23.5.05 יומולדת לבודהה

למרות החיים השקטים שלנו כאן, בכל זאת יש מה לכתוב. היום היה יום ההולדת של בודהה, יום ההארה שלו, ויום המוות שלו. (כך אתם רואים כמה הבודהיסטים חסכנים בחגים, לא כמו ההינדים שבכל יום כמעט יש חגיגה לאל אחר...) וזה גם היה היום שלאחר הלילה שבו הירח מלא, ולטיבטים כאן היה חג גדול מאוד. רוב החנויות בעיר היו סגורות, (למזלם זה היה יום שני, שבו הם צריכים לסגור את החנויות לפי התקנות המקומיות) והמורה לבישול שלי ביטל את שיעור הבוקר בגלל זה. הוא אמר שיש במקדש טקס גדול שמתחיל מוקדם בבוקר – 3 או 4 לפנות בוקר. כששאלתי אותו מתי יהיו חצוצורות ופעמונים אמר: "בין 8 ל-9". לכן קמנו מוקדם ודהרנו למקדש הגדול. המוני טיבטים הלכו לכיוון המקדש אך היו גם רבים שחזרו ממנו. אני התחלתי לפקפק באמינות המידע שמסר המורה לבישול. ובאמת, כשהגענו למקדש ראינו רק אנשים מסובבים אותו מחזיקים במחרוזות תפילה וממלמלים פסוקים, או עומדים וקדים למעלה מול הפסל. למטה חילקו צ'אי, והייתה תערוכת צילומים של קונגרס הסטודנטים הטיבטים בגלות, ואנחנו שאלנו את המארגנים אם יש פוג'ה גדולה היום. הם כיוונו אותנו לכביש היוצא מפתח המתחם למטה ואמרו לנו ללכת בעקבות האנשים.
כבר ברחוב המוביל למקדש בתוך העיר ניכרה נוכחות מוגברת של קבצנים, משפחות משפחות וכמובן בעלי המומים הרגילים ועוד. ירדנו בכביש אחרי ההמונים, והם ירדו מן הדרך לשביל העובר על צלע ההר בין העצים. הדרך הייתה יפיפיה, כולה עוברת בתוך יער סבוך וממול הרים ירוקים וגבוהים, שמעליהם מתנשאות פסגות מושלגות, שחלקן כבר משובץ בחלקות אדמה שחורות. אבל מיד כשהשביל התרחב במקצת הוא התמלא בקבצנים לכל אורכו. משפחות עם ילדים קטנים המושיטים אותם לפנים בתחינה, זקנים חסרי שיניים ובעלי מומים. אני מוכרחה לציין שחלק ניכר מן הקבצנים נראו אנשים היכולים לעבוד, בחורים צעירים וילדים בגיל 12- 13, שאנחנו רואים כמותם עובדים בכל המסעדות והחנויות כאן. אבל כל זה היה רק הפתיחה.
כשהגענו סוף סוף למקום, מעין מתחם עם כמה סטופות גבוהות, הבנויות על צלע ההר, וכמה מקדשים קטנים יותר מתחתיהן. ושם ראינו תופעה מדהימה: אלפי קבצנים הינדים מסודרים בשורה ארוכה לאורך השביל, יושבים ומחכים לטיבטים, שחלקם באו עם שקית מוכנה של מטבעות קטנות מאוד שאותן עברו וחילקו מאחד לשני. ראינו אפילו קבצן טיבטי אחד שישב ביניהם עם ספר תפילות, וזימר פסוקים ומחא כפיים, וקיבל כמובן יותר משכניו ההינדים.
אפי הלך לצלם, ואני ישבתי לנוח ליד מקדש קטן ושאלתי את אחד הנזירים, אם הטיבטי הזה באמת קבצן, או מתרים למשהו כמו שאפי חשב. הנזיר לא ידע כמעט אנגלית, אבל הבין אותי והודה בפנים מזועזעות שאכן זהו קבצן טיבטי, ויש עוד שניים למעלה בסטופה הגבוהה. הוא הביע את שעט נפשו מן התופעה (הנדירה מאוד ככל שאני מבינה) ואמר: לא טוב, לא טוב! הקהילה הטיבטית החזקה דואגת לחלשים ומעודדת אנשים לעבוד, גם הזקנים והחולים, ויש להם מרכזי עזרה עצמית שבהן עובדים הפליטים החלשים יותר בעבודות אמנות מסורתיות או ביצירת שטיחי צמר כמו שראינו בדרג'ילינג.
בינתיים אפי חזר מן השיטוט, והתחלנו לעלות בכביש לכיוון המקדש. כל הדרך הייתה מלאה, בקבצנים ואפי ניסה לצלם אותה אך נואש מן האפשרות להעביר לכם את הכמויות העצומות שהיו שם. זה היה פשוט לא יאומן. מסתבר שכולם הגיעו מדהארמסלה במיוחד, ואני כמעט בטוחה שראיתי אחד, שאמנם היה גם הוא קבצן, אבל עבר ליד האחרים וחילק אוכל ונתן הוראות....
יום קודם ראינו מודעה של ארגון מקומי, המבקש מן התיירים לא לתת לקבצנים כסף, כי זה מושך אותם להמשיך ולקבץ. הם ביקשו לתרום למצורעים בצורה מסודרת, והזהירו שהילדים המבקשים מוצרי מזון במקום כסף, (שניים כאלה פיתו אותנו בהזדמנויות שונות לקנות לאחות או לאח אבקת חלב) מוכרים אותם אחר כך. לדבריהם הילדים לא רוצים ללמוד, והמבוגרים לא רוצים לעבוד והנדבות רק מעודדות אותם בדרכם.
קשה להחליט מה נכון פה. אני מבינה את המקומיים הטיבטיים שאינם רגילים לתופעה והיא לא חלק מן התרבות שלהם, ורוצים לשמור על אווירה אחרת, לא הודית. אבל הקבצנות היא גם חלק מן החברה ההודית, נובעת מן החלוקה לכתות, והיא מקצוע לכל דבר, שבעליו שלמים אתו ולא מנסים להיחלץ ממנו. בכל אופן אנחנו היינו תחת הרושם של המודעה הזאת, ולא תרמנו לאף אחד. גם הארגון המופלא של הקבצנים ביום הנכון ובמקום הנכון עורר בנו התנגדות, למרו שהקבצנים הקבועים גם הם אינם ספונטיים ואינם יוצאים לקבץ לפתע מתוך ייאוש לאחר שנגמרה פת הלחם האחרונה אלא יוצאים ליום העבודה שלהם בבוקר כמו כולם...
התחלתי ללמוד יוגה וזה מאוד מלהיב ולא כל כך קשה כמו שחשבתי. לאליט הוא מורה נעים, אך צעיר וקצת חסר ניסיון עם אנשים. (בדיוק מלאו לו 26) לשיעור מגיעות אמריקאיות שכבר תרגלו כמה שנים וישראלים צעירים המנסים, לא תמיד ברצינות מספיקה, את הנושא. בכל אופן זו הליכה כל כך נעימה אחרי הצהרים לכפר, בכביש המתפתל בין ההרים והעמקים הירוקים למטה, וההרים הירוקים הגבוהים למעלה, והתחושה שאני מרחפת בין הפסגות. בחזרה הדרך עוד יותר נעימה מפני שאז השמש כבר יורדת והשמיים צבועים בורוד וכך גם הנופים במרחקים.