24.12 – 31.12 ימים אחרונים באמת באוידהאפור

אפי המשיך בהתלהבות לצייר את הפיל השני שלו, שנעשה על פי אותו מודל כמו הראשון, אבל התוצאה הרבה יותר טובה, והפרטים הרבה יותר מדוייקים. אבל אז 'נגמר לו' מהציור הראג'סטני, והוא חזר לחפש מודלים בנוף הקסום מסביבנו לרישומי עיפרון שלו.
אני העסקתי את עצמי במשימת תפירת מה שאני מכנה "פונג'אבי סיני", כלומר מכנסיים ועליונית תואמים כמו שההודיות לובשות כשהן לא לובשות סארי. (בדרך כלל לפני הנישואים) אבל אני ביקשתי מהחייט שיעשה לי צווארון סיני, ויעצב לעליונית צורה של שמלה ולא משהו שנראה כמו אוהל, וכך נוצר שילוב מעניין ולדעתי גם די יפה. חוץ מזה עשו לי חולצה סינית מבד משי כחול כהה, ואני עסוקה במדידות והסברים חוזרים ונשנים לחייט, מפני שההודים לעתים קרובות עושים מה שהם יודעים או חושבים שטוב, בלי קשר לבקשת הלקוח. אבל אני לא מוותרת, ומוכנה לחזור לעוד מדידה ונראה לי שהם מתרשמים מנחישותי, אם כי זה לא ישנה את התנהגותם אצל הלקוחה המערבית הבאה...
הזמן עובר בנעימים, קריאה, כתיבה, נגינה בחליל, מנוחה וטיולים קצרים לאזורים הקרובים מעבר לנהר. נסענו לפסטיבל בכפר אומנים שנמצא ארבעה קילומטרים מאוידהאפור. למעשה לא היינו בכפר אלא בשטח עצום שגודר לקראת האירוע, ולאורכו שדרה של דוכני בגדים, תכשיטים, נעליים, תיקים, בדים, שטיחים, פרחים מלאכותיים, פסלים וחפצי נוי מאבן ומתכות, וכמובן עשרות דוכני אוכל הודי ומסעדות קטנות שכולם מוכרים אותם חטיפים ואותו אוכל עממי. לפסטיבל מגיעים המוני תיירים הודיים שמציפים עכשיו את העיר בגלל חופשה של עשרה ימים לכבוד חג המולד וראש השנה האזרחי.
אבל החוויה האמיתי עבורנו בפסטיבל היו הריקודים המסורתיים באמפיתיאטרון הענקי שהוקם לכבוד האירוע. היו שם להקות מכל מיני מדינות בהודו, והם הציגו סגנונות ריקוד ומוסיקה שונים בצורה מקצועית ומרשימה מאוד. הם היו יותר מהוקצעים ומלוטשים בכוריאוגרפיה ובביצוע, מהרקדניות שראינו פה בהופעה לתיירים. ההופעה הזאת נועדה קודם כל להודים, ואף על פי שהמנחה דיבר בראג'סטנית וקצת באנגלית, העובדה שאחד הקטעים היה של להקת קומיקאים מפונג'אב שנתנו סקץ' ארוך בהינדית והקהל התגלגל מצחוק, מוכיחה כי אכן היה זה ערב שנועד למקומיים.
ראינו את הסרט "אוקטאפוסי", מסדרת סרטי ג'יימס בונד שחלק גדול ממנו צולם באוידאפור, במלון שנמצא בתוך הסיטי פאלאס, ובמלון על האי הגדול באגם. כל המסעדות על הגגות, מציעות את הסרט ללקוחות והוא פריט חובה בביקור בעיר. אבל לכבוד הצילומים הרחוב הראשי היה נקי ובלי פרות, ואפשר היה לצלם בו סצינה מרהיבה של מרדף מכונית אחרי אוטוריקשה מופלא, מתוצרת השירות החשאי הבריטי, שנוסע על שני גלגלים במהירות מטורפת...
עלו בי כמה מחשבות על הודו כשראיתי את הופעת הריקודים בפסטיבל. מכובדים הוזמנו להדליק אורות במין מנורה משונה, ומכובד אחד הוזמן לתת מעין מדליה גדולה במסגרת לאחת מקבוצות הרקדנים, שחוללו תתוך כדי תיפוף על תופים גדולים והלהיבו את הקהל. גם בעיתונים רואים כל הזמן פתיחת גשרים, כבישים, מוסדות לימוד, הרחבת מפעלים ממשלתיים, תחנות כוח, רשתות תקשורת וכו' – תמיד עם תמונת השר והסגנים הרלבנטים שמשתתפים בטקס. גינוני הכבוד מאוד חשובים להם ותמיד יש אזור מיוחד למכובדים – גם בפסטיבל. קשה לי להחליט אם הם פשוט נמצאים בשלב קדום בהתפתחות החברתית או שזה מאפיין הקשור לחברה ההודית בכלל, ולסממנים הילדותיים בהתנהגות של רבים מההודים. בכל אופן לעיניים המערביות והציניות שלנו זה נראה מאוד פרובינציאלי ומגוחך. מצד שני יש בכך תמימות ויופי של אמונה בעליונות הטקסים והמחוות על המציאות האכזרית לעתים קרובות.
