה, אולי התמונות של אפי יעשו אתה חסד יותר גדול. בכל אופן, היו פיתולים ועליות תלולות וכמובן גם ירידות כאלה, משני הצדדים יער סבוך וים שמציץ לפעמים מבין ההרים, או חוף שצוקים יורדים אליו וסירות, ומדי פעם הופיעו כפרים קטנים אבל לא היו הסימנים הרגילים של הציביליזציה: כלומר רשתות של מזללות או של חנויות מזון.

בדרך בחזרה נזכרנו שכמעט נגמר לנו האוכל שאנחנו לוקחים במכונית כל הזמן וחיפשנו חנות לחדש את המלאי. אבל היו רק חנויות מזכרות וחפצי קרמיקה ואומנויות מקומיות ולבסוף מצאנו בחנות כזאת בין עבודות האומנים המקומיים מקרר עם סנדוויצ'ים טריים עם בשר סרטנים ונאלצנו לקנות אותם כדי לא להישאר רעבים.

היום הזה היה יפה והנוף מרהיב, אבל הגענו לתובנה חשובה: המוטל שהזמנו ליומיים לא יתאים לצרכינו בכלל, כי למחרת נצטרך לחזור את כל הדרך הארוכה אליו אחרי יום בפרק בו נעשה גם הליכה של תשעה קילומטרים. לכן מיד כשחזרנו אמרנו לבעלת המוטל שנישאר רק לילה אחד, היא נראתה מוטרדת וקצת כעוסה  ואמרה שתצטרך  להתקשר למרכז ההזמנות והם ירצו לדבר גם עם אפי. אני כותבת על זה כי זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו במשהו כזה, אבל יכול להיות שהייתה פשוט לחוצה מההליך הביוקראטי שלא הייתה רגילה אליו...

בכל זאת התקשרה וחיכתה זמן רב לתשובה, ובינתיים אפי חזר לחדר ואני ישבתי ליד הפלג הקסום שזרם מאחורי המוטל, בין עצי לבנה וליד רחבת דשא ירוקה המוקפת עצים. הקסם הזהו, של פלג משכשך ליד בית, עצים מתנשאים מעליו ודשא ירוק עשיר מוקף עיגול עצים כמו חומה מסביבו - זה משהו שאין לו הסבר וחוויה שקשה מאוד להעביר במלים.

חשוב לציין שהנסיעה כולה לוותה בספר ״אן של גרין גייבלס״ בקריינות נפלאה באנגלית, ספר שאפי הוריד ברוב מיומנותו להנאתנו. ואכן, זה באמת תענוג לנסוע בנופים האלה ולשמוע את הסיפור על היתומה אדומת השיער בעלת הדמיון המופרז שמערערת את עולמם הצפוי והמסודר של מתיו ומרילה, הרווקים המזדקנים.

הבוקר היה חמים ומאיר והדרך לצד המערבי הייתה עוד יותר יפה מזו של הצד המזרחי, והיו בה יותר יישובים גדולים ואפילו חנות מזון די גדולה של רשת קואופ שבה הצטיידנו בכל מה. שהיה חסר.

לאחר כשעה של נסיעה התחלנו להיות רעבים כי לא היה לנו אוכל בבוקר וחיפשנו מקום לשבת ולאכול. בדיוק נכנסנו לאזור האכדי, שבו התנופפו הדגלים המוכרים לנו מקוויבק ושמות הכפרים היו צרפתיים מאוד. אבל בכל הכפרים האלה, למרות שצפו אל הים והיו על דרך תיירותית מאוד לא מצאנו ספסלים ושולחנות עירוניים לשבת כמו בהרבה מקומות בקוויבק ובניו בראונסויק. הרעב התחיל לכרסם ולבסוף, נואשנו וישבנו על סלעים ליד כביש שהוליך לקמפינג. הרוח הייתה חזקה ולא היה כל כך נוח לשבת על הסלעים, כנראה שהפכנו מפונקים בשבועיים ומעלה שאנחנו מטיילים וחוגגים בארוחת צהריים בטבע ליד שולחנות עץ נוחים...