מזג האוויר השתפר קצת ופחות קר בלילה, וגם הצינון שלי השתפר בהתאם... הערב חוגגים במלון את ראש השנה האזרחי וכבר הציבו מערכת שמע ואורות משוכללות על הגג לקראת המסיבה הגדולה שפרסמו בכל רחבי העיר. אפי שקע במיון וסידור מיליוני התמונות היפיפיות שצילם בראג'סטן, ובמיוחד באוידהאפור, ואני שקועה בספר טוב בעברית לשם שינוי... אפי יצא להיפרד מהצייר הצעיר שלימד אותו וקיבל ממנו מתנה לנישואי הדס - עוד פיל מצוייר בסגנון המסורתי...
מחר בלילה אנחנו נוסעים לדלהי, ואת רוב היום אנחנו מתעתדים להעביר בישיבה באינטרנט והעלאת מקסימום חומר של הבלוג, ובמנוחה לקראת הנסיעה הארוכה. המלון כולו מתרוקן מחר והרבה אנשים נוסעים דרומה לגואה ולקראלה ואנחנו ממליצים בחום על המקומות הנפלאים שבהם היינו.
זהו, למעשה הטיול הסתיים, והיומיים בדלהי הם כבר התחלת החזרה הבייתה, מפני שזו עיר די מודרנית (בעיקר החלק שבו נהיה, קונהאט פלייס) ונבלה בה בעיקר בקניות אחרונות.
קשה לי לסכם טיול כזה בכמה משפטים ונדמה לי שאני זקוקה לעוד זמן כדי לעכל ולעבד חלק מהדברים. אבל אני יודעת שזו הייתה חוויה יוצאת דופן וחד פעמית, במובן הזה, שלא נוכל לחזור עליה, גם אם נחזור להודו, או נצא לטיולים ארוכים במקומות אחרים.
הודו כל כך גדולה, כל כך רבגונית וצבעונית, ומדהימה בשונות והמוזרות המוחלטות של חלקים ממנה מכל מה שאנחנו מכירים. יחד עם זאת היא מעוררת כבוד והערכה בכמה נושאים: סובלנות, הסתפקות במועט, תמימות ונאיביות, ויחד עם זאת חוכמה של אלפי שנות הגות והתרכזות במה שבמערב קוראים לו 'רוחניות' ופה אלה החיים האמיתיים והדברים החשובים באמת.
טיול ברחבי הודו דורש תעצומות נפש ויכולת הסתגלות וגמישות, שגובות את המחיר שלהן אחרי זמן מה, איש איש על פי תכונותיו המיוחדות, אני מניחה שיש כאלה שיכולים להסתגל במשך הזמן ולהרגיש פה בבית, אבל זה לא מה שקרה לי, והבעיה אינה רק הגעגועים הבייתה.
יש עוד המון מסקנות והמלצות לגבי טיולים בהודו, ובמיוחד טיול ארוך כזה, אבל אני משאירה אותן לימים שנהיה בדלהי, או לתקופה הראשונה בארץ, אם יהיה לי זמן. ברור לי שהודו אינה יעד טיולים רגיל ושצריך להתייחס לטיול בה בצורה שונה מלטיולים בארצות אחרות. טיול בזק של שלושה שבועות מנקודה תיירותית אחת לשניה, עם הרבה טיסות ונסיעות באוטובוס תיירים אינו מתאים להודו וזהו פספוס של כל הייחוד שלה. אבל אפשר לעשות טיולים קצרים ויפים של חודש, חודשיים למקומות מוגבלים וליהנות מאוד, בלי הקושי של טיול מתמשך, שבו יכולה להיווצר עייפות מהצורך המתמיד להסתגל ולקבל את השונה והלא מובן בעינינו.
אני שמחה שעשינו טיול ארוך, עם כל העייפות והרגעים הקשים. ההתמודדות והדרך שבה נאלצנו לקבל ולהיות סבלניים ברגעים האלה הביאה לי סיפוק גדול, הרגעים הנפלאים במקומות כמו אמריצר, קורבט, או מונאר, והימים הארוכים המאושרים הרבים שהיו לנו במקומות כמו מקלאוד (דהארמאסלה) או לה (לאדאק) מאזנים את החלקים הפחות נעימים, שגם להם ערך מוסף כמו שכתבתי.