כמובן שכשהגענו אל הפרק מצאנו מיד שולחנות וספסלים בשפע בחיק הטבע ובנקודות תצפית מקסימות...

לאורך כל הדרך יש נקודות תצפית ויציאה למסלולי הליכה שונים. אנחנו בחרנו על פי המלצת מרכז המידע, במסלול שנקרא סקייליין ומוביל במסלול מעגלי בתוך יער ועל צוק הצופה לים, ואמורים להיות בו כל מיני בעלי חיים כולל קויוט, זאב הדומה לשועל והתחלנו את ההליכה באזהרה ועצות איך להתנהג כאשר פוגשים אותו.

בחרנו במסלול הארוך יותר, תשעה קילומטרים, והתחלנו ללכת בשביל צר אך די מסודר שלפעמים התפתל בין עצים צפופים ופעמים אחרות היה בלב ערבה ריקה עם עשב צהוב ושברי עצים או גזעים יבשים. מתברר שהיער הזה די גוסס, מפני שסוג של תולעים אכלו את גזעי העצים מסוגים מסויימים, ואיילי המוס אכלו סוג אחר. בכל זאת ההליכה הייתה יפה, ולא קשה במיוחד אם כי החום הלך וגבר והתחלנו להזיע. 

למרות הציניות שלנו כלפי ההבטחות לראות בעלי חיים, לפתע ראינו ארנבת חמודה שאפילו עצרה לפני שנכנסה לסבך כדי שאפי יוכל לצלם אותה.

שתי בחורות נחמדות שהלכו לפנינו בשביל עצרו לפתע וסימנו לנו לעבור אותן כדי לראות - קויוט, אותו זאב עם פני שועל שהזהירו מפניו בכניסה! הוא עצר לרחרח בין השיחים לצד הדרך ואחר כך המשיך ללכת באדישות כשאנו עוקבים אחריו בזהירות והוא מדי פעם נעלם בעיקול, ואז מופיע שוב כשהוא נעצר לרחרח שוב בעשבים או בשיחים. כך זה נמשך כרבע שעה עד שהוא נעלם, כנראה ירד מהשביל עליו הלכנו.

היינו די עייפים לאחר ההליכה ומצאנו שולחן יחיד ליד פלג מים חבוי בין עצים עבותים. מעניין שבמסלול ההליכה המסודר ומפנק למדי לא היה אף ברז מים אף על פי שבכל מקום היו פלגים ואפילו בנו מסלול מעץ לאורך חלק גדול מהשביל בגלל שמתחתיו היו מים. כנראה שהם לא פוחדים כל כך מהתייבשות כמונו, וראינו אנשים מתחילים את המסלול עם בקבוק קטן בעוד שלנו היו שני בקבוקים די גדולים והם לא הספיקו... 

גם השירותים במסלול ההליכה הם אקולוגיים, כלומר בלי מים בכלל, והחום ואולי טיב השמירה עליהם לא הועילו למצב הריחות בהם...

אחרי המסלול חזרנו קצת לאחור למקום שנקרא pleasant bay בו הזמנו מקום במוטל אחרי ששני מקומות אחרים היו כבר מלאים והתחלנו לדאוג. הגענו למוטל והתברר שאף על פי שהוא די יקר, הוא אינו כולל את כל הפינוקים שהתרגלנו אליהם: מקרר, מיקרו, מכונת קפה עם קפה, שולחן ולפעמים אפילו כלי אוכל. היה משהו לא סימפטי בבחור שקיבל אותנו ואף על פי שהפנה אותנו באדיבות למקום בו נמצאים משרדי החברות היוצאות לצפיה בלווייתנים, היה מאוד ממוקד בתשלום ובהצעה לארוחת בוקר בתשלום במסעדה של המוטל. החדר באמת היה מאכזב: היה בו ריח טחב כי הוא לא היה מאוורר, השירותים היו קטנים, לא היה כמעט אור בחדר, והעיקר המיטה! זהו סיפור הנסיכה על העדשה אבל הפוך. ראיתי שהמיטה גבוהה אבל היינו כל כך עייפים ומאוכזבים שלא נוכל לאכול את מה שקנינו ולא התייחסנו. כשהלכנו לישון הרגשתי שאני ממש שוקעת, או יותר נכון, טובעת במיטה. זה היה בערך כמו לישון על מיטת מים גמישה במיוחד, וכל הזמן הצוואר שלי נמתח מהגובה שנוצר עם שקיעת שאר הגוף לתהומות הרכות הבלתי נסבלת... אחרי כשעתיים של שינה לא נוחה קמתי ולקחתי את כיסוי המיטה ופרשתי אותו על הרצפה ושכבתי עליו, למרות הנוקשות של הרצפה זה היה יותר נוח מלהתנדנד בלי סוף על המזרון הנפוח של המיטה... לפנות בוקר אפי התעורר ומיד הצטרף אלי וכך התעוררנו בבוקר על הרצפה, במוטל, שהיה כמעט הכי יקר שהיינו בו בקנדה...

לאות מחאה אכלנו בחדר ארוחת בוקר משלנו, שאותה נאלצנו לאכול בפנים למרות הדשא והשולחנות שהיו מפוזרים בחצר המוטל, בגלל שלמקום היה עוד חיסרון שעוד לא כתבתי עליו: היו שם בלי סוף זבובונים קטנים וזבובים שהטרידו מאוד כל מי שניסה לשבת בחוץ. 

אני מפרטת את כל זה, בגלל שזה היוצא מהכלל שאני מקווה שבאמת אינו מעיד על הכלל, כי כמעט כל המקומות שהיינו בהם היו בסדר, ובעלי הבית היו נחמדים ומלאי רצון לעזור ולשרת. אבל פלזנט באי אינו מקום גרוע, מצאנו מסעדה טובה במוטל קרוב שבה היו מנות צמחוניות למכביר והאוכל היה מאוד טעים, ואפילו חזרנו אליה למחרת לארוחת צהריים אחרי השיט בסירה לצפיה בלווייתנים. 

הצפיה בלווייתנים הייתה חוויה מעניינת ובסופו של דבר מהנה בשבילי ומאוד מהנה בשביל אפי...

שטנו בסירת גומי קטנה בה ישבנו על ספסל צר כששום דבר לא מגן עלינו מנפילה לים, ואני נאחזתי בכל כוחי בידית ולא עזבתי לרגע, בעוד שאפי ושאר הנוסעים הרפו את אחיזתם במשך השיט וישבו נינוחים... אבל למעשה רק החלק הראשון של השיט היה לא נעים, כי שטנו מול הגלים וכל הזמן עלינו לגובה ואז נפלנו בבום גדול למטה, כך עד שהגענו לאזור שבו אמורים היו להיות לוויתנים, ושם הסירה התנדנדה על הגלים כמעט בלי תזוזה, בתקווה לראות מזרקה של לוויתן או לפחות סנפיר או ראש מרחוק. 

כל הזמן היו דיווחים בקשר בין הספינות האחרות שיצאו לאותה מטרה אבל גם כאשר נמסר שראו משהו, עד שהגענו כבר לא היה שם כלום. הים לא היה סוער והיה נעים להתנדנד על הגלים ולהתבונן במרחבי המים מסביב כשהחוף נראה מרחוק עם הצוקים החומים היורדים אליו. למרות השתדלותו של הספן שנהג בסירה והמאמצים של כולנו למצוא משהו שמזכיר לוויתן - זה לא קרה, וחזרנו לחוף כשהספן הקשוח קצת מבויש אך אנחנו היינו מרוצים - זו הייתה חוויה טובה בסך הכל, במיוחד לי, שההתמודדות עם העליות והנפילות בהתחלה הייתה מאתגרת ומספקת, שהרי לא צעקתי ולא התלוננתי כמו שקורה לפעמים...

יצאנו מתחומי הפארק ועברנו לכביש מהיר כדי להגיע לסביבות טרורו, מקום שבו השפל והגינות גבוהים מאוד ויוצרים מראה מעניין שמושך הרבה תיירים. אבל היינו די עייפים, ובעיר שנקראת אנטיגוניש ירדנו מהכביש והתחלנו לחפש מקום לינה. בבד אנד ברקפסט הראשון שראינו כבר היה כתוב שאין מקום, והשני היה במרחק קילומטר מהכביש, אפי היסס אם שווה להיכנס כשאנחנו לא יודעם אם יהיה מקום. אבל חשבתי שאולי דווקא בגלל שזה רחוק מהכביש יהיה שם מקום. ונכנסנו לדרך מתפתלת שהוליכה למעין אחוזה ענקית, שמתחלקת בין שני שכנים, שאינם שכנים ממש בגלל המרחק ביניהם.

הגענו לבית ועל המרפסת עמדה אישה מבוגרת צהובת שיער והנידה בראשה בשלילה כאומרת אין מקום, וכשנעצרו וירדנו לשאול אמרה שאין מקום ואז שאלה: מאיפה אתם? וכשענינו אמרה: אז אולי בכל זאת יהיה מקום, אם באתם כל הדרך מישראל... ובעלה צעק לה: תיקחי אותם... והסביר: אנחנו מנסים לצאת לפנסיה! היא הייתה חביבה מאוד והסבירה שהם אוהבים מאוד את ישראל וראשי הממשלות שלנו הם חברים... כבר קרה לנו קודם שמישהי ניגשה ושאלה מהיכן באנו ולחצה את ידינו בחום והצהירה שאנחנו אוהבים מאוד את ישראל! זה היה די מביך, ואני הרגשתי קצת מזויפת כשחיכיתי ואמרתי תודה ויופי וכו׳...

למעשה הם נתנו לנו חדר אורחים שלהם שנמצא בחלק התחתון של הבית הענק והמטופח מאוד. מכל החלונות הרבים נשקף המפרץ הקטן והדשא שהקיף את הבית וירד למזח הקטן שאליו הייתה קשורה סירה קטנה. התברר שפאט וג׳ון אירחו חברים שהגיעו מדובאי, מורים לאנגלית החיים שם כבר עשר שנים. הם שוכנו בחדר האורחים השני, והשירותים והמקלחת היו משותפים להם. לאחר שיחה קצרה על המרפסת נסענו לעיר לאכול במסעדה על פי המלצתם, והופתענו שוב למצוא מנות צמחוניות במבחר סביר וטעימות מאוד. למחרת אכלנו ארוחת בוקר טעימה וכבדה בחדר האוכל ביחד עם פאט וג׳ון והאורחים שלהם. היה נחמד מאוד והרגשנו לא כמו אורחים בתשלום אלא כמו אורחים חברים. 

היום היה מעונן וקריר ולאחר נסיעה קצרה לכיוון המגדלור התחיל גשם קל מאוד שהלך והתגבר והפך די חזק. החלטנו לשנות את כל התוכנית ולנסוע לכיוון הליפקס, העיר הגדולה של נובה סקוטיה בחוף הדרומי של המחוז, ולעבור לדרך המהירה.

ן

הדרך עברה בנעימות כשאנחנו שומעים את הספר ״אן של גרין גייבלס״ והתנועה די דלילה כיוון שזה היה יום ראשון. בצהריים נכנסנו לעיר ישר למרכז המידע בנמל שהיה שוקק תיירים ומבלים, והיה חם מאוד, ממש חם.

אכלנו צהריים ליד שולחנות המזללות בנמל וחזרנו למכונית למצוא מקום לינה באחד המוטלים ביציאה מהעיר. וכאן מצאנו מקום קצת מיושן וקצת מוזנח אבל היה בו כל מה שצריך ואפילו תכננו לאכול שם ארוחת ערב מהמצרכים שקנינו לפני כמה ימים, ומאז לא הגענו למקום שיש בו ציוד מתאים. 

מאז שהגענו לנובה סקוטיה שמענו על אהבתם של בני המחוז לשירה ולנגינה בסגנון אירי או סקוטי בפאבים ובאולמות מופעים. בכל מקום שהיינו שאלנו ובשום מקום לא הצלחנו למצוא משהו כזה.

גם בהאליפאקס שאלנו ולפי מרכז המידע היה בעיר פסטיבל קלטי עם מוזיקה אירית וסקוטית וזה היה היום האחרון, ואפילו ידענו שזה מסתיים בשש. לכן מיהרנו להחליף בגדים ויצאנו לחפש את הפסטיבל, אבל כל מה שמצאנו היה אולם ספורט שבו התנהל משחק הוקי קרח ואף אחד לא ידע שום דבר על הפסטיבל, המשכנו לחפש כי לאולם ספורט היה צמוד אולם בינגו ובו אמרו לנו שהפסטיבל הסתיים ביום הקודם, והוא נערך באולם הנמצא מהצד השני של המתחם העירוני הגדול הזה. נסענו לשם ומה רבתה הפתעתנו כשראינו מעל דלת האולם כרזה המודיעה על הפסטיבל שהסתיים  אתמול, בשבת. היינו די המומים מפני שהפסטיבל הופיע בעלונים שקיבלנו במרכז המידע וגם האיש שעזר לנו שם אמר שזה נמשך גם ביום ראשון. כשיצאנו מאוכזבים לכביש ראינו כרזה גדולה מבד מתוחה למעלה ובה מפורסם הפסטיבל עם התאריכים שנמסרו לנו... אז מתברר גם לקנדים המסודרים זה קורה...

למזלנו מרכז המידע צייד אותנו בכתובות של בתי קפה ופאבים שבהם מנגנים מוסיקה חיה והתחלנו לחפש לפי הכתובות, ועד מהרה מצאנו פאב נחמד במרכז העיר אבל נאמר לנו שההופעה תחל רק בשמונה בערב. חזרנו לחדר והספקנו להתקלח ולדבר עם אסף בננו והנכדה שחגגה יום הולדת תשע באותו סופשבוע. 

מרכז הליפקס מלא במסעדות ופאבים והמון צעירים מבלים גם ביום ראשון בערב שנחשב יום קצת יותר חלש וחלק מהמקומות היו סגורים. העיר מאוד אירופית ויש בה הרבה מאוד בתים הבנויים מלבנים אדומות וכולה יורדת אל הטיילת שעל החוף, והבניינים הגבוהים שלה נמצאים גבוה יותר ואינם מסתירים את הים. הערב היה נחמד עם זמר אחד שמלווה את עצמו בגיטרה ושר שירים איריים, חלקם מוכרים וחלקם לא היו מוכרים לנו. הקהל שהיה ברובו בסביבות גילנו נהנה ומחא כפיים קצב ואף הצטרף קצת לשירה. לבסוף אכלנו שם ושוב הופתענו כשהיו לבחירת ו כמה מנות צמחוניות ואכלנו חומוס טעים מאוד שלא היה מבייש מסעדה ישראלית!

[אפי] ביקשתי מהמלצרית מיץ תפוזים לאתי, ובשבילי בירה גיניס בכוס הכי קטנה שיש להם.זה מה שהיא הביאה.

למחרת חגגנו באכילת ארוחת בוקר בחדר כמו בארץ, סלט עם חומוס שקנינו בסופרמרקט והוא גם טעים במפתיע, ויצאנו לכיוון טרורו.

טרורו היא העיר שלידה אפשר לראות את תופעת הגאות והשפל במלוא כוחה על פי המובטח. זכרנו מה שקראנו, וגם במרכז המידע אמרו לנו שזוהי אטרקציה מומלצת. אבל זלזלנו קצת בקריאה ולא שמנו לב למצב הירח, שכידוע משפיע מאוד על הגיאות והשפל. ראשית הגענו לנקודה הטובה ביותר בסביבות 11 בבוקר ומרכז המידע היה סגור כל אותו היום, ואולי בכלל עם תום עונת התיירות. אחר כך נסענו למקום אחר, שבו רואים את התחלת הגיאות ונאמר לנו שאצלם רואים את התחלת הגאות וזה פחות דרמטי בארבע אחרי הצהריים, ובנקודה המיוחדת שבה נבנה מעקה המשקיף אל אפיק הנהר הרחב, יראו את הגאות בחמש אחרי הצהריים. מכיוון שהיה רק 12 בצהריים נסענו הלאה לעוד מגדלור שנמצא גם מול הנהר או המפרץ שהיה כמעט יבש והיו בו רק כמה מקומות רטובים, ומתכסה במים בזמן הגאות. המגדלור היה במקום מקסים, פרק קטן ובו שולחנות פיקניק, שירותים, ומרפסת עץ הצופה גם היא אל האפיק היבש והצוקים החומים/אדמדמים היורדים על החוף מסביב. הייתה רוח חזקה מאוד וקרירה למדי וחיפשנו מקום מוגן ושם ישבנו, ליד המגדלור הקטן, כמעט לבד, רק הפועלים שעבדו בשיפוץ וכמה מטיילים מזדמנים עם כלבים עוברים שם. אני נשבעת לכם שהירקות התפלים למדי של קנדה, מקבלים טעמים מסחררים כשאוכלים אותם בחוץ, על דשא ירוק עז מוקף עצים ליד מגדלור קטן צבוע לבן ואדום...

אחרי האוכל החלטנו לנצל את הזמן שנשאר עד תחילת הגאות לחפש מקום לינה. עברנו בכל הפונדקים הקטנים על הדרך השקטה וכאילו ריקה מתיירים, והתברר שכול המקומות תפוסים או יקרים מדי. לא התייאשנו כי היה מוקדם ועוד לא היינו עייפים. הלכנו בצייתנות למזח הקטן, בו הייתה אמורה להתחיל הגאות וחיכינו ברוח החזקה והקרה למשהו שיקרה. השעה הגיעה ולא ראינו כלום, חיכינו עוד עשר דקות ומלבד זרימה קלה של המים לא נראה שום שינוי בשטחים היבשים שהמים היו אמורים לכסות. לא התייאשנו והחלטנו לנסוע למקום המפורסם, עם המעקה הבולט מעל האפיק שבו הובטחה זרימה חזקה יותר. שם התחילו להיאסף אנשים, כולם מכווצים קצת מהרוח שהמשיכה לנשוב במלא העוז, וחיכינו יחד. נוצרה אחוות מחכים, פטפוטים וסיפורים על הגאות במקום הזה במקומות אחרים ובזמנים אחרים, וכמה קר וכמה לא קורה כלום...

השעה הגיעה סוף סוף ו... שום דבר לא קרה, או יותר נכון אפשר היה להבחין שתנועת המים יותר חזקה אבל לא בצורה משמעותית. אנגליה נחמדה ששוחחנו אתה קצת אמרה, שהירח אינו מלא ולכן ה״גל״ כפי שהם מכנים זאת, לא יהיה חזק ובולט ובכל מקרה התופעה נמשכת כשעתיים וצריך להיות סבלניים. זה היה קצת קשה כשאני כבר מאוד זקוקה לשירותים, והרוח נושבת ונושבת בלי הפסקה לתוך הנשמה וחודרת לכל מקום אפשרי.

אחרי כרבע שעה התחילו לראות שהגבעות הנמוכות באמצע האפיק מתחילות להתכסות במים ומקומות שהיו יבשים קודם - מתכסים לאט במים.

אפי השתכנע סוף סוף ששום דבר דרמטי לא יקרה ושהוא כבר סחט מהמקום את כל הצילומים הטובים שאפשר והמשכנו לכיוון טרורו, לא כדי להיכנס לעיר אלא כדי למצוא מוטל או משהו דומה בפאתי העיר. 

ואכן, כמו במטה קסם, בירידה הראשונה, במקום שכולו חנויות ענק ומזללות היה מוטל נחמד, עם כל הציוד - מקרר, תנור, מיקרו, טוסטר ומחבל חשמלית וכמובן מכונת קפה ואפילו חומר להכין קנקן אחד. הכל בפחות ממה ששילמנו במוטל המוזנח בהליפאקס, או מהסכום המופרז שביקשו מאיתנו בפונדקים המפונפנים שליד הצפייה בגאות. 

לא היינו עייפים וערכנו קניות בסופרמרקט הענק שממול המוטל ובישלנו ארוחה לתפארת, ובינתיים התעדכנו קצת במה שקורה בבחירות לנשיאות בארה״ב ובביקור נתניהו ברוסיה בשידורי הcnn. היה נחמד לבלות במשהו שהזכיר בית, אף על פי שהיה סתם מוטל באזור מסחרי סואן.

21 ימים מתחילת הטיול, וכמובן שעוד אין עייפות מהטיול ומהנדודים, אבל נראה לי שהיינו קצת הישגיים וממוקדי מטרה עד עכשיו, ואולי נאט את הקצב בתשעת הימים שנותרו בקנדה. ננסה להתקדם לאט במה שנשאר לנו בנובה סקוטיה ואז נעלה על הכביש המהיר החוצה את קנדה ונגיע למונטראול כדי לבלות בה את הימים האחרונים לפני הטיסה לוושינגטון.

יום שלישי, ערב יום כיפור, ופתאום הרגשתי את המרחק שלנו מהבית. הפייסבוק היה מלא בברכות ובבקשות סליחה ומתנדבי אליפלט השיגו תרומות של אופנים לילדי המועדונית לכבוד היום הקדוש...

יצאנו לכיוון הכביש העובר לאורך החוף של מפרץ פונדי, ומגיע לבסוף לחופי האוקינוס וצפונה לחוף הצפוני של נובה סקוטיה. לאחר פעמיים שמצאנו את עצמנו על דרך שונה מזו שרצינו בה, חזרנו להשתמש בוויז, שאני קוראת לו ״הגברת הנכבדת״ ונתנו לה להוביל אותנו בסבך הדרכים המצטלבות ליד טרורו. זה ממש אבסורד שהעזרה של בוויז הכי החוצה כשעוברים במחלפים גדולים בהם מעורבות כמה דרכים ראשיות ואף פעם לא ברור אם היציאה הקטנה הזאת היא זו שתוביל אותנו לכביש הנכון...

היום הזה התאפיין שוב בים ובחופים האדמדמים היבשים בזמן השפל של מפרץ פונדי. הפעם מצאנו פארק נחמד במקרה על הדרך, ועובדת מרכז המידע הנחמדה (הם תמיד נחמדות, מלאות רצון לעזור ובדרך כלל שמנמנות) הציעה לנו ללכת על החוף, כיוון שזה היה זמן השפל, ולהגיע לסלע שנקרא ״הגברת הזקנה״

 ומשם אפשר ללכת לצד השני של המפרץ על האבנים. אף על פי שהיה די מעונן הטיול הזה היה מרשים מאוד. הסלעים המכוסים טחב ירוק וממנו יוצאות שערות לבנות ארוכות שמתפתלות במים כאשר הם מכוסים, סלעים בצבעי אפור, חום, וערבוב של כמה צבעים, הסלע שנקרא הגברת הזקנה, ושלושה מחמשת האיים שעל שמם נקרא המקום.

שארית היום הייתה המשך נסיעה על הדרך הציורית שהיו בה מעט כפרים וחוות ואף לא מוטל או בד אנד ברקפסט או פונדק אחד.

נסענו לפי המלצת אותה עובדת מרכז המידע לנקודת תצפית שנקראת cape d'or, והשלט הגדול על הכביש הבטיח תצפית, מסלול הליכה, קפה ומגורים. התלהבנו ופנטזנו כבר איך נישן מול הנוף המרהיב. אבל כדי להגיע לשם נסענו שישה קילומטרים בדרך עפר חרוצת בורות ותעלות מפחידים, במורדות ועליות תלולים, בלי שום סימן ליישוב או למקום שאליו אנחנו נוסעים. זה היה די מפחיד וכשהגענו נשמנו לרווחה ויצאנו לתצפית שהייתה באמת יפיפיה, מדרון ירוק ועליו כמה בתים גולש אל מפרץ שכולו מוקף יער היורד אליו בתלילות. לא היו שם שירותים (שהיו נחוצים מאוד באותו רגע) ואפילו שולחן פיקניק או ספסל או לפחות פח אשפה. ליד השלט ״בואו אלינו״ הופיע שלט קטן בכתב יד: ״סגור״ וזה היה מאכזב למדי.

 נאלצנו לחזור את כל דרך החתחתים אל הכביש ומשם המשכנו לנסוע, קצת מודאגים, מחפשים על הכביש משהו שמכריז על מקום לינה, כי בגלל העננים הייתה כבר הרגשה של ערב. בכפר הראשון שראינו שלט עצרנו בחנות קטנה מאלה שנקראות General store ויש בהן הכל, כולל קפה בשירות עצמי. בעלת המקום החביבה מאוד, הסבירה שלהם אין כבר מקום לישון (העונה כבר נגמרה) והציעה לנו ללכת לכפר הקרוב.היא נתנה לנו שמות של שלושה מקומות ואם לא נצליח בהם, נוכל לחזור אליה והיא תעשה עוד כמה שיחות טלפון. הנדיבות הזאת הייתה פתח למה שראינו אחר כך. 

המקום הראשון היה ארבעה חדרים ממוספרים שנראו ריקים ובבית הגדול שלידם לא היה איש. בסמוך עבד מישהו ששלח אותנו לדלת המשרד ועליה היה כתוב כך: ״אורחים יקרים החדרים שיש לנו הם כדלקמן ....(וכאן בא פירוט של מה שיש בכל חדר ומה המחיר היומי והשבועי) החדר פתוח היכנסו לחדר שבחרתם ונתראה בבוקר.״ נשבעת לכם שזה מה שהיה כתוב, לצערי אפי לא צילם כשהגענו ולמחרת בבוקר היא הייתה בבית והורידה את השלט. בחרנו בחדר הזול ביותר שהיה קטן אך נקי והריח מעץ אורן רענן, והיה בו כל מה שצריך לישון לילה בנוחיות.

התחלנו לקחת דברים מהמכונית והגברת הגיעה, ראתה אותנו ושמחה שבחרנו והתחלנו להתארגן, ומיד נתנה לנו המלצות על מסעדות, שאחת מהן הייתה החנות של שתי הגברות החביבות שעזרו לנו בכפר השני.

מיהרנו לצאת לאכול אצלן,אוכל פשוט אך משביע, ויצאנו לטייל בחוף שהיה מלא בעצים שנסחפו ואחר כך בפארק קרוב שגם הוא היה ליד חוף עם עצים שנסחפו בשעת הגאות ונשארו שם בשפל.

לקינוח של היום היפה הזה קיבלנו שקיעה מדהימה בעזרת העננים שכיסו חלק מהשמים,ואפי צילם בהתלהבות ואני מקווה שתוכלו לראות אותה.

זה היה הלילה האחרון בנובה סקוטיה, המחוז (או שמא אני צריכה לומר המדינה?) היפה כל כך והפראי כל כך יחסית לקוויבק ולניו בראונסויק, המאוכלסות בצפיפות. אמנם נדרשו הרבה שעות נהיגה ונסיעה במרחקים הגדולים, אבל המאמץ היה כדאי וההנאה הייתה גדולה, גם מהאנשים שהיו ברובם נחמדים עד נחמדים במיוחד כמו האנשים הכפר הנידח הזה שבו ישנו בלילה הזה